Versão em texto deste daf: original e tradução
Ketubot 93b — o Talmud em português
Ketubot 93b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Ketubot 93b
הרי
השכר לאמצע
, מתחלק הוא בשוה בין שניהם, ואף שלא השקיע האחד אלא מחצית מן השני.
אמר רבה
לפרש דברי שמואל:
מסתברא מילתיה דשמואל
, שאין הם חולקין לפי מעותיהם,
ב
אופן שקנו בכסף
שור
למטרת
חרישה
ולהתחלק בריוח הבא מן החרישה -
ועומד
הוא
לחרישה
, כלומר: אכן חרשו בו והרויחו מן החרישה, ומשום שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, לכן חולקים הם בשוה.
אבל ב
אופן שקנו בכסף
שור ל
מטרת
חרישה ועומד לטביחה
, כלומר: שבסופו של דבר לא בא השכר מחמת חרישה שחרשו בו, אלא שהשביח בשרו וטבחוהו; וכל שכן אם מלכתחילה קנאוהו למטרת טביחה, כי אז:
זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו
וטעם החילוק הוא: כי שבח החרישה אי אפשר שיבוא על ידי חלקו של זה בלא חלקו של זה, ולכן אף השכר לאמצע; אבל שבח הבשר הרי מתחלק הוא לאבריו, ולכל אחד חלק בשור ובשבח שלו כפי מעותיו.
ורב המנונא אמר
לפרש דעתו של שמואל:
אפילו
ב
שור לחרישה ועומד לטביחה
, שה
שכר לאמצע
.
מיתיבי
לרבה הסובר: שור לחרישה ועומד לטביחה, חולקין לפי מעותיהן:
שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים
, הרי
השכר לאמצע
.
ומדייקת הגמרא
מאי לאו
, האין כן הדבר שהברייתא עוסקת
ב
אופן שקנו
שור לחרישה ועומד לטביחה, ו
אם כן
תיובתא דרבה
, שאמר בכי האי גוונא: זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו!?
ומשנינן:
לא
כאשר פירשת, אלא הברייתא עוסקת
בשור לחרישה ועומד לחרישה
, ולכן השכר הוא לאמצע.
ומקשינן:
אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי
יהיה הדין לפי דבריך, ש
זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו
-
ואם כן תיקשי:
אדתני סיפא
:
עד כאן לא אמרנו שהשכר לאמצע אלא כשקנו במעותיהן בהמה אחת -
אבל
לקח זה
האחד
ב
מעות
שלו
שוורים בריאים השוים מאתיים,
וזה
השני לקח
ב
מעות
שלו
שוורים כחושים שאינם שוים אלא מנה,
ונתערבו
השוורים אלו באלו וחרשו בהם -
זה נוטל לפי מעותיו
שני שליש בריוח,
וזה נוטל לפי מעותיו
שליש בריוח כפי השקעתו בשוורים, שהרי שווריו הכחושים של האחד לא השביחו כשל שווריו הבריאים של השני.
ולדבריך, שאפילו בבהמה אחת כשקנוה לחרישה והעמידוה לטביחה, הרי הם נוטלים לפי מעותיהם, אם כן:
ליפלוג וליתני בדידיה
, יחלק התנא בבהמה אחת שבה עוסקת הרישא, וכך יאמר:
במה דברים אמורים
שהשכר בבהמה אחת הוא לאמצע,
בשור לחרישה ועומד לחרישה
-
אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו;
ובהכרח שאף בשור לחרישה ועומד לטביחה הרי השכר לאמצע, ולא משכחת לה שיהיה השכר לפי מעותיהם אלא בשתי בהמות.
ומשנינן, אמר לך רבה:
הכי נמי קאמר
, אכן חילק התנא בבהמה אחת, והכי קאמר:
במה דברים אמורים
שהשכר לאמצע:
בשור לחרישה ועומד לחרישה
.
אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה, נעשה
כמי שלקח זה בשלו, וזה בשלו, ונתערבו
,,, ש
זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו
.
