Ketubot 101a — o Talmud em português

אבל קטנה ה

יוצאה בגט

אף שהיא אינה ראויה להתעבר וללדת - הרי זו

צריכה להמתין שלשה חדשים

, כי אף על פי שאינה ראויה היא להתעבר, לא חילקו חכמים בתקנתן בין הנשואות.

ומקשינן על שמואל:

מאי קא משמע לן

, והרי

תנינא

ל

כולהו

במשנה, שהרי חילוקו הראשון מפורש במשנתנו לפי גירסתו של שמואל במשנתנו, וביבמות [קח א] שנינו את השאר!?

דתנן ביבמות:

הממאנת באיש

:

א.

הוא מותר בקרובותיה

כגון בתה ואחותה האסורות עליו בשאר נשים שנתגרשו, ואף

היא מותרת בקרוביו

כגון אחיו ואביו שהיא אסורה בהם בשאר גרושה, והיינו מה דאמר שמואל: לא פסלה מן האחין.

ב.

ולא פסלה מן הכהונה

משום גרושה, וכדאמר שמואל.

אבל אם

נתן לה

האיש לאשתו הקטנה

גט

:

א.

הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו

, והיינו מה דאמר שמואל: פסלה מן האחין.

ב.

ופסלה מן הכהונה

משום גרושה, וכדאמר שמואל.

ואם כן מה חידש לנו שמואל שלא שמענו ממשנתנו ומן המשנה ביבמות!? ומשנינן:

צריכה להמתין שלשה חדשים

, הוא ד

איצטריכא ליה

לשמואל להשמיענו,

ד

הרי את החילוק בדין זה בין ממאנת למגורשת זה

לא תנן

במשנה ביבמות.

כאן שבה הגמרא למחלוקתם של רב ושמואל בדין הכתובה, שלרב חשובה היא כמפותה בעלמא ואין לה כתובה, ולשמואל חשובה היא כאשתו לענין כתובה, ורק כשמיאנה היא בו והוציאה את עצמה מבעלה אין לה כתובה; ושואלת:

לימא

מחלוקת רב ושמואל

כתנאי

היא שכבר נחלקו בה?

דתניא:

רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום

.

ו

לכן, אם נשאת לאיש כשהיא קטנה,

אין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה

כשאר נשים,

ולא בהפרת נדריה

שהוא מיפר לשאר נשים,

ואינו יורשה

כשמתה,

ואינו מיטמא לה

כשמתה אם כהן הוא.

כללו של דבר

:

אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון

.

רבי יהושע אומר: מעשה קטנה כלום

כלומר: יש בו ממש,

ובעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה

,

ויורשה ומיטמא לה

.

כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון

.

לימא: רב

הסובר: אשתו קטנה אין לה כתובה שכמפותה היא -

דאמר כרבי אליעזר

שאין מעשה קטנה כלום, ולרבי יהושע אכן יש לה כתובה.

ושמואל

הסובר: אשתו קטנה יש לה כתובה [אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה] -

דאמר כרבי יהושע

שאשתו היא לכל דבר, ולרבי אליעזר אכן אין לה כתובה?

ודחינן: אכן

אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא

רב ושמואל -

לא פליגי

שיש כתובה לממאנת ואפילו יוצאת היא בגט, ושמואל הסובר שאין לה כתובה דלא כרבי אליעזר.

כי פליגי

רב ושמואל

אליבא דרבי יהושע

, אם לדבריו מוכרח שאף כתובה אין לה לממאנת כשם שאין הבעל זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, או שמא יודה רבי יהושע לענין כתובה שאין לה, וכדעת רב.

ד

שמואל

סובר

כרבי יהושע

, ומדמה כתובה למציאתה ומעשה ידיה, וכשם שיש לבעל מאשתו מציאה ומעשה ידיה כך יש לאשה מבעלה כתובה [אלא אם כן יצאה במיאון שהוציאה את עצמה מבעלה].

