Ketubot 80a — o Talmud em português

אמר רבי אבא, אמרי בי רב

[אמרו בבית רב] -

אפילו

אם אכל רק

שיגרא דתמרי

[תמרים קבוצים יחד] שאינו חשוב כמו גרוגרות, שוב אינו יכול לתבוע הוצאותיו. [עיין ברש"י ביאור שונה].

בעי רב ביבי

: אם אכל

חובצא

[פסולת]

דתמרי, מאי?

האם די באכילה זו כדי שיפסיד את הוצאותיו?

תיקו.

ואם

לא אכלה דרך כבוד, מאי?

מהו שיעור האכילה שבגללו יפסיד את הוצאותיו?

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא

[נחלקו בדין זה שני אמוראים מארץ ישראל],

חד אמר

-

בכאיסר

[אם אכל בשוי איסר] הפסיד הוצאותיו.

וחד אמר

-

בכדינר.

אמרי דייני דפומבדיתא

[רב פפא בר שמואל]:

עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות.

כלומר - מעשה היה בבעל שהאכיל את בהמתו בחבילי זמורות משל אשתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה - "מה שאכל אכל" .

ומבארת הגמרא -

רב יהודה לטעמיה,

שאף אכילה זו נחשבת כאכילה,

ד

הרי

אמר

רב יהודה

-

"אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה".

כלומר - אדם הלוקח שדה מחברו, וישב בה שלש שנים, ובהם השתמש רק בזמורות השדה למאכל בהמה, ולא בפירותיה , נחשבת אכילה זו כ"חזקת שלש שנים", ואינו צריך להוציא שטר מכירתו אח"כ.

על כל פנים מוכח שאכילת זמורות נחשבת כאכילה.

אמר רב יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה

[שהשיאו לו אמה ואחיה, וחלו קידושיה רק מדרבנן, ויכולה למאן בו] -

כמוציא על נכסי אחר דמי.

ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה.

ומקשינן:

מאי טעמא?

מדוע אינו כשאר הבעלים שאם אכלו אינם מקבלים כלום, ואם לא אכלו מקבלים "הוצאה כשיעור שבח"?

ומשנינן:

עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו.

תקנו חכמים שיקבל כאריס , כדי שישקיע בנכסי אשתו הקטנה, ולא יחשוש שמא תמאן בו.

ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי.

[מעשה באשה, שהיו לה ארבע מאות זוז בבית חוזאי, שהיה רחוק ממקום מגוריה].

אזיל גברא, אפיק שית מאה אייתי ארבע מאה.

[הלך בעלה לאותו מקום, והוציא שש מאות זוז בהוצאות הדרך, והרויח רק ארבע מאות].

בהדי דקאתי, איצטריך ליה חד זוזא, ושקל מנייהו

[בדרכו חזרה, נצרך הבעל לזוז אחד, ונטלו ממעות האשה].

אתא לקמיה דרב אמי

[כשבא הבעל לפני רב אמי לתבוע מאשתו את הוצאותיו] -

אמר ליה,

כיון שנהנית מן המעות באותו זוז דינך -

"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

כאמור במשנתינו.

אמרו ליה רבנן לרב אמי

-

הני מילי

שהפסיד את הוצאותיו,

היכא דקאכיל פירא,

[אם אכל פירות מהקרן, והתחיל לממש את זכותו כבעל להנות מהשבח]. אך

הא

-

קרנא קאכיל!

[הרי נהנה הוא מהקרן עצמה, וכיון שבקרן עצמה אין לו זכויות, אין אכילה שכזאת נחשבת כתחילת המימוש של זכיותיו כבעל, אלא היא נחשבת כהלואה, שנטל מהקרן שלה כדי לכסות את הוצאותיו],

ו

הנאה שכזו -

הוצאה היא,

ו

אם כן הוה ליה

כ

"הוציא ולא אכל",

ודינו -

ישבע כמה הוציא ויטול

.

שנינו במשנה: הוציא ולא אכל -

ישבע כמה הוציא ויטול.

אמר רב אסי: והוא שיש שבח כנגד הוצאה.

ומבארת הגמרא:

למאי הלכתא?

האם כונתו לומר שכאשר השבח יתר על ההוצאה יטול את ההוצאה בלא שבועה, ונאמן במיגו שהיה משקר וטוען שהוצאותיו היו כסכום השבח, ותובע את כל השבח.

או להיפך, שאם היציאה מרובה על השבח לא יטול אלא כשיעור השבח אפילו בשבועה?

אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה נוטל את ההוצאה בלא שבועה.

ונאמן במיגו שהיה תובע את כל השבח.

אמר ליה רבא: אם כן, אתי לאיערומי,

ולתבוע מעט פחות, כדי שיטול בלא שבועה!

אלא, אמר רבא

: כונתו לומר

שאם היתה הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ו

אף אותה לא יטול אלא

בשבועה.

שישבע שכך היו הוצאותיו.

איבעיא להו

[הסתפקו בני בית המדרש]:

בעל שהוריד אריסין תחתיו

שיטפלו בקרקע ויטלו חלק מן הפירות, ואחרי שאכל קמעה גרש את אשתו.

מהו?

האם האשה חייבת לתת להם את חלקם לפי עבודתם ? וצדדי הספק הם:

האם

אדעתא דבעל נחית, איסתליק ליה בעל איסתליקו להו

[האם ירדו על דעת הזכויות שיש לבעל בקרקע, וממילא כשפקעה זכות הבעל, פקעה גם זכותם, ואמרינן - "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל"],

או דלמא, אדעתא דארעא נחית

[לפי צורך הקרקע ירדו האריסים],

וארעא כי קיימא לאריסי קיימא

[והקרקע עומדת לאריסות], ואילולי שהבעל היה מורידם היתה האשה מורידתם, ולכן יטלו כפי שבחם?

מתקיף לה רבא בר רב חנן

-

מאי שנא מ

הא דשנינן בבבא מציעא -

"היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה

" ומדוע כאן יש צד לגמרא שיצאו בלא כלום, ובמה הם גרועים מכל אחר שיורד לשדה חברו? ומשנינן -

התם ליכא איניש דטרח, הכא איכא בעל דטרח.

בכל יורד לשדה חברו, אילולי שהיה יורד לא היה מי שיטפל בקרקע בחינם, ולכן צריך בעל הקרקע לשלם לו את הוצאותיו, אך כאן אילולי שהיו האריסים יורדים היה הבעל מטפל בקרקע, ולא היתה צריכה לשלם לו כלום, ולכן אפשר לומר שאינה צריכה לשלם כלום אף לאריסים.

על כל פנים,

מאי הוי עלה

[מה הדין בבעל שהוריד אריסים]?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

-

חזינן, אי בעל אריס הוא,

שיודע לעבוד את האדמה, ואילולי שהיו יורדים לקרקע, הוא עצמו היה עובדה, אם כן כש

איסתלק ליה בעל, אסתלקו להו.

ואין האשה צריכה לשלם להם כלום כמו שאינה משלמת לבעל .

ו

אי בעל לאו אריס הוא,

חייבת לשלם להם ככל יורד לשדה חברו, כיון ש

ארעא לאריסי קיימא.

.

איבעיא להו: בעל שמכר

את ה

קרקע

שקיבל כ"נכסי מלוג"

ל

לוקח, על מנת שיעבוד הוא בקרקע ויאכל

פירות, מהו,

האם הועילה מכירתו?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, מאי דקני, אקני.

כלומר - מה שיש לו בקרקע [פירות] יכול להקנות ללוקח,