Ketubot 69a — o Talmud em português

תלה ליה רב לרבי ביני חטי

[שלח רב מכתב לרבי, ובין השיטים של המכתב, שאל אותו שאלה זו]:

האחין ששיעבדו

-

מהו?

האם הבנות יכולות לטרוף מהלקוחות לפרנסתן או לא?

הוה יתיב רבי חייא קמיה,

ישב רבי חייא לפני רבי בעת שהגיעה אליו שאלה זו, ו

אמר ליה,

שאל רבי חייא את רבי לכוונתו של רב בשאלתו: האם מדובר ש

מכרו

היתומים לגמרי את הנכסים,

או

רק ש

משכנו

אותם לזמן קצוב?

אמר ליה

רבי:

מאי נפקא מינה?

הלא

בין מכרו בין שמשכנו

הדין הוא - ש

מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות!

ומקשינן:

ורב,

ששאל קושיא זו,

אי "מכרו" קמיבעיא ליה, נכתוב ליה "מכרו",

ו

אי "משכנו" קא מיבעיא ליה, נכתוב ליה "משכנו"?

ומשנינן:

רב תרוייהו קמבעיא ליה, וסבר

-

אי כתיבנא ליה "מכרו"

אזי -

הא ניחא אי

י

שלח לי

רבי תשובה

דמוציאין

אפילו במכרו, אלמד מכאן ש

כל שכן

אם רק

משכנו

לזמן קצוב, שמוציאין מיד הלוקח.

אך

אי

י

שלח לי "אין מוציאין"

-

אכתי משכנו קמיבעיא לי,

מה דינו.

ו

אי כתיבנא ליה "משכנו",

הרי

אי שלח לי דאין מוציאין, כל שכן מכרו.

אך

אי שלח לי "מוציאין"

-

אכתי מכרו קא מיבעיא לי.

על כן

אכתוב ליה "שיעבדו", דמשמע הכי ומשמע הכי,

ויענה לי על שניהם.

ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה

[בין למזונות, ובין לפרנסה]

אין מוציאין

מנכסים משועבדים.

איבעיא להו

[הסתפקו האמוראים]: האם

לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה.

או דלמא, שמיע ליה, ולא מקבל ליה?

ופשטינן:

תא שמע

מהא

דאתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה, ונטלה עישור נכסים. ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן

ונפלה הירושה לפני הבנות -

אמר רבי יוחנן: שניה ויתרה.

כלומר, אינה נוטלת עישור נכסים תחילה ואחר כך חולקות בשוה, אלא זו שקדמה ונישאת זכתה. ובת על הבת אין לה עישור נכסים, שהרי שתיהן שוות בירושה.

אמר רבי חנינא

לרבי יוחנן: הרי

גדולה מזו אמרו,

שאפילו אם מכרו האחים,

מוציאין

מהלקוחות

לפרנסה, ואין מוציאין למזונות, ו

אילו כאן שהנכסים בעין,

את אמרת שניה ויתרה?!

הרי ודאי שיכולה לגבות עישור נכסים, ואחר כך יחלוקו?

ומדייקת הגמרא:

ואם איתא

[אם נאמר] שרבי יוחנן לא שמע את דברי רבי,

נימא

ליה

לרבי חנינא -

"מאן אמרה?"

[מיהו זה שאמר "מוציאין לפרנסה"!?].

אלא ודאי, שמע רב יוחנן את דברי רבי, וחלק עליו! ולכן גם לא חזר בו מדבריו לגבי שתי בנות בעקבות קושיא זו.

ודחינן:

ודלמא, לעולם לא שמיע ליה, וכי שמיע ליה קביל.

ולכן לא אמר לרב חנינא - "מאן אמרה", כיון שכבר שמע וקיבל.

ושאני התם

[בכל זאת סבר שאינה נוטלת עישור נכסים], משום

דאיכא רווח ביתא

[כיון שנוטלת מחציתם, לא ראו חכמים צורך לתקן לה שתיטול גם עישור בנוסף לכך] .

