Ketubot 69b — o Talmud em português

גופא דעובדא היכי הוה

[אמור לי ידידי, מה היה גוף המעשה]?

אמר ליה

רב ענן:

הכי והכי הוה מעשה.

אמר ליה

מר עוקבא: וכי אתה, שהינך

גברא דלא ידע מאי ניהו "מרזיחא", שלח ליה לרב הונא "הונא חברין"?!

[אדם שאינו יודע מהו "מרזיחא" יכול לשלוח לרב הונא שאלה, ולפתוח בה בלשון "הונא חברי"?!].

מאי "מרזיחא"?

-

אבל.

דכתיב

(ירמיהו ט"ז)

"כה אמר ה', אל תבא בית מרזח

ואל תלך לספוד

". וגומר.

ובית מרזח פירושו בית האבל.

ואגב שהובא ענין "אבל", הביאה הגמרא מימרא נוספת הקשורה לאבל:

אמר רב אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש?

שנאמר

(איוב כ"ט)

"אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד, כאשר אבלים ינחם".

ומקשינן:

"ינחם" אחרים משמע?

כלומר, שלא האבל הוא המיסב בראש, אלא מי שמנחם אותו יושב בראש?

אמר רב נחמן בר יצחק: יְנֻחָם כתיב

[בקובוץ תחת הנון], והיינו האבל עצמו.

מר זוטרא אמר, מהכא

יש ללמוד שהאבל יושב בראש:

דכתיב [עמוס ו]

"וסר מרזח סרוחים".

ודרשינן הכי:

מר וזח

מי שנפשו מרה, ודעתו זחה עליו, דהיינו אבל, הוא

נעשה "שר" לסרוחים.

שהוא יושב בראש, אפילו כאשר גדולים ממנו באים לנחמו.

ומסקנת הסוגיא:

אמר רבא: הלכתא,

גובים רק

ממקרקעי, ולא ממטלטלי

-

בין למזוני, בין לכתובה, בין לפרנסה.

מתניתין:

המשליש מעות לבתו

מי שמסר מעות ביד שליש לצורך בתו לפני מותו, וציוה עליו לקנות לה שדה או לתת לה נדונייה לכשתינשא.

והיא אומרת,

לכשנישאת -

"נאמן בעלי עלי!"

תן לו את הכסף, והוא יקנה לי שדה.

יעשה השליש מה שהושלש בידו,

ויקנה הוא את השדה. היות שמצוה לקיים את דברי המת,

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה, הרי היא מכורה מעכשיו!

כלומר - אם הדין כרבי מאיר, שעל השליש לקנות את השדה בעצמו, הרי אחר שיקנה השליש את השדה, ויתן אותה לבת, מיד היא יכולה למוכרה ולתת מעותיה לבעל. ואם כן, מדוע לא ניתן מיד את המעות לבעל ?

במה דברים אמורים

ששומעים לה,

בגדולה. אבל בקטנה

-

אין מעשה קטנה כלום.

וענין זה יבואר בגמרא.

גמרא:

תנו רבנן: המשליש מעות ביד שליש

לחתנו

[עבור חתנו],

ליקח מהן שדה לבתו,

והבעל יאכל את הפירות של השדה

. והיא אומרת, ינתנו

המעות

לבעלי,

והוא יקנה את השדה עבורי, ומת האב.

מן הנשואין,

דהיינו, לאחר שנישאת הבת,

הרשות בידה

להורות לשליח שיתן את המעות לבעלה, והוא יקנה את השדה. כיון שאף האב לא נתנם לשליש אלא עד שתנשא. היות ומשעה שהיא נישאת, הבעל אוכל את פירות השדה.

אך

מן האירוסין

-

יעשה השליש מה שהושלש בידו.

כי מצוה לקיים דברי המת.

דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: הגדולה, בין מן הנשואין ובין מן האירוסין

-

הרשות בידה

להורות שינתן הכסף לבעלה.

ואם היתה

קטנה: בין מן הנשואין בין מן האירוסין

-

יעשה השליש מה שהושלש בידו.

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו,

בין רבי מאיר ורבי יוסי?

אילימא

[אם נאמר]

קטנה מן הנשואין איכא בינייהו

, דרבי מאיר סבר הרשות בידה לדרוש את המעות מן השליש כדי למוסרו לבעלה,

ואתא רבי יוסי למימר אפילו מן הנשואין נמי

-

גדולה, אין,

כן.

קטנה, לא.

אימא סיפא

-

"אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום",

הא, מאן קתני לה

[מי הוא התנא ששנה דין זה]?

אילימא

רק

רבי יוסי

סבר כך, ולא רבי מאיר,

הא מרישא שמעת מינה, דאמר רבי יוסי: וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה, הרי היא מכורה מעכשיו.

ומבואר, שדוקא

גדולה, דבת זביני

[שמכירתה מכירה],

אין!

אך

קטנה, דלאו בת זביני היא, לא!

אלא

ודאי,

רבי מאיר היא!

וחסורי מיחסרא, והכי קתני

-

"יעשה השליש מה שהושלש בידו. במה דברים אמורים מן האירוסין, אבל מן הנשואין הרשות בידה.

במה דברים אמורים, בגדולה. אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום".

ומבואר, שאף לדעת רבי מאיר אין מעשה קטנה כלום. ואם כן חוזרת השאלה - "מאי ביניהו"?

ומשנינן:

אלא, גדולה מן האירוסין, איכא בינייהו.

לרבי מאיר - יעשה השליש מה שהושלש בידו, כיון שמצוה לקיים דברי המת. ואילו לרבי יוסי - ינתן לבעל. כיון שגדולה היא ובידה למכור - הרשות בידה .

איתמר: רב יהודה אמר שמואל

-

הלכה כרבי יוסי.

רבא אמר רב נחמן

-

הלכה כרבי מאיר,

שמצוה לקיים דברי המת.

ומביאה הגמרא מעשה:

אילפא

[שם של אמורא, חבירו של רבי יוחנן],

תלא נפשיה באיסקריא דמכותא

[תלה את עצמו בראש תורן של ספינה ], ו

אמר

: אם

איכא דאתי, דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילא מאסקריא וטבענא!

[אם יבא אדם, ויאמר לי ברייתא שלא אמצא לה סימוכין ממשנה, אפיל את עצמי מהתורן, ואטבע].

אתא ההוא סבא, תנא ליה

[שנה לפניו את הברייתא הבאה]:

"האומר תנו שקל לבני בשבת, וראוין

[ורואים אנו שאין די בשקל אחד כדי לזון את הבנים אלא צריך]

ליתן

להם סלע

-

נותנין להם סלע.

כיון שאם היה יודע האב שיתייקרו המזונות, ולא יספיק להם שקל, ודאי ניחא ליה שיקבלו סלע.

ואם אמר

האב

"אל תתנו להם אלא שקל"

-

אין נותנין להם אלא שקל.

שהיות ומיחה בהם בפירוש, לא עשאן יורשין אלא לסכום זה.

ואם אמר הוסיף האב ואמר:

"אם מתו

[אם ימותו בני בלא שישאירו בנים שיירשום ] -

יירשו

אנשים

אחרים

מסויימים

תחתיהם",

הרי

בין שאמר "תנו

לבני שקל לשבוע

", בין שאמר "אל תתנו

אלא שקל",

אין נותנים להם אלא שקל.

כי היות ועשה את הבאים אחריהם יורשים, ודאי כוונתו לומר שאין בניו יורשים אלא שקל לשבוע. עד כאן הברייתא.

ושאל אותו ההוא סבא, מהו המקור לברייתא זו מהמשנה?

אמר ליה

אילפא:

הא

ברייתא

מני

-