Makot 12a — o Talmud em português

ודחינן: אין הכרח שהמחלוקות תלויות זו בזו.

כי

אליבא דרבי אליעזר, כולי עלמא לא פליגי

שדעתו היא שבטלה כהונה למפרע, שהרי פסל את הקרבנות.

ובודאי האמורא שאמר "מתה כהונה" סובר כרבי יהושע.

אך האמורא שאמר "בטלה כהונה", אין הכרח שסובר דוקא כרבי אליעזר.

אלא, אפשר לומר,

כי פליגי

, שנחלקו האמוראים -

אליבא דרבי יהושע

.

מאן דאמר

"

מתה

כהונה", כמובן שהוא סובר רק

כרבי יהושע

. כי לרבי אליעזר שפוסל הקרבנות למפרע, בהכרח שבטלה כהונה.

ואולם גם

מאן דאמר

"

בטלה

כהונה" לגבי דין יציאת הרוצח מעיר מקלט, יכול הוא לסבור כרבי יהושע לענין זה שאין הקרבנות פסולים. לפי שסברא אחרת יש כאן -

כי

עד כאן לא קאמר רבי יהושע

, אלא

התם

, שהקרבנות כשרים, משום

דכתיב

בברכת שבט לוי [דברים לג] לגבי עבודת הכהנים במקדש: "

ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה

".

ודרשינן:

אפילו חללין שבו

, תרצה עבודתם בקרבנות, כשאינם יודעים שהם חללים.

ובזה הוא סבר כמותו.

אבל הכא

, לענין להוציא רוצח במיתת הכהן,

אפילו רבי יהושע מודה,

שהתברר למפרע שאינו כהן, ואינו מוציא את הרוצח, אלא ישאר בעיר מקלט לעולם.

שנינו במשנה:

נגמר דינו וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעויות טעה יואב באותה שעה

שנודע לו ששלמה המלך רוצה להרגו מפני שמרד במלכות, ונסה להנצל בתפסו במזבח.

דכתיב

[מלכים א, פרק ב] "

וינס יואב אל אהל ה', ויחזק בקרנות המזבח

".

א.

טעה

בכך

שאינו קולט

המזבח עצמו,

אלא

רק

גגו

. דדרשינן "מעם מזבחי תקחנו למות", ולא "מעל מזבחי", דהיינו גגו של מזבח, שאם נמצא הרוצח על גג המזבח אין לוקחים אותו.

ו

אילו

הוא

, יואב,

תפס בקרנותיו

, וחשב שהם בכלל גגו, ולא ידע שקרנותיו הם בכלל "מעם מזבחי תקחנו למות".

ב.

טעה

בכך

שאין קולט אלא מזבח בית עולמים

, שכך משמע, "מזבחי", המיוחד לי,

ו

אילו

הוא תפס

בקרנות ה

מזבח של

משכן

שילה.

אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה

יואב -

ג.

טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו,

ו

אילו

הוא

-

זר היה!

אמר ריש לקיש: שלש טעויות עתיד שרו של רומי,

השטן,

לטעות

כשיגיע הקץ.

דכתיב

[ישעיה סג]: "

מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה

".

ומפרשת הגמרא שפסוק זה מתאר את הריגת סמאל על ידי הקב"ה. וכביכול יותז מדמו על בגדי ה', שיהרגנו בבצרה.

ומרומז בזה שלשת טעויותיו של סמאל, בברחו לבצרה:

א.

טועה

בכך

שאינה קולטת אלא

עיר המקלט

בצר, ו

אילו

הוא, גולה לבצרה

, שבארץ מואב. ב.

טועה

בכך

שאינה קולטת אלא שוגג, ו

אילו

הוא, מזיד היה

.

ג.

טועה

בכך

שאינה קולטת אלא אדם, ו

אילו

הוא

-

מלאך הוא.

אמר רבי אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה

ללויים הגרים בהם.

דכתיב

"

ומגרשיהם יהיו לבהמתם, ולרכושם, ולכל חייתם

" -

לחיים ניתנו, ולא לקבורה

.

ומקשינן:

מיתיבי

ממשנתנו, דתנן:

"

שמה

" -

שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

הרי מצינו שקוברים בעיר מקלט! ומתרצינן:

רוצח שאני,

שאותו כן קוברים בעיר המקלט, כיון

דגלי ביה רחמנא

במפורש ששם תהא קבורתו.

שנינו במשנתנו:

כשם שהעיר קולטת

, כך תחומה קולט.

ורמינהו

סתירה לכך, מהא דתניא:

"

וישב בה

" -

ולא בתחומה!

אמר אביי: לא קשיא

.

כאן

במשנתנו, מדובר לענין

לקלוט

. שבהכנסו לתחום העיר מסביב, הוא נקלט וניצל מגואל הדם.