ולמעשה נשארה הגמרא בלא הכרעה בדברי רבי יוחנן.

אמר ליה רב יימר לרב אשי: אלא מעתה,

שהתחדשה לנו סברת "רווח ביתא", אם

אשכחה מציאה בעלמא

[מצאה הבת מציאה בשוק],

דאיכא רווח ביתא, הכי נמי דלא יהבינן לה עישור נכסים?!

אמר ליה: אנא

[זה שאמרתי שיש ענין של]

"רווח ביתא"

דוקא

מהני נכסי

של הירושה

קאמינא.

אבל אם הרויחה מנכסים אחרים, נוטלת עישור נכסים .

אמר אמימר: בת, יורשת הויא.

כלומר, נוטלת את עישור הנכסים בתורת ירושה.

אמר ליה רב אשי לאמימר,

לפי דבריך,

אילו

בעי לסלוקה בזוזי, הכי נמי דלא מצי לסלוקה

[אם ירצו האחים לתת לה מעות במקום נכסים, וכי אינם יכולים לתת לה, שהרי אמרת שיורשת היא לענין עישור נכסים כמותם]?

אמר ליה

אמימר:

אין!

אכן אינם יכולים לסלקה בזוזי.

הוסיף רב אשי ושאל: לדבריך,

אי בעי לסלוקה בחדא ארעא,

האם

הכי נמי דלא מצי מסלק לה

[אם ירצו האחים לסלקה בקרקע מסויימת לפי בחירתם, האם אינם יכולים לתת לה, שהרי יורשת היא מאביה כמותם]?

אמר ליה

אמימר:

אין,

אכן!

רב אשי אמר: בת

-

בעלת חוב הויא.

ונפקא מינה - שיכולים האחים לסלקה בזוזי, ובחדא ארעא.

ואף אמימר הדר ביה

[חזר בו מדבריו].

והראיה:

דאמר רב מניומי בריה דרב ניחומי, הוה קאימנא קמיה דאמימר, ואתאי האי איתתא לקמיה, דהות קא בעיא עישור נכסים

[הייתי לפני אמימר, ובאה לפניו אשה שרצתה לגבות עישור נכסים].

וחזיתיה לדעתיה, דאי בעי לסלוקה בזוזי

-

הוי מסלק לה

[ונוכתי לדעת כי לדעת אמימר אם היו האחים רוצים לסלקה בזוזי היו יכולים, היות]

דשמעי מאחי, דהוו קאמרי לה: אילו הוה לן זוזי, סליקנא בזוזי. ואישתיק

אמימר,

ולא אמר להו ולא מידי

[שמעתי את האחים אומרים לה - אילו היה לנו כסף היינו נותנים לך כסף, ולא קרקעות. ושתק אמימר ולא אמר כלום]. ומוכח שחזר בו מדבריו .

והשתא דאמרת בעלת חוב הויא,

יש להסתפק: האם היא בעלת חוב

דאבא, או דאחי?

למאי נפקא מינה?

-

למיגבא לבינונית שלא בשבועה, וזיבורית בשבועה.

כי אם האחים הם שחייבים לה, היא גובה מהם קרקע בינונית ובלא שבועה, כדין גביית בעל חוב בעלמא.

אך אם האב הוא שחייב לה, היא גובה מהאחים מדין "גבייה מנכסי יתומים", ואין נפרעים מנכסי יתומים אלא מקרקע זיבורית, ובשבועה.

מאי?

תא שמע

מהא

דרבינא אגביה

גבה

לברתיה

עבור בתו

דרב אשי, ממר, בריה דרב אשי,

עישור מהנכסים מקרקע

בינונית, ושלא בשבועה.

ואילו

מבריה דרב סמא, בריה דרב אשי, זבורית, בשבועה.

[כך היה המעשה: לרב אשי היו שני בנים, האחד נקרא "מר", השני רב סמא, וכן היתה לו בת.

ומת רב סמא בחיי רב אשי אביו והשאיר אחריו בן, נכד לרב אשי.

ואחר כך מת רב אשי. ובאה בתו לגבות את פרנסתה ממר, אחיה, ומבנו של רב סמא, שירש את חלק אביו בירושת סבו, רב אשי.

ונטל רבינא מנכסי מר, אחיה, מקרקע בינונית ושלא בשבועה. ואילו מבנו של רב סמא, הוא גבה קרקע זיבורית, ובשבועה].

ומבואר שרק לגביה מבנו של רב סמא היה דין "גביה מיתומים", אך מאחיה היא גבתה כדין גביה רגילה של בעל חוב.

ונפשט הספק - שמוכח כי הבת הרי היא כבעל חוב על האחים.

הקדמה:

בסוגיא לעיל (נא א) נחלקו רבי ורשב"ג האם גובים לפרנסה ממטלטלין, או רק מקרקעות. ומסקינן כרשב"ג, שאין גובים אלא מקרקעות. ובענין זה נסובו דברי האמוראים לקמן:

שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בר רב הונא זוטא מנהרדעא: כי אתיא הא איתתא לקמך, אגבה עישור נכסים אפילו מאיצטרובלא

[כשתבא אשה זו לפניך, תן לה עישור נכסים אפילו ממושב אמת הריחיים שאינו קרקע ממש, רק מחובר לקרקע, מכל מקום המחובר לקרקע, נחשב כקרקע]. אך אין גובים ממטלטלין.

אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא, הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתי

[מדמי שכירות הבתים]. שהיות ומקור הכסף הוא מקרקע, נחשב הוא כקרקע .

שלח ליה רב ענן לרב הונא

מכתב, בלשון זו:

הונא חברין, שלם

[חברי הונא, שלום].

כי אתיא הא איתתא לקמך, אגבה עישור נכסי

[כשתבא אשה זו לפניך תן לה עישור נכסים].

כשקיבל רב הונא את המכתב, הקפיד על רב ענן שפנה אליו בלשון "הונא חברין".

הוה יתיב רב ששת קמיה

[ישב רב ששת לפניו].

אמר ליה

רב הונא לרב ששת תלמידו:

זיל, אימא ליה, ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה

[לך לרב ענן, ותאמר לו את מה שאני מצוה אותך לומר לו, ותהא בנידוי אם לא תאמר לו כך ]:

א.

ענן ענן,

מהיכן אתה אומר להגבותה -

ממקרקעי או ממטלטלי?

ב. ושאלה נוספת יש לי אליך:

ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא

[מי יושב בבית האבל בראש]?

כי מנהגם היה שהאבל החשוב ביותר מבני הבית היה יושב בראש. ורצה לרמוז לו שהקפיד עליו על שזלזל בו.

אזל רב ששת לקמיה דרב ענן.

ו

אמר ליה

בלשון כזאת, כדי שלא יקפיד עליו רב ענן:

מר

-

רבה, ורב הונא

-

רביה דרבה. ושמותי שמית מאן דלא אמר ליה. ואי לאו דשמית, לא הוה קאמינא!

[אתה הוא רבי, ורב הונא הוא רבך. וציוה עלי רב הונא בשמתא לומר לך דברים אלו, ואילולי שציווני לעשות זאת בשמתא, לא הייתי אומר אותם, וכך שלח אותי לומר לך]:

א.

ענן, ענן! ממקרקעי או ממטלטלי?

ב.

ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא.

אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא,

ו

אמר לו: "חזי מר, היכי שלח לי רב הונא

[יראה מר, כיצד שלח אלי רב הונא]:

ראשית, הוא פנה אלי בשמי, בלי שיקרא לי "רב",

"ענן ענן",

שהוא לשון זלזול.

ועוד,

שאלתו בדבר מי שיושב בראש בבית

"מרזיחא", דשלח לי

-

לא ידענא מאי ניהו?

[אינני יודע מה היא משמעותו]!

אמר ליה

מר עוקבא לרב ענן:

אימא לי איזי

: