Meguilá 3b — o Talmud em português

אמר רבי יוחנן

:

מלמד שלן בעומקה של הלכה.

ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה

-

יותר מהקרבת תמידין. שנאמר: "עתה באתי"

על ביטול תורה, ולא על ביטול התמיד.

על כל פנים, חזינן מהכא, דתלמוד תורה - גדול יותר מעבודה! והיאך למדו של בית רבי קל וחומר, דעבודה חמורה מביטול תורה?!

ומתרצינן:

לא קשיא. הא

דאמרן דתלמוד תורה גדול, היינו בתלמוד תורה

דרבים,

דהא התם - במצור יריחו - היה ביטול תורה של כל ישראל.

ו

אילו

הא

דאמרן לעיל דעבודה חמורה - בתלמוד תורה

דיחיד

מיירי.

ומקשינן:

ו

תלמוד תורה

דיחיד

-

קל?

והתנן: נשים במועד מענות

[אומרות הספד על המת, וכולן עונות כאחת],

אבל לא מטפחות

על ליבן .

רבי ישמעאל אומר: אם היו

הנשים

סמוכות למטה

גם

מטפחות.

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות. בזה ובזה

[

אבל

]

לא מקוננות

[היינו שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה].

ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם,

ולהכי מספידין אותו אפילו במועד, ו

כל שכן

שאין

חנוכה ופורים

בפניו, ומותר להספידו, אף על גב שמבטלין משום כך את מקרא המגילה , חזינן דתלמוד תורה - ואפילו דיחיד - עדיף ממקרא מגילה!?

ומתרצינן:

כבוד תורה קאמרת?! כבוד תורה

שאני! ולהכי, התם, בהספד תלמיד חכם, דהוי כבוד תורה, אפילו

דיחיד

-

חמור

הוא ממקרא מגילה .

אבל

באמת

תלמוד תורה דיחיד

-

קל

מעבודה וממקרא מגילה.

אמר רבא

: האי מלתא

פשיטא לי,

ד

עבודה ומקרא מגילה

-

מקרא מגילה עדיף! מדרבי יוסי בר חנינא

דלעיל.

והאי נמי פשיטא לי, ד

תלמוד תורה ומקרא מגילה

-

מקרא מגילה עדיף. מדסמכו של בית רבי

אההיא ברייתא דמבטלין עבודה לשמוע מקרא מגילה, ובטלו תלמוד תורה כדי לשמוע מקרא מגילה.

וכן,

תלמוד תורה ומת מצוה,

דהיינו לטפל במת שאין לו קוברין -

מת מצוה עדיף. מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת, ולהכנסת כלה

.

וכן, פשיטא ד

עבודה ומת מצוה

-

מת מצוה עדיף, מ

דכתיב

"ולאחותו"

כדלהלן.

דתניא

: כתיב גבי נזיר "על כל נפשות מת לא יבא", הרי כל המתים במשמע. והדר כתיב: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא", ולכאורה, קרא יתירא הוא!? ודרשינן להו בספרי הכי:

"לאביו" לא יטמא - אבל מיטמא הוא למת מצוה.

"לאמו" מה תלמוד לומר? שאם היה כהן ונזיר לא יטמא לאמו, אבל למת מצוה - מיטמא.

"לאחיו" אתא לאשמועינן דאם היה כהן גדול ונזיר - לא יטמא לאחיו, אבל למת מצוה - מיטמא.

והאי דכתיב

"ולאחותו" מה תלמוד לומר?

והרי אחותו נכללת כבר בקרא ד"על כל נפשות מת לא יבא"!

אלא, אתא קרא למעוטי האי גוונא:

הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו

[דהיינו, או למול את בנו],

ושמע שמת לו מת,

אח או אחות,

יכול יטמא

להם, ויבטל את מצותו?

אמרת: לא יטמא!

שכשם שאין נזיר מבטל נזירותו כדי ליטמא לקרוביו, כך אדם זה - לא יבטל מפסחו.

יכול, כשם שאינו מיטמא לאחותו, כך אינו מיטמא למת מצוה

כדי שלא יבטל המצוה?

תלמוד לומר: "ולאחותו".

ודרשינן:

לאחותו

-

הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא

הוא

למת מצוה.

חזינן דמבטלין עבודה דקרבן פסח - משום מת מצוה!

