Makot 12b — o Talmud em português

רבי יהודה אומר

לענין אכילת מעשר שני -

במערה

, שהיא בתחום ירושלים ופתחה לחוץ העיר, או מערה מחוץ לירושלים ופתחה בתוך העיר -

הלך אחר פתחה,

ודין כל חלל המערה תלוי במקום הפתח, ולא במקום המערה.

באילן

העומד בגבול העיר -

הלך אחר נופו

.

וכיון שהוכחנו שזו היא דעת רבי יהודה, הרי מתורצת גם הקושיא הראשונה של הגמרא. כיון שמשנתנו היא אליבא דרבי יהודה, והמשנה במסכת מעשר שני האומרת שכל חלק באילן נדון כמקומו היא אליבא דרבנן, שחולקים על רבי יהודה. ואם כן, שוב אין צורך לחילוק הקודם שמעשר שני תלוי בחומה, ואילו דין ערי מקלט תלוי בדירה, אלא דין האילן הן בערי מקלט והן במעשר שני הוא שוה, ושניהם שנויים במחלוקת שבין רבי יהודה ורבנן.

ומקשינן: מה הראיה ממה שאמר רבי יהודה לגבי דין אכילת מעשר שני בירושלים "באילן הולך אחר נופו", שכך היא שיטתו בכל אילן העומד על הגבול? וכיצד מוכח שהמשנה במסכת מעשרות, האומרת שהולכים אחר הנוף בין במעשר שני ובין בערי מקלט, היא על דעת רבי יהודה?

והרי מתבר שיש לחלק ולומר,

אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר

שני שהולכים אחר הנוף, היינו דוקא לענין שנלך בו בכל צד

לחומרא

-

שאם

עיקרו בחוץ ונופו בפנים,

יש חומרא בכך שהולכים אחר הנוף ונחשב הדבר כעומד כולו בירושלים לענין שלא יהיה ראוי לפדיון. ד

כי היכי דבנופו לא מצי פריק

, אינו יכול לפדות את המעשר שני שם, לפי שאין מעשר שני נפדה אחר שנקלט בתוך מחיצות ירושלים -

בעיקרו, נמי לא מצי פריק

. כי לענין זה הוא נחשב כעומד בפנים [אבל לא לענין שיהיה נאכל המעשר שני אפילו בעיקרו של האילן שמחוץ לחומה.

וכן באופן הפוך יש חומרא, בכך שהולכים אחר הנוף:

שאם

עקרו בפנים ונופו מבחוץ,

מחמירים על עיקרו לענין אכילה, ד

כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה

, כיון שהוא חוץ לירושלים,

בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה,

שהרי הוא כנמצא חוץ לירושלים.

וכיון שלפדותו שם הוא אינו יכול, כי הוא בירושלים, וגם לאכלו שם בלא פדיה הוא אינו יכול, כיון שהרי הוא כאילו היה חוץ לירושלים, הרי אין לו אפשרות לאכול אלא אם כן פדאו קודם שנכנס לירושלים, או שיכניסנו לירושלים.

ואם כן, יש לומר שרק לענין מעשר שני הלך רבי יהודה באילן אחר נופו - לחומרא בכל צד.

אלא, גבי ערי מקלט

, שגם דיניהם אמורים במשנה במסכת מעשרות שהולכים אחר הנוף, מנא לן שזו היא דעת רבי יהודה? והרי לא יתכן להחמיר בעיר מקלט בכל אופן, היות ואם עיקרו בפנים ונופו בחוץ לא יתכן אלא להקל בו.

כי

בשלמא

אם

עיקרו בחוץ ונופו בפנים,

אפשר להחמיר, ולומר,

כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה

גואל הדם לרוצח, כיון שהוא קלוט בעיר מקלט,

בעיקרו נמי לא מצי

גואל הדם

קטיל ליה

.

אלא

באופן ש

עיקרו בפנים ונופו בחוץ

, והוא נמצא בעיקר, לא יתכן לומר אלא לקולא,

כי היכי דבנופו

המצוי בחוץ

מצי קטיל ליה, בעיקרו

המצוי בפנים

נמי מצי קטיל ליה

.

וזו מנין לך!? הרי כיון שהוא נמצא בעיקרו -

הא גואי קאי,

הרי הוא מצוי בתוך עיר המקלט, ואיך נתיר להורגו בתוך עיר מקלטו?

ואם כן, אין לנו מקור ויסוד לתירוץ על סתירת המשניות, שנחלקו בכך רבי יהודה ורבנן. שהרי רבי יהודה לא אמר דינו לקולא!

אמר רבא

, לעולם החילוק שאמר רב כהנא, לתרץ את סתירת המשניות, שנחלקו בהן רבי יהודה ורבנן, נכון הוא.

ומה שמקשינן, שלא מצינו בדברי רבי יהודה שהולכים אחר הנוף, אלא רק לחומרא, גם זה נכון.

ובמעשר מצאנו שבכל צד יש חומרא, כמבואר לעיל.

ובעיר מקלט יש גם צד חומרא כשנופו בפנים, שאסור להרוג את הרוצח היושב על עיקרו בחוץ.

אך גם באופן שנופו בחוץ, שאמר רבי יהודה שהולכים אחר הנוף, אין כוונתו להקל לגמרי ולומר שמותר להרוג את הרוצח אם הוא יושב על הגזע שבתוך העיר.

שהרי אם נמצא הרוצח בפנים, כשהוא יושב

בעיקרו

של האילן -

דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי

גואל הדם

קטיל ליה

, שהרי הוא קלוט בתוך העיר, ואין מטילין העיקר אחר הנוף לקולא, כמו שנתבאר.