תנן
במשנתנו:
וכן שלשה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו כך הן חולקין
לפי מעותיהם.
מאי לאו "פחתו
" היינו
פחתו ממש
שהרויחו מאותה עיסקא שהשקיעו בה, ו
"הותירו
" הינו
הותירו ממש
, שהרויחו מאותה עיסקא שהשקיעו בה!?
ומשמע ממשנתנו שבכל אופן השכר מתחלק לפי מעותיהם, ואפילו בשור לחרישה ועומד לחרישה, ואם כן הוי תיובתא דשמואל בין לפירושו של רבה ובין לפירושו של שמואל.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
:
לא
כאשר פירשת את משנתנו, אלא כך תפרש:
"הותירו
" היינו שהיו המעות שנתנו זוזים ישנים, ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים הם בהוצאה, ולכן חולקים הם לפי המעות, "דכל חד מאי דיהיב שקיל"; אבל אם הותירו יותר מן החשבון שנתנו לעיסקא, הרי השכר לאמצע.
"פחתו
" היינו שנפסלה המטבע והיא ראויה היום להיות
אסתירא דצוניתא
[מי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת, קושר ממטבעות אלו שם, שהחלודה והצורה שבהם מועילים למכה], כי היות והמטבעות שנתנו עדיין הם בעין, מפסיד כל אחד לפי החשבון שנתן; אבל בשאר הפסד שהמעות אינן בעין, מפסידים הם שוה בשוה.
א. נתבאר במשנה לעיל פג א, שתיקנו חכמים באשה הבאה ליפרע את כתובתה מנכסים משועבדים שביד לקוחות, או מנכסי יתומים, שלא תיפרע אלא בשבועה שעדיין לא נפרעה.
ב. במשנה הבאה ובסוגייתנו יתבאר, דין אשה שכתובתה קודמת לשל רעותה, כיצד היא נשבעת לרעותה כשהיא גובה קודם לה.
ג. כן יתבאר במשנה ובסוגייתנו, אם שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים היא בין ביתומים קטנים ובין ביתומים גדולים, או שלא נתקנה תקנה זו אלא ביתומים קטנים בלבד.
מתניתין:
מי שהיה נשוי ארבע נשים, ומת
ונתחייבו נכסיו כתובה לארבע נשותיו.
הראשונה קודמת לשניה, ושניה לשלישית
,,
ושלישית לרביעית
.
וראשונה נשבעת לשניה
, כלומר, אם טוענת השניה: הואיל ואת באה ליטול תחילה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, כי שמא לא ישתיירו נכסים כשיעור כתובתי, הרי הראשונה צריכה לישבע.
ו
אף ה
שניה
נשבעת
לשלישית
אם טוענת השלישית כטענת השניה.
ושלישית לרביעית, ו
אילו
הרביעית נפרעת שלא בשבועה
.
בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה
-
נשכרת
היא שתיפרע שלא בשבועה!?
אלא
אף היא
הרביעית
לא תפרע אלא בשבועה
.
היו יוצאות
הכתובות
כולן ביום אחד
, כלומר: אם היו כל הכתובות יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד -
כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת
, וכגון שהשעות מפורשות בכתובה -
זכתה
.
וכך היו כותבין בירושלים שעות
.
היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה
, הרי כולן
חולקות בשוה
.
גמרא:
שנינו במשנה: והרביעית נפרעת שלא בשבועה; בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת:
ומבארת הגמרא: ודאי פשוט הוא, שאם נפרעה כבר הראשונה והשניה והשלישית, אין סיבה להשביע את הרביעית, וכדברי תנא קמא, שהרי כל השבועה היא שמא לא יספיקו הנכסים לגביית הנשים שעדיין לא גבו, אבל אם כבר גבו הראשונות את כתובתן למה תישבע הרביעית.
ו
במאי קמיפלגי
, כלומר: באיזה אופן נחלקו תנא קמא ובן ננס, ומה הוא טעם מחלוקתם?