אלא האי מילתא מבעיא

בעי

ליה ל

רבא: מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו עדיף?

מי נימא ד

מקרא מגילה עדיף

-

משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף

-

משום כבוד הבריות?

בתר דבעיא, הדר

רבא ו

פשטה: מת מצוה

-

עדיף!

דאמר מר: גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה.

דכתיב בהשבת אבידה: "לא תוכל להתעלם", וכתיב נמי בההוא עניינא: "והתעלמת". ודרשינן: פעמים שאתה מתעלם, כגון בזקן, שאין זה לפי כבודו להשיב את האבידה.

גופא, אמר רבי יהושע בן לוי: כרך, וכל הסמוך לו, וכל הנראה עמו, נדון ככרך

וקורין בט"ו.

תנא

: אם היה

סמוך

לכרך,

אף על פי שאינו נראה

עמו - נדון ככרך.

וכן אם היה

נראה

עם הכרך,

אף על פי שאינו סמוך

לו - נדון ככרך.

והוינן בה:

בשלמא נראה

עמו -

אף על פי שאינו סמוך, משכחת לה, כגון דיתבה

אותה העיר

בראש ההר,

ולכן נראית עם הכרך, אף על פי שאינה סמוכה לו.

אלא סמוך

-

אף על פי שאינו נראה, היכי משכחת לה?

אמר רבי ירמיה

: כגון

שיושבת בנחל,

דהיינו מקום נמוך. ולהכי, אף על פי שסמוכה היא לכרך, אינה נראית עמה.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שישב

[שנתיישב תחלה בבתים],

ולבסוף

לאחר שישב -

הוקף

בחומה,

נדון ככפר

לענין בתי ערי חומה. שדינו כבתי החצרים, שיכול לגאול את ממכרו תמיד לכשירצה, וביובל חוזר הבית לבעליו חינם.

מה שאין כן בתי ערי חומה, שדינן שנגאלין עד תום שנה מיום המכר, ואם לא גאלו, אינו יוצא ביובל [כך פירש רש"י , ותוס' פירשו דמיירי לענין מגילה, שאין קורין בו בט"ו ככרך. עיי"ש ].

מאי טעמא?

דכתיב: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה".

ודרשינן: דווקא

שהוקף ולבסוף ישב,

כדמשמע קרא: בית מושב - של עיר שיש לה חומה,

ולא שישב

קודם -

ולבסוף הוקף

.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנין,

דהיינו, בני אדם שבטלין ממלאכתן, ונזונין משל ציבור, כדי שיהו מצויין בבית הכנסת שחרית וערבית [דאמרינן במס' ברכות: כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס וכו'] -

נדון ככפר,

וקורין ביום הכניסה .

והוינן בה:

מאי קא משמע לן?

הא

תנינא

לה לקמן:

איזו היא עיר גדולה

לענין מקרא מגילה,

כל שיש בה עשרה בטלנין. פחות מכאן

-

הרי זה

נחשב

כפר!

ומבארינן:

כרך איצטריך ליה

לאשמועינן, דמקום שווקים הוא, ומתקבצין לשם ממקומות הרבה. ואשמועינן רבי יהושע בן לוי, ד

אף על גב דמיקלעי ליה

בטלנים

מעלמא,

מכל מקום בעינן שיהו בה בטלנים קבועים, דלמא לא משתכחי בטלנים מעלמא.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שחרב ולבסוף ישב

-

נדון ככרך.

והוינן בה:

מאי

האי דקאמר: "כרך

שחרב"?

אילימא

ש

חרבו חומותיו,

וכי בהא אמרינן דדווקא אם

ישב

לבסוף -

אין,

נדון ככרך.

לא ישב

לבסוף -

לא,

ובטל ממנו דין כרך,

והא

דינא לאו הכי הוא, ד

תניא: רבי אליעזר בר יוסי אומר

: כתיב גבי בתי ערי חומה:

"אשר לוא חומה".

משמע,

אף על פי שאין לו

חומה

עכשיו, והיה לו קודם לכן,

חשיב בתי ערי חומה .

חזינן, דהך דאמר רבי יהושע בן לוי "כרך שחרב", לא מיירי בעניין שחרבו חומותיו!

אלא מאי חרב? שחרב מעשרה בטלנין

.

דבהא אמרינן, דאם לבסוף נתישב שוב בעשרה בטלנין - נדון ככרך.