ומאידך, אם

קאי

נמצא הרוצח

בנופו

, שמחוץ לעיר,

ויכול

גואל הדם

להורגו בחיצים ובצרורות

ממקום עמדו חוץ לעיר -

דכולי עלמא לא פליגי דמצי

גואל הדם

קטיל ליה,

שאין מי שסובר שהנוף הולך אחר העיקר להצילו.

כי פליגי

רבי יהודה ורבנן, האם הולכים אחר הנוף בחוץ, היינו לענין שנתיר לו לגואל הדם

למהוי

, להשתמש ב

עיקרו

של העץ המצוי בפנים, כ

דרגא לנופו,

כדי לטפס עליו.

האם מותר לגואל הדם לעלות על הגזע העומד בתוך העיר, ולהשתמש בו בתורת סולם, כדי להרוג את הרוצח היושב בנוף שמחוץ העיר.

מר,

רבי יהודה

סבר, הוי עיקרו דרגא לנופו

. שהולכים אחר הנוף לקולא, להתיר להרוג את הרוצח. שהרי אין אנו מקילים כל כך לומר שזה נחשב שהעיקר הולך אחר הנוף, אלא כל אחד עומד בפני עצמו, וגואל הדם רק מסתייע בעיקר כדי להרוג את הרוצח שבנוף, שאינו בעיר מקלט.

ומר,

רבנן

סברי, לא הוי עיקרו דרגא לנופו.

ואינו רשאי להשתמש בעיקר האילן העומד בפנים.

רבי אשי אמר

גם הוא, שמשנתנו והמשנה במסכת מעשרות הם לשיטת רבי יהודה שהולכים אחר הנוף לחומרא.

ולא יקשה

מאי "אחר הנוף"

שאמר רבי יהודה אף בערי מקלט, ששייך בהם קולא, כשנופו בחוץ.

כי כוונתו לומר שהולכים

אף בתר הנוף

. והיינו, באופן שעיקרו בחוץ ונופו בפנים, הולכים אחר הנוף לחומרא, שלא יהרגנו אף שיושב חוץ לעיר.

אבל אם נופו בחוץ ועיקרו בפנים, הולכים באמת אחר העיקר, ואינו יכול להרגו אף בנופו שבחוץ, כי לעולם הולכים לחומרא, בין אחר הנוף ובין אחר העיקר.

וחידוש הוא, שאפילו נאמר בכל דיני התורה שהולכים אחר העיקר, ולכן כשעיקרו בפנים ונופו בחוץ אין יכול להרגו מפני שעיקרו בפנים, בכל זאת, צריך רבי יהודה לחדש, שבערי מקלט יש אופן שהולכים אף אחר הנוף, לחומרא - באופן שרק הנוף בפנים, שאז אסור להרוג את הרוצח, אפילו אם יושב על העיקר, בחוץ!

מתניתין:

א. רוצח שגלה לעיר מקלט, וחזר ו

הרג

בשגגה

באותה העיר

-

גולה

בתוך העיר

משכונה לשכונה

. שהרי אינו יכול לצאת מהעיר, מפני חיוב הגלות על הרציחה הראשונה.

ב.

ובן לוי

שהוא מיושבי העיר, והרג בשוגג,

גולה מעיר

שגר בה,

לעיר

מקלט

אחרת

, כיון שאינו חייב גלות אלא על רציחה זו

.

גמרא:

תנו רבנן

: כתיב "

ושמתי לך מקום

אשר ינוס שמה". הבטיח הקב"ה למשה - "

ושמתי לך

" -

בחייך!

שיזכה להבדיל בחייו את שלשת ערי המקלט שבעבר הירדן, ולקיים מצוה זו.

"

מקום

", משמע שנסוב על "לך" -

במקומך!

שיהיה מקומו של משה עיר מקלט. והיינו שמחנה לויה במדבר, וכמו כן ערי הלויים בארץ, יהיו ערי מקלט, וכן ערי המקלט יהיו ערים ללויים.

"

אשר ינוס שמה

" -

מלמד שהיו ישראל מגלין

את הרוצחים בשגגה

במדבר

.

ו

להיכן

היו

מגלין

במדבר? והרי לא היו ערי מקלט במדבר!

אלא היו גולין

למחנה לויה.

מכאן אמרו,

היות ובפסוק הזה יש עוד משמעות ב"ושמתי לך מקום", שגם ללוי יש מקום לגלות -

בן לוי

הגר באחת מערי המקלט,

שהרג

את הנפש בשגגה -

גולה מפלך לפלך,

כלומר, לעיר אחרת.

ואם גלה לפלכו

-

פלכו קולטו

[ועיין הערות היכן הרג, וכיצד נקלט, שנחלקו בזה הראשונים].

אמר רב אחא בריה דרב איקא: מאי קרא

שיכול לגלות בתוך עירו משכונה לשכונה? דדרשינן מיתור הכתוב "

כי בעיר מקלטו ישב

". שיכול היה הכתוב לומר "כי שם ישב", אלא שבא ללמדנו, שנקלט גם ב

עיר שקלטתו כבר, כיוצא בו

[לפי הב"ח, שגרס תיבות אלו כאן ולא בתחילת המשנה הבאה. ועיין תוס' יו"ט].

מתניתין:

רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם

"

רוצח אני!

" .

ואם

אמרו לו, אף על פי כן

רוצים אנו לכבדך,

יקבל מהן

את הכבוד שמעניקים לו.

שנאמר

"

וזה דבר הרוצח

". מלמד הכתוב שהרוצח צריך לדבר ולגלות את דבר היותו רוצח, כדי שלא יכבדוהו בטעות.