ואילו

כאן

, דדרשינן לא ישב בתחומה של העיר מסביב, הוא לומר שלא ניתן

לדור

בתחומה מסביב אלא רק בתוכה.

ומקשינן: וכי שלא

לדור

בתחום שמסביב לעיר המקלט צריך מיעוט?

והרי

תיפוק ליה

, תלמד דין זה, משום

דאין

עושין שדה

מסביב עיר מקלט ל"

מגרש

".

ולא

עושין את ה

מגרש

שסביב עיר מקלט ל"

שדה

".

והיינו, שהצטוו בני ישראל לתת ללויים ערים [שהם גם ערי מקלט], ומסביב לעיר להשאיר שטח ריק של אלפיים אמה.

מתוך האלפיים אמה שסביבות העיר יש לייעד אלף אמה כמגרש ריק, שלא יעשו בו שדות או כרמים, ואחריהם אלף אמה לשדות וכרמים, ואסור לעשות שדה בשטח המגרש, וכך להיפך.

וכן

לא

עושים ב

מגרש עיר,

שאסור לבנות בשטח הריק אלא הוא צריך להשאר ריק כמקום מאוורר לעיר,

ולא

עושים חלק מה

עיר

ל

מגרש

.

ואם כן, לא יתכן לדור בבית העומד במגרש, כיון שאסור לבנות בו, היות והבינוי במגרש הופך אותו ל"עיר", ולמה לי קרא למעטו?

ומתרצינן:

אמר רב ששת: לא נצרכא

למעט

אלא למחילות

. שלא ידור הרוצח במחילה מתחת הקרקע של המגרש.

כי אמנם אין איסור לדור שם מבחינת דין ערי הלוויים, היות ודיור במחילה אינו משנה את יעוד המגרש [ממגרש לעיר], כיון שאין על המגרש בית מגורים. אבל הרוצח אינו יכול לגור שם, לפי שאין מגוריו במחילה מתחת למגרש שבתחום העיר מסביב, נחשבים למגורים בעיר מקלט.

שנינו במשנה:

רוצח שיצא חוץ לתחום.

תנו רבנן

: אמרה תורה [במדבר לה], "ואם יצא יצא הרוצח, ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו,

ורצח גואל הדם את הרוצח

, אין לו דם".

למדנו מכאן כי יש

מצוה ביד גואל הדם

להרוג את הרוצח.

היות ומשמעות הפסוק הוא לשון ציווי, שנאמר לגואל הדם שירצח!

ואם

אין לו

לנהרג

גואל הדם

יש

רשות ביד כל אדם

להרוג את הרוצח כשיוצא מעיר מקלטו,

דברי רבי יוסי הגלילי

.

רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם

, ואין משמעות הכתוב לשון ציווי, אלא רק היתר ורשות לגואל הדם.

ו

אילו

כל אדם

[גירסת הרמב"ם, אין] -

חייבין עליו

. ומבארינן:

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי

, שהבין משמעות הכתוב לצוות לגואל הדם להרוג את הרוצח שיצא מעיר מקלטו? -

דדייק:

מי כתיב

"

אם רצח

גואל הדם את הרוצח, אין לו דם", שמשמעותו רשות, והרי כתוב "ורצח", שהוא לשון ציווי.

ורבי עקיבא

, שאמר רשות ניתנה לגואל הדם, דייק להיפך:

מי כתיב "ירצח"

, שמשמעותו ציווי, "ורצח" כתיב, שמשמעותו רשות.

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: רוצח שיצא חוץ לתחום

עיר מקלטו,

ומצאו גואל הדם, והרגו

-

נהרג עליו!

ותמהינן:

כמאן

סבר רב?

והרי מה שאמר, הוא

לא כרבי יוסי הגלילי

שאמר שמצוה על גואל הדם להורגו,

ולא כרבי עקיבא,

שאמר שיש לו רשות להורגו.

ומתרצינן:

הוא

רב,

דאמר, כי האי תנא

-

דתניא: רבי אליעזר אומר,

יש לדייק את הפסוק "ולא ימות הרוצח

עד עמדו לפני העדה למשפט

" -

מה תלמוד לומר?

וכי למה הוצרך ללמדנו שאסור להרוג רוצח ללא משפט?

אלא,

לפי שנאמר

"

ורצח גואל הדם את הרוצח

", כשיוצא מעיר מקלט.

יכול

ירצחנו

מיד

כשיצא?

תלמוד לומר

"

עד עמדו לפני העדה למשפט

".

ללמדנו, שלא יהרגנו בלא דין. ואם כן, רב, שאמר גואל הדם נהרג עליו, סובר כרבי אליעזר.

