Ketubot 80b — o Talmud em português

או דלמא, כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא,

[שיהיה מזון בשפע בבית, וייטיב לאשה על ידי זה]

אבל לזבוני

[למכור]

לא

?

יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר

-

מה שעשה עשוי.

רב פפא אמר משמיה דרבא

-

לא עשה ולא כלום.

אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר, לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר.

[יהודה בר מרימר לא שמע את הדין מרבו בפירוש, אלא למדו ממעשה שהיה].

וכך היה המעשה -

דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא, אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה חדא מנייהו.

[מעשה באשה שהכניסה לבעלה שתי שפחות כנכסי מלוג. והלך הבעל ונשא אשה אחרת, ונתן לה את אחת משפחותיו].

אתאי לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה.

[באה אותה אשה לפני רבא, וקוננה על כך, ולא נתן רבא את ליבו לדבריה].

מאן דחזא סבר

[יהודה בר מרימר שראה מעשה זה, היה סבור] - שלא השגיח בה

משום דסבר "מה שעשה עשוי",

ולכן הסיק שיש לבעל זכות למכור את נכסי המלוג שהביאה לו אשתו לעניין פירות.

ולא היא.

ולעולם סבר רבא שתקנת חכמים היא

משום רווח ביתא, ו

לכן אין הבעל יכול למכור את הקרקע לענין פירות, אך

הא

מעשה שהיה בשפחה, שונה, כיון שגם אחרי שנתן את השפחה לאשה השניה עדיין

קא רווח.

שהרי השפחה המשיכה לעשות את צרכי הבית . ולכן לא השגיח בטענותיה של האשה הראשונה .

והלכתא

-

בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום!

מאי טעמא?

אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף

[שמא לא יטפל הלוקח בקרקע כראוי ותיפסד ].

רבא אמר: משום רווח ביתא.

מאי בינייהו?

מה הנפקא מינה היוצאת ממחלוקתם?

איכא בינייהו, ארעא דמקרב למתא

[קרקע הקרובה לעיר שאפשר להשגיח עליה בקלות שלא יוכל הלוקח להפסידה ].

אי נמי,

במקרה שה

בעל אריס הוא

באותה שדה, ואז אין לחוש שיפסיד את הקרקע .

ומדובר שנותן את כל הפירות לבעל השדה שמכר לו את הקרקע, והוא עצמו נוטל את שכרו מהפירות עבור עבודתו בשדה שמכר ללוקח. ומהממון ההוא אין רווח ביתא [אלא אם כן משתמש בו לעיסקא, כמו באופן הבא].

אך בשני המקרים הללו עדיין שייך הטעם שלא ימכור משום רווח ביתא.

אי נמי,

אם קיבל הבעל תמורת הפירות

זוזי, וקא עביד בהו עיסקא.

ורווח הבית מצוי על יד כך. אך עדיין יש לחוש שמא תכסיף.

מתניתין:

פתיחה

:

נכסי האשה נחלקים לשני סוגים - א. נכסי מלוג. שהם נכסים שהאשה מביאה מבית אביה, אך אינה מכניסה אותם לבעלה כנדונייה, ואינם נרשמים בכתובה, וכן נכסים שנפלו לה אחר הנישואין כאמור לעיל. ובנכסים אלו - גוף הקרקע שייך לאשה, והבעל אוכל רק פירות.

ב. נכסי צאן ברזל - דהיינו, הנכסים שהכניסה לבעלה בכתובתה, כנדוניה, והוא רושם את שוים בכתובה. ובנכסים אלו יכול להשתמש כרצונו, והפסדם ושבחם שלו הם. רק אם גרשה חייב לשלם לה כשוים הראשון.

ומשנתינו דנה בנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל של שומרת יבם. היינו אשה שמת בעלה בלא בנים, והיא ממתינה ליבם שיקיים בה מצות יבום.

ושורש הנדון - כיון ש"זיקת הייבום" היא מצב המוגדר כ"ספק נישואין", שאין ידוע אם תתייבם או תחלוץ, מעתה יש להסתפק בזכויות היבם ויורשיו בנכסיה במצב הזה.

שומרת יבם שנפלו לה נכסים,

כשכבר היתה שומרת יבם,

מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת

בנכסים הללו,

ו

מכרה או מתנתה

קיים.

ואף על פי שבנפלו לה בעודה ארוסה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בריש פרקין, האם יכולה למכור לכתחילה, הכא כולי עלמא מודו שיכולה למכור.

כיון שאין שומרת יבם דומה לארוסה, שארוסה קיימא ודאי רק לנישואין, ולכן לא תמכור. ואילו שומרת יבם עומדת גם לחליצה, ולכן מספק הנכסים בחזקתה ויכולה למכור. (תוספות לעיל עח א ד"ה סיפא).

ואם

מתה, מה יעשו בכתובתה

[היינו נכסי צאן ברזל]

ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה

[היינו נכסי מלוג]. ומספקא לן, מי ירשנה, האם קרובי בעלה, שהרי עדיין יש עליה את זיקת הייבום, ויחשב כאילו מתה בחייו שיורש הוא אותה.

או דלמא, לא אלימה זיקת היבום כל כך, ולכן ירשוה קרובי בית אביה ?

בית שמאי אומרים

: מספק

יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב

[אחיה ובית אביה]. וכונתם היא לנכסי מלוג, שגם היא וגם בעלה מוחזקים בהם, היא בקרן, והוא בזכות אכילת פירות, ובזכות לרשת אותם, אבל בנכסי צאן ברזל לא נחלקו על בית הלל, ודעת בית הלל שנויה במחלוקת במסכת בבא בתרא קנח ב. וביחס למנה ומאתיים של כתובתה מודים בית שמאי שרק בעלה מוחזק בהם, ואין מוציאים אותם מיורשי הבעל.

ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן,

כלומר - נכסי צאן ברזל עומדים בחזקת שני היורשים, בחזקת בית אביה - כיון שהנכסים שייכים לאשה. ובחזקת יורשי הבעל - משום שאחריותם עליו. ולכן בנכסים אלו יחלקו היורשים ביניהם .

וכתובה

[מנה ומאתים, שהתחייב הבעל לאשתו בכתובתה]

בחזקת יורשי הבעל,

כיון שהם המוחזקים בממון הכתובה, ולכן אינם חייבים לשלם את הכתובה ליורשי בית אביה.

ו

נכסים הנכנסים והיוצאים עמה

[נכסי מלוג]

בחזקת יורשי האב.

כיון שנכסים אלו שייכים לאשה ואין הבעל חייב באחריותם. ולכן יטלום יורשי בית אביה.

עוד באה משנתינו ללמד, שכל נכסי בעלה המת אחראים לכתובתה, ואין היבם רשאי למכור נכסים אלו:

הניח אחיו

[בעלה הראשון]

מעות

בירושה, אין היבם רשאי להוציאם, אלא

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

ואם הניח

פירות

: אם

ה

יו הפירות

תלושין מן הקרקע

דינם כמעות, וימכרו ו

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

כדי שתהא הקרן שמורה לפרעון כתובתה .

אך אם היו

ה

פירות

מחוברין בקרקע

-

אמר רבי מאיר, שמין אותן

[את הקרקעות]

כמה הן יפין בפירות

[כמה הן שוות בגלל הפירות שעליהם],

וכמה הן יפין בלא פירות

[וכמה היו שוות בלא פירות],

והמותר

[ההפרש]

ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פיר ות.

כיון שכל הפירות שגדלו ברשות המת אחראים לכתובתה, ואין היבם אוכל אלא פירות שגדלו ברשותו.

וחכמים אומרים

: אם הניח אחיו

פירות

: אם היו

ה

פירות

מחוברין בקרקע

-

שלו

ובגמרא הגיהו - "שלה". ומודים חכמים לרבי מאיר, שהפירות שגדלו ברשות המת אחראים לכתובתה.

אך אם

ה

יו

תלושין מן הקרקע

-

כל הקודם זכה בהן.

כיון שמטלטלין לא משתעבדים לכתובה, אלא אם תפסתן האשה בחיי הבעל.

ולכן אם

קדם הוא,

דהיינו, שלא תפסה האשה אלא הוא היה תפוס בהן -

זכה.

אך אם

קדמה היא

וזכתה בהם בחיי הבעל -

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

והוא הדין כשהניח אחיו כספים, דינם כפירות תלושים. רש"י.

ואם

כנסה

[יבם אותה],

הרי היא כאשתו לכל דבר,

ואם בא לגרשה - חייבת גט. ולא מועילה חליצה. וכן אם גרשה, יכול לשוב ולקחתה ואינה עומדת עליו באיסור אשת אח.

ו

בלבד

[ובדבר זה לבד, שונה היא משאר נשים] -

שתהא

שיעבוד

כתובתה על נכסי בעלה הראשון.

ולא על נכסי היבם.

אך בגמרא מבואר, שאם אין לבעלה הראשון נכסים, תקנו לה רבנן כתובה מנכסי היבם.

דין נוסף משמיעה לנו המשנה:

לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן,

[אין היבם יכול להוציא מנכסי אחיו את סכום הכתובה וליחדו לה ולומר - "כסף זה מיועד לכתובתך", ולהשתמש בכל שאר הכסף]

אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה

ואינו רשאי למוכרם אלא רק אוכל פירותיהם.

וכן לא יאמר אדם לאשתו

-

הרי כתובתיך מונחת על השלחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

והטעם - מבואר בגמרא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאם תהא הכתובה מופרשת משאר נכסיו, כשיכעס עליה יאמר לה - "טלי כתובתך וצאי".

גירשה

היבם -

אין לה אלא כתובה,

ושאר הנכסים שייכים ליבם.

ואם

החזירה

-

הרי היא ככל הנשים,

שאם גרש את אשתו והחזירה - על דעת כתובתה הראשונה החזירה.

ואין לה אלא

כ

כתוב

ת

ה

הראשונה

בלבד.

ובגמרא יבואר, מה חידשה המשנה בדין זה.

גמרא:

איבעיא להו

[הסתפקו הלומדים בבית המדרש]:

שומרת יבם שמתה, מי קוברה

, כלומר על מי מוטל חיוב הקבורה, האם על יורשי בית אביה או על יורשי הבעל?

וצדדי הספק הם:

האם

יורשי הבעל קברי לה,

משום

דקא ירתי

[שיורשים] את

כתוב

ת

ה,

ושנינו לעיל (מז' ע"ב) - "קבורתה תחת כתובתה".

או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי

את ה

נכסים הנכנסין והיוצאין עמה

[נכסי מלוג].

אמר רב עמרם, תא שמע

[בא ושמע מה ששנינו בנושא זה] -

דתניא

בברייתא

"שומרת יבם שמתה,