Ketubot 93a — o Talmud em português

ויצאו עליה

על השדה שקנה שמעון מראובן -

עסיקין

[עוררין ] הטוענים שהשדה היא שלהם, ועדיין לא קבע בית הדין עם מי הצדק.

הרי

עד שלא החזיק בה

הלוקח, שלא עשה בה קנין חזקה שהיא קונה בקרקע,

יכול

הוא

לחזור בו

.

אבל

משהחזיק בה

הלוקח וקנה את השדה בחזקה, שוב

אינו יכול לחזור בו

.

משום דאמר ליה

המוכר ללוקח: כאשר הסכמת לקנות שלא באחריות הרי ש

חייתא דקיטרי סברת וקבילת

[הסכמת לקבל שק קטן מלא קשרים], כלומר: הסכמת להכניס עצמך בספק סיכון מעותיך, ומאחר שכבר חל הקנין שוב אינך יכול לחזור בך.

מבארת הגמרא:

ומאימת

[מתי] נחשב שהלוקח

מחזיק בה

, ששוב אינו יכול לחזור בו?

מכי דייש אמצרי

, [מעת שתיקן גבולי השדה והגביהם].

ודוקא אם מכר ראובן לשמעון שלא באחריות, אבל אם מכרה באחריות, כיון שבסופו של דבר לכשיוציאו ממנו את השדה, הרי יחזור שמעון על ראובן, אם כן למה לנו להטריח את בית הדין להוציא את הקרקע משמעון ושוב להיזקק לשמעון על האחריות שלו מראובן, טוב יותר שתחזור הקרקע לראובן, ויעמדו העוררים בדין עם ראובן.

ו

איכא דאמרי

:

אפילו באחריות נמי

, גם אם מכרה ראובן לשמעון באחריות, אין שמעון יכול לחזור בו [אחר שהחזיק בה] בשביל מי שבא וערער על השדה ועדיין לא החליטו בית הדין שהדין עמו, ומשום

דאמר ליה

ראובן לשמעון:

אחוי טירפך ואשלם לך

, כלומר: עד שלא תביא בפני "שטר טירפא" שנתנו לך בית הדין הקובע שיצתה השדה מידך וזכותך לטרוף משדותי בשביל האחריות שאני חייב לך, עד אז לא אשלם לך, שהרבה עוררין עומדים בדין שאינם זוכים.

מתניתין:

מי שהיה נשוי שלש נשים, ומת

, והיתה

כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו

שלש מאות

א.

ואין שם

נכסים מירושת האב

אלא

בערך

מנה

אחד בלבד:

הרי אלו שלשת הנשים

חולקות בשוה

, שהרי לכל אחת מהן זכות על מנה זו.

ב.

היו שם

מירושת האב

מאתים

זוז; היות ולבעלת המנה אין שעבוד על המנה השני, שהרי אין כתובתה אלא מנה, אין היא חולקת בו, לכן:

זו

של מנה נוטלת חמשים

מן המנה הראשון בלבד, ואלו

של מאתים ושל שלש מאות

חולקות ביניהן את מחצת המנה הראשון שנותר, וכן חולקות הן לבדן את כל המנה השני שאין לבעלת המנה שום זכות בו, הרי לכל אחת מהן מאה וחמשים זוז, דהיינו:

שלשה שלשה

דינרים

של זהב

לכל אחת מהן, שדינר זהב שוה לעשרים וחמשה דינרים כסף. ה

יו שם

נכסים מירושת האב

שלש מאות

זוז, ויש מנה אחד בו אין חולקות לא בעלת המנה ולא בעלת המאתים:

זו

של מנה נוטלת חמשים

.

ו

זו

של מאתים

נוטלת

מנה

.

ו

זו

של שלש מאות

נוטלת את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז שהן

ששה של זהב

.

וכן

שלשה

אנשים

שהטילו לכיס

מעות כדי להרויח על ידם, אם

פיחתו או הותירו

[הפסידו או הרויחו] -

כך הן חולקין

, כלומר: ההפסד או הריוח מתחלק לפי חלקו היחסי של כל אחד בכספים שהושקעו בעיסקא, ואין אומרים שההפסד או הריוח מתחלק בין כולם בשוה.

גמרא:

שנינו במשנה: היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמשים:

תמהה על כך הגמרא: וכי אטו

של מנה נוטלת חמשים!?

והרי רק

תלתין ותלתא ותילתא

[שלשים ושלשה זוז ושליש]

הוא דאית לה

, שהרי היות ולבעלת המנה אין שעבוד אלא על המנה האחד כסך כתובתה ואינה צריכה לחלוק אלא בו, הרי יש לה לחלוק אותו עם שתי הנשים שוה בשוה!?

אמר

פירש

שמואל

: משנתנו עוסקת

בכותבת בעלת

ה

מאתים

לבעלת

ה

מנה: "דין ודברים אין לי עמך במנה

"!

כלומר: כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי, ולכן חולקות בתחילה בעלת שלשת המאות עם בעלת המנה לבד שוה בשוה; ושוב חוזרת בעלת המאתים על בעלת שלשת המאות לחלוק עמה במחצית המנה שנטלה, ונוטלות כל אחת רבע מנה, ואת המנה השני שטוענות עליו בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות לבדן, חולקות הן בשוה. ופרכינן

אי הכי

שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה הראשון -

אימא סיפא: של מאתים ושל שלש מאות שלש שלש של זהב

, והיינו שהן חולקות ביניהן שוה בשוה את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז, ואם כדבריך שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה, תיקשי:

תימא לה

, תאמר בעלת שלשת המאות לבעלת המאתים -

"הא סלקת נפשך מינה

", הרי סלקת עצמך מן המנה הראשון שלא תטלי בו חלק כלל, ובמנה השני בלבד תטלי את ואני חלק שוה בשוה, ונמצאת אני נוטלת מנה, ואת ובעלת המנה חמשים חמשים. ומשנינן:

משום דאמרה לה

בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות:

מדין ודברים

בלבד

הוא דסליקי נפשאי

[מדין ודברים בלבד הוא שסלקתי את עצמי].

כלומר: "לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבתה בעלת המנה לא בשליחותי גבתה, שתאמרי לי: נטלה בעלת המנה את חלקך; כי אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט את חלקה במנה, וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סילקתי עצמי מלריב עמך, ושעבודי ושעבודך שוים" שנינו במשנה:

היו שם שלש מאות

, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב:

ותמהה הגמרא:

וכי אטו זו

של מאתים

יש לה ליטול

מנה!?

והרי אפילו אם לא היתה מסתלקת מדין ודברים עם הראשונה, אין לה ליטול אלא שליש במנה ראשון וחצי במנה שני ובמנה שלישי אין לה כלום, דהיינו שמונים ושלש זוז ושליש, ולא מנה; וכל שכן שבהכרח נסתלקה מדין ודברים עם הראשונה, שאם לא כן לא היתה נוטלת בעלת המנה רק שליש מנה ולא חמשים, [ואשר מכח זה הוצרכנו לומר ברישא שהיא נסתלקה], נמצא שהוסיפה בעלת המאתים להפסיד שמונה זוז ושליש, [שהוא ההפרש בין שליש מנה ללא הסילוק, ובין רבע מנה שהיא נוטלת לאחר הסילוק], ואם כן:

שבעים וחמשה

זוז בלבד

הוא דאית לה

לבעלת המאתים!?

אמר

פירש

שמואל

:

סיפא ד"היו שם שלש מאות", אינה עוסקת בכתיבת השניה לראשונה, ואם תאמר: אם כן למה נוטלת בעלת המנה חמשים, והרי לא היה לה ליטול אלא שליש, וגם בעלת המאתים למה נוטלת היא מנה שלם, והרי לא היה לה ליטול אלא פ"ג ושליש -

אומר לך: הסיפא עוסקת

בכותבת בעלת

ה

שלש מאות לבעלת

ה

מאתים ו

גם

לבעלת

ה

מנה: דין ודברים אין לי עמכם במנה

הראשון.

ומשום סילוקה של השלישית מבעלת המנה נוטלת בעלת המנה חצי מנה מן המנה הראשון שהם חמשים זוז; והיות שסילקה בעלת שלשת המאות את עצמה - באותו מנה ראשון - גם מבעלת המאתים, שוב לא תקח בעלת שלשת המאות במנה הראשון כלום, אלא כל מחצית המנה נותרת ביד בעלת המאתים, והרי לבעלת המאתים חצי ממנה ראשון, והיות שאת המנה השלישי חולקות השתים שוה בשוה, הרי ביד בעלת המאתים מנה; וביד בעלת שלשת המאות חצי המנה השני, וכל המנה השלישי שהם שלשה דינרים של זהב.

א. זו שאמרנו: אם היו נכסים משל האב בערך מאתים זוז [ללא סילוק], אין אנו מחלקים שוה בשוה בין שלשת הנשים אלא את המנה הראשון אותו תובעות כולן, ואילו את המנה השני אין מחלקים אלא בין בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות שהיה להן מתחילה שעבוד על כל המאתים, ואילו בעלת המנה אינה נוטלת במנה שני כלום, ואף שעדיין לא נפרעה אלא את שליש כתובתה, ויש לה תביעה על שבעים וחמש זוז מהמנה הנוסף -

אין דין זה אמור אלא כשנפלו בבת אחת לחלוקה מאתים זוז; אבל אם נפלו בתחילה לחלוקה מאה זוז בלבד, וכגון שלא היה ידוע לבית הדין על קיומם של נכסים נוספים, וחלקו שלשת הנשים ביניהן את המנה שוה בשוה, ושוב נפל מנה נוסף לחלוקה, הרי בעלת המנה שיתרת חובה לאחר החלוקה הראשונה הוא בסך שבעים וחמשה זוז, חולקת אף היא עם שתי הנשים האחרות בשבעים וחמשה זוז שוה בשוה, ורק בעשרים וחמשה זוז הנותרים יחלקו שתי הנשים האחרות לבדן.

ב. אף שמטלטלין אינם משתעבדים לכתובה, בכל זאת אם תפסה האלמנה מטלטלין לכתובתה מחיים, הרי היא נוטלת כתובתה אף מן המטלטלין. ג. לדעת רב יעקב מנהר פקוד מתבארת משנתנו בנשים שלא ויתרו זה לזה מאומה, אלא שלא נפלו להן כל הנכסים לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה נפלו חלק מהנכסים וחלקו אותן כדין החלוקה, ושוב נפלו נכסים נוספים לחלוקה והם חולקים חלוקה מחודשת בנכסים שנפלו בשנית, וכפי שנתבאר באות א' שיש חילוק בדין החלוקה בין חלוקה אחת גדולה לשתי חלוקות קטנות של אותם נכסים.

רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר

, ליישב את הקושיות הן על הרישא ועל הסיפא: לעולם אין משנתנו עוסקת כלל בכותבת -

ומה שהקשינו על הרישא [כשנפלו מאתים]: למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז והרי אין לה ליטול אלא שלשים ושלשה זוז ושליש, אימא לך:

רישא בשתי תפיסות

, כלומר בשתי חלוקות של מטלטלין שנתפסו, וכדמפרש ואזיל.

ומה שהקשינו על הסיפא [כשנפלו שלש מאות]: למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז ולא שליש מנה, וכן למה נוטלת בעלת המאתים מנה, לא היה לה ליטול אלא שליש מנה במנה הראשון, וחצי מנה במנה השני שהן פ"ג זוז ושליש, אימא לך:

וסיפא

נמי

בשתי תפיסות!

כלומר: משנתנו עוסקת בחלוקת מטלטלין שאין כתובה גובה מהם אלא אם תפסו הנשים מטלטלין מחיים וכגון שאכן תפסו הנשים מחיים, ומטלטלין אלו לא נפלו כולם לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה הביאו חלק אחד לפני בית הדין לחלוק ולא ידע בית הדין בקיומם של מטלטלים אחרים שנתפסו, ופסקו את הדין על החלוקה הראשונה, ושוב הביאו בפני בית הדין מטלטלים נוספים - שנתפסו מחיים - לחלוק אף אותם בין כל הנשים שיש להן עדיין חוב על נכסי הירושה.