ו

אילו

רבי יוסי ורבי עקיבא

-

האי

"

עד עמדו לפני העדה למשפט

",

מאי דרשי ביה?

לדבריהם

ההוא

קרא

מיבעי ליה, לכדתניא

-

רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו

בעצמם

אחד שהרג את הנפש, שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר?

משום שאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות, אפילו אם לא העיד בפני בית דין [עיין בראש השנה כה ב ובתוס' שם].

תלמוד לומר

"

עד עמדו לפני העדה למשפט

"

\-

עד שיעמוד בפני בית דין אחר.

תנו רבנן

: "

אם יצא יצא הרוצח

. ורצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם".

אין לי

שמותר להורגו

אלא

כשיצא

במזיד

.

יצא

בשוגג

-

מנין

שמותר להורגו?

תלמוד לומר

"

אם יצא יצא

".

כפל הכתוב את לשונו, כדי להודיעך שאם יצא

מכל מקום,

בין בשוגג ובין במזיד, מותר להרגו.

ומקשינן:

והתניא

: יצא הרוצח מעיר מקלטו

במזיד

-

נהרג

על ידי גואל הדם.

אך אם יצא

בשוגג, גולה

. דהיינו, שחוזר לעיר מקלטו, ואסור להרגו.

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

דתניא שאם יוצא בשוגג, חוזר וגולה, ואסור להורגו -

כמאן דאמר אמרינן "דברה תורה כלשון בני אדם

". ולפיו לא ניתן לדייק מכפל הלשון שבא לרבות אף את היוצא בשוגג שהותר דמו.

ואילו

הא

דאמרינן שאף כשיצא בשוגג מותר להרגו, דדרשינן "יצא יצא" -

כמאן דאמר אמרינן "לא דיברה תורה כלשון בני אדם",

ובא כפל הלשון ללמדנו דבר נוסף.

אמר אביי: מסתברא

שבנידון זה ההלכה היא

כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני

אדם,

שהיוצא בשוגג אינו נהרג.

לפי שסברא היא,

שלא יהא סופו

של דינו, כשיוצא מעיר מקלט,

חמור מתחילתו

שהיא הרציחה, שאינו נהרג עליה אלא כשהרג במזיד.

ולא מסתבר שעונשו על היציאה מעיר מקלט, יהא חמור ממנה, ויתחייב מיתה אף כשיוצא בשוגג.

אלא,

מה תחילתו

, אם הרג

במזיד, נהרג,

ואם הרג

בשוגג, גולה.

אף סופו

, כשיצא מעיר מקלט, אם יצא

במזיד, נהרג,

אך אם יצא

בשוגג, גולה.

כלומר, חוזר למקלטו.

תני חדא: אב שהרג

בשגגה את בנו -

בנו

השני

נעשה לו גואל הדם,

והורג את אביו.

ותניא אידך,

אב שהרג -

אין בנו נעשה לו

גואל הדם.

והוינן בה:

לימא,

האם נאמר כי

הא

דתניא נעשה גואל הדם, אליבא ד

רבי יוסי הגלילי

היא, שאמר מצוה לגואל הדם להרוג את הרוצח, ולכן עליו להרוג גם את אביו שרצח.

ו

אילו

הא

דתניא אין נעשה גואל הדם לאביו, אליבא ד

רבי עקיבא

היא, שרשות ניתנה לגואל הדם, אך את אביו לא הותר להרוג.

ודחינן:

ותסברא,

וכי סבור אתה לומר כן!? והרי לא ניתן לתלות דין זה במחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא!

כיון ש

בין למאן דאמר מצוה

לגואל הדם להרוג,

ובין למאן דאמר רשות

-

מי שרי,

האם ניתן לבן להרוג את אביו?

והאמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: לכל

עבירות שבתורה שעבר האב,

אין הבן נעשה שליח

בית דין לענוש

לאביו,

בין

להכותו

בעונש מלקות

ו

בין

לקללתו

בעונש נידוי ושמתא המגיע לו.

חוץ ממסית,

שאם היה אביו מסית לעבוד עבודה זרה, על עבירה זו יכול הבן להיות שליח בית דין להרוג את אביו.

שהרי אמרה תורה

במסית "

לא תחמול, ולא תכסה עליו

".

ואם כן, אף לרבי יוסי הגלילי לא יתכן להתיר לבן להיות גואל הדם להרוג את אביו.

אלא

בהכרח, חילוק אחר יש בין הברייתות, והוא:

הא

דתניא שהבן אינו נעשה גואל הדם, מדובר

בבנו

של הרוצח, שהוא אחיו של הנרצח, ועל זה נאמר שאינו גואל את דם אחיו, כי אסור לו להרוג את אביו.