ו

אילו

רב

אמר לך:

עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם

שאשתו היא לכל דבר,

אלא

לענין הדברים שתקנו חכמים

מדידה לדידיה

, כלומר: שיקבל הבעל מאשתו כמציאתה מעשה ידיה ירושתה וכן הפרת נדריה -

והטעם הוא משום שרצו חכמים שלא יימנעו מלנושאה, שהרי כל עיקר מה שתיקנו חכמים נישואין לקטנה אינו אלא כדי שתינשא ולא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, ולכן זוכה הבעל בזכויות שזוכה בעל באשתו.

אבל

מה שתקנו חכמים

מדידיה לדידה

כלומר: שתזכה האשה מבעלה, וכגון כתובה -

לא

אמר רבי יהושע, ואין לה כתובה.

שנינו במשנה: הממאנת השניה והאיילונית אין להן כתובה וכו'

ולא בלאות

:

אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן

[אמרת לנו]

משמיה דשמואל

:

לא שנו

שאין לה בלאות

אלא

בלאות של

נכסי מלוג

, שהביאה האשה עמה בגדים לבית בעלה, ומפרש ואזיל מה מצב הבגדים בשעת יציאת האשה, ובאיזה אשה משלשת הנשים אנו עוסקים.

אבל

בלאות של

נכסי צאן ברזל

שהכניסה לו בגדים וקיבל עליו אחריות עליהם,

אית לה

[יש לה כשיוצאת מבעלה], ומפרש ואזיל, מה מצב הבגדים בשעת יציאה, ובאיזה אשה משלשת הנשים הדברים אמורים.

הוי

נתקשה

בה רב פפא: אהייא

, על איזו אשה משלשת הנשים שעוסקת בהן משנתנו אמר שמואל לחלק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל?

אילימא: א"ממאנת

"? הרי כך אי אפשר לומר, כי:

אי דאיתנהו

[ישנם בעין] הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי ש

אידי ואידי

הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל -

שקלא

, נוטלת האשה עמה, שאין לנו לקונסה, כי מה פשעה.

ואי דליתנהו

[אינם בעין], ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, הרי ודאי ש

אידי ואידי

נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל -

לא שקלא

[אין היא נוטלת] כלומר: אין הבעל משלם לה את הבלאי שבלו הבגדים.

אלא

תאמר

אאיילונית

, אף כך אי אפשר לומר, כי:

אי דאיתנהו

[ישנם בעין] הבגדים, ו"בלאות" היינו מה שנשאר מן הבגדים לאחר שהשתמש הבעל בהם, הרי ודאי ש

אידי ואידי

הן בלאות נכסי מלוג והן בלאות נכסי צאן ברזל -

שקלא

, נוטלת האשה עמה.

אי דליתנהו

[אינם בעין], ו"בלאות" היינו מה שכבר נתבלה וכלה מן הבגדים, ומה שאינה נוטלת ממנו את ערך הבלאי ואף שאיגלאי מילתא למפרע שלא נתקדשה לו מעולם, בהכרח היינו משום שלא היה צריך להעלות בדעתו שמא תימצא איילונית -

אם כן, אם באת לחלוק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג,

איפכא מיבעי ליה

[באופן הפוך היה לך לחלוק], וכך היה לולשמואל לומר:

נכסי מלוג דברשותה קיימי

[שברשותה הם הבגדים ואין לו בהם קנין פירות], כלומר: שלא היה לו ללובשן ולכלותן אפילו אם לא היתה איילונית, ומשום שאינו רשאי לכלות ולבלות את "קרן" הבגדים [וכדמפרש טעמא ואזיל] -

אית לה

[מן הדין שיחזיר הבעל לאשה את מה שנטל שלא ברשות].

ואילו בלאות

נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי

[שאינם ברשותה, אלא ברשות הבעל ללובשן], כלומר: שאם לא היתה איילונית היה מותר לו ללובשם ולכלותם, רק שהיה לו לשלם את ערכם לכשיוציאנה -

לית לה

.

אלא א"שניה

", וכגון דליתנהו, ו"בלאות" היינו מה שנתבלה וכלה מן הבגדים:

ומן הדין היה - אם לא שקנסו חכמים בשניות לעקור מהם תורת נישואין - שיהיה הדין בהיפוך:

בלאות נכסי מלוג אית לה, שהרי נתבלו וכלו אצלו הבגדים שלא כדין, והיה לה ליטלם.

ואילו בלאות נכסי צאן ברזל לית לה.

ו

מכל מקום הדין הוא בהיפוך: בלאות נכסי מלוג לית לה, כי

קנסו רבנן

בשניות

לדידה בדידיה

[אותה בכל מה שהיתה ראויה לגבות ממנו].

כלומר: קנסו אותה חכמים שלא תקבל את כל מה שהיה מגיע לה ממנו, דהיינו: כתובת מנה ומאתים, מזונות ותשלום עבור הבגדים שהשתמש שלא כדין.

ו

בלאות נכסי צאן ברזל אית לה, כי קנסו

לדידיה בדידה

[אותו בכל מה שהיה מגיע לו ממנה], כלומר: אף שמן הדין לא היה מגיע לה החזר עבור בלאות נכסי צאן ברזל, משום קנס חייב הוא לשלם לה.

אמר רב שימי בר אשי: שמע מינה מדרב כהנא

, שאמר: בלאות נכסי מלוג שאינם בעין אין לה משום קנס, הרי שמן הדין היה מגיע לה תשלום עבור הבלאות, ואם כן למדנו מדבריו:

אשה ד

עיילא ליה גלימא

לבעלה [אשה המכנסת לבעלה בגד כנכסי מלוג], הרי שכולו

קרנא הוי

[קרן הוא ולא פירות],

ולא מכסי לה ואזיל עד דבלי

[אין יכול הבעל ללובשם עד שיבלו], כי השימוש בבגדים המכלים את הבגד כמוהו כאכילת הקרן של האשה, שאף כי השימוש פירות הוא, מכל מקום כיון שמתבלים הבגדים הרי זו אכילת קרן -

ולפיכך לוקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ומקשינן:

והאמר רב נחמן

: המכנסת גלימא לבעלה

פירא הוי

, ויכול הבעל ללובשם!?

ומשנינן: אכן

דרב נחמן פליגא

על רב כהנא.

שנינו במשנה: הממאנת והשניה והאיילונית

אין להן כתובה: אמר שמואל

:

לא שנו

שאין שלשת הנשים הללו נוטלות כתובה -

אלא מנה

ו

מאתים

שהוא עיקר הכתובה ומתקנת חכמים.

אבל תוספת

כתובה שכתב להן הבעל מדעתו

יש להן

, כי מתנה בעלמא נתן לה הבעל בחיבת ביאה.

תניא נמי הכי

:

א.

נשים שאמרו

עליהן

חכמים

[כאן במשנתנו] לשון

"אין להן כתובה", כגון הממאנת וחברותיה, אין להן מנה

ו

מאתים

,,

אבל תוספת יש להן

.

ב.

נשים שאמרו

עליהן

חכמים

[לעיל עב א] לשון

"יוצאות שלא בכתובה", כגון עוברת על דת וחברותיה

, היינו אשה שנמצאו עליה נדרים או מומין, והמקללת יולדיו בפניו,

אין להן

אפילו

תוספת

כתובה,

וכל שכן מנה

ו

מאתים

שאין להן. ג.

והיוצאת משום שם רע

שזינתה,

נוטלת מה שלפניה

בנכסי מלוג,

ויוצאה

.

ואומרת הגמרא:

מסייע ליה

מה שאמרו בברייתא: והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה -

לרב הונא!