ומבארת הגמרא:

רישא

שבאו לחלוק מאתים, מיירי שנפלו להן אותם מאתים

בשתי תפיסות

:

וכגון

דנפלו

להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים:

שבעין וחמשה

זוז

בחד זימנא

[בפעם אחת], וחלקו אותן כל השלש בשוה, הרי לכל אחת מהן עשרים וחמשה זוז, ובשעת חלוקה זו לא הובאו לחלוקה שאר הנכסים שכבר תפסו, ובית הדין אף לא ידע מקיומם של נכסים נוספים.

ושוב נפלו להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים:

ומאה ועשרים וחמשה

זוז

בחד זימנא

.

צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות בשעת הנפילה כל השלש ואפילו בעלת המנה שיתרת חובה לאחר חלוקה ראשונה היא שבעים וחמשה זוז, ותחלקם בשוה בין כל הנשים שהרי כולן תובעות אותם - עשרים וחמשה זוז לכל אחת, ובהצטרף עם מה שנטלו בחלוקה הקודמת הרי לכל אחת משלשת הנשים חמשים זוז.

נותרו בידך חמשים זוז אותן תבעו בשעת הנפילה השניה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה עשרים וחמשה זוז לכל אחת, הרי לכל אחת מהן בהצטרף עם מה שנטלו בחלוקות הקודמות, סך שבעים וחמשה זוז.

וזו היא ששנינו: "היו שם מאתים: של מנה נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב".

סיפא

שבאו לחלוק שלש מאות מיירי נמי כגון שנפלו שלש מאות

בשתי תפיסות

:

וכגון

דנפלו שבעים וחמשה בחד זימנא

, וחלקו כל השלש בשוה, הרי לכל אחת עשרים וחמשה זוז, ונמצאת בעלת המנה תובעת עוד שבעים וחמשה זוז ובעלת המאתים עוד מאה שבעים וחמשה זוז, ובעלת המאתים עוד מאתים שבעים וחמשה זוז.

ו

שוב נפלו

מאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא

צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות שלשתן בשעת הנפילה, ותחלקם בשוה, הרי לכל אחת בצירוף עם החלוקה הקודמת סך חמשים זוז.

צא מהן מאה זוז נוספים, אותם תבעו בשעת הנפילה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה בין השתים, הרי לכל אחת מהן חמשים זוז ובצירוף עם שתי החלוקות הקודמות סך מאה זוז.

נותרו בידך חמשים זוז אותם תבעה בשעת הנפילה בעלת שלשת המאות לבדה, והיא תטלם, ובהצטרף עם מה שכבר נטלה בחלוקות הקודמות, הרי לה מאה וחמשים זוז -

וזו היא ששנינו: "היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב".

תניא: זו

ששנינו במשנתנו, שאין בעלת המנה חולקת עם האחרות רק באותו חלק בירושה אותו היא תובעת קודם החלוקה, אבל לאחר שחלקו אותו חלק בין שלשתן שוב אין לה תביעה כלל על יתרת הירושה, ואף שהיא עדיין לא נפרעה את כל כתובתה -

משנת רבי נתן

היא!

רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא

אם נפלו לשלשת הנשים עד שלש מאות זוז, הרי כולן

חולקות בשוה

, ובעלת המנה תקבל את כל כתובתה, ובעלת המאתים רק שני שליש, ובעלת שלשת המאות רק שליש מכתובתה, שכל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה עד שתטול את כל כתובתה.

שנינו במשנה:

וכן שלשה שהטילו

לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין: השמועה הבאה מתבארת לפי שיטת רש"י, כהבנת המהרש"א, בעל ה"שיטה מקובצת" וה"פני יהושע" בדבריו.

אמר שמואל

:

שנים שהטילו

מעות

לכיס, זה

הטיל

מנה וזה

הטיל

מאתים

-