ואילו

הא

דתניא שהבן נעשה גואל הדם, מדובר

בבן בנו

של הרוצח, שהוא בנו של ההרוג, ונעשה גואל הדם על אביו, והורג את זקנו שאינו מוזהר על כבודו.

מתניתין:

רוצח בשגגה שגלה, וישב על

אילן, שהוא

נטוע בגבול התחום של עיר מקלט, וגזעו

עומד בתוך התחום

.

ו

אילו

נופו,

ענפיו,

נוטה

ויוצא

חוץ לתחום

.

או

להיפך, שגזע האילן

עומד

מ

חוץ לתחום, ונופו נוטה

ונכנס

בתוך התחום

-

הכל,

העץ גזעו וענפיו,

הולך אחר

מקום

הנוף,

ודין הרוצח תלוי במיקום של נוף העץ.

אם יצאו הענפים חוץ לתחום, אז אפילו אם ישב הרוצח על הגזע בתוך העיר, דינו כיצא מעיר מקלט.

ואם הענפים הם בתוך העיר, אז אפילו אם ישב חוץ לעיר על הגזע, דינו כנמצא בתוך העיר. כיון שכל האילן נחשב בתוך עיר המקלט, ואסור לגואל הדם להרגו.

גמרא:

מקשה הגמרא על הכלל האמור במשנה, שלגבי עיר מקלט, דינו של כל העץ תלוי במקום המצאות הנוף.

הרי דבר זה, עומד בסתירה לכלל שנאמר לגבי עץ הנטוע בגבול ירושלים, לענין אכילת מעשר שני על ידי האדם היושב עליו - האם הוא מצוי בירושלים, ויכול לאכול מעשר שני, או שהוא מצוי מחוצה לה, ואינו רשאי לאכול שם מעשר שני:

ורמינהי

סתירה לדברי המשנה, ממשנה אחרת במסכת מעשר שני [פרק ג מ"ז]:

דתנן,

אילן שהוא עומד בפנים

העיר ירושלים לפנים מן החומה,

ונופו,

ענפיו,

נוטה לחוץ

.

או

להיפך, שגזע האילן

עומד בחוץ

לירושלים,

ו

נופו

נוטה לפנים

-

דיניו חלוקים לפי התחלקות מקום המצאו של האילן.

החלק הנמצא

מכנגד החומה ולפנים

דינו

כלפנים

העיר, ויכול לאכול מעשר שני ביושבו עליו.

ואילו החלק הנמצא

מכנגד החומה ולחוץ

דינו

כלחוץ!

ותמוה השינוי שבין דיני מעשר שני, שהולכים בו אחר מקום של כל חלק באילן, בנפרד. ואילו בערי מקלט דין כל חלקי האילן תלויים במקום שנמצא הנוף.

ומתרצינן: וכי סתירה בין

מעשר

שני

אערי מקלט קא רמית?

והרי דיניהם חלוקים!

כיון שדיני

מעשר, בחומה תלה רחמנא

.

שנאמר "לפני ה' אלהיך תאכלנו". ולפיכך הכל תלוי בחומה. מה שבתוך החומה הרי הוא לפנים מירושלים, על אף שנופו של האילן הוא בחוץ, ויכול לאכול מעשר שני על חלק האילן שהוא תוך החומה. ומה שהוא חוץ לחומה, הרי הוא חוץ לירושלים, ואין יכול לאכול עליו אפילו אם נופו של האילן הוא לפנים מן החומה.

מה שאין כן לגבי הקליטה של

ערי מקלט,

הולכים אחר הנוף, כי שם,

בדירה תלה רחמנא

.

שנאמר "כי בעיר מקלטו ישב". והנוף ראוי הוא לדירה יותר מהעיקר. ולפיכך תלוי דין הרוצח היושב באילן, לפי מקום הענפים, ששם עיקר דירתו. כיון ש

בנופו מתדר ליה,

ואילו

בעיקרו

-

לא מתדר ליה.

ורמי

, יש להקשות סתירת משניות בדין מקום האילן, מ

מעשר אמעשר

.

דתנן

במעשרות [ג י]:

בירושלים

-

הלך

לענין אכילת מעשר שני

אחר

מקום

הנוף

. וכן

בערי מקלט

-

הלך אחר הנוף

.

ולכאורה סותרת משנה זו להאמור במסכת מעשר שני שדנים כל חלק באילן לפי מקומו.

ומתרצינן:

אמר רב כהנא: לא קשיא

.

הא

דתנן במסכת מעשרות שבכל ענין הולכים אחר נופו, זו היא דעת

רבי יהודה

.

ואילו

הא

דתנן במסכת מעשר שני שכל חלק נידון לפי מקומו, זו היא דעת

רבנן

.

ומצינו שכך היא דעת רבי יהודה, שדיני אילן תלויין בנופו,

דתניא

: