Ketubot 100b — o Talmud em português

כל דזבין מבי דינא

[כל הקונה מבית הדין],

אדעתא דנפיק

ליה קלא הוא דזבין

, [על דעת שהקול יוצא על מכירה זו] היות ובית הדין מוכר בהכרזה, ואילו היו עוררין על שדה זו, ודאי שהיו כבר באים, ולכן קונה הוא מלכתחילה בלי אחריות.

קא משמע לן

שבאחריות הוא קונה, ואחריותו היא על היתומים!

שנינו במשנה: שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל,

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: מכרן קיים, אם כן מה כח בית דין יפה:

מפרשת הגמרא:

ועד כמה

יטעו בית הדין ויהיה מכרן קיים לדעת רבן שמעון בן גמליאל?

אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא

[עד חצי], כלומר: אם הטעו את המוכר, הרי ששיעור האונאה הוא חצי מהמחיר האמיתי של הנכסים, וכגון שמכרו שוה מאתים במנה, ואם הטעו את הלוקח, הרי ששיעור האונאה הוא מחצית מן המחיר שגבו מן הלוקח, וכגון שמכרו שוה מנה במאתים.

תניא נמי הכי

כדברי רב ששת:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה

והונו את המוכר,

או

שמכרו

שוה מנה במאתים

והונו את הלוקח, הרי

מכרן

של הדיינין

קיים

, ומשמע: עד שיעור זה ולא יותר.

אמר אמימר משמיה דרב יוסף

:

בית דין שמכרו בלא הכרזה, נעשו כמי שטעו בדבר

השנוי ב

משנה, וחוזרין

[המקח מתבטל], ואין אומרים "מה שעשה עשוי וישלם מביתו", אלא המקח חוזר.

תמהה הגמרא על לשון

"נעשו

כמי שטעו", שהרי

ודאי טעו

בדבר השנוי במשנה!?

ד

הא

תנן

שצריך הכרזה במשנה בערכין:

שום היתומים שלשים יום

, כלומר: כשצריכים למכור מנכסי יתומים כדי להגבות לבעל חוב את חובו, צריכים לשום תחילה את ערך הנכסים, ולהכריז שכל הרוצה ליקח יבא ויקח ביותר משומא זו, ומכריזין עליהם שלשים יום.

ושום ההקדש

גזבר המוכר שדה של הקדש

ששים יום

.

ומכריזין בבוקר

שהוא שעה שהפועלים יוצאים לעבודתם,

ובערב

שהוא שעה שהפועלים חוזרים מעבודתם.

הרי ששנינו במשנה, שצריך הכרזה, ואם כן מי שלא עשה כן הרי הוא טועה בדבר השנוי במשנה; ואם כן למה אמר רב יוסף שבית דין המוכרים בלי הכרזה "נעשו" כמי שטעו בדבר משנה, והרי טעו ממש!?

ומשנינן:

אי מההיא

דהמשנה בערכין

הוה אמינא: הני מילי שליח, אבל בית דין לא

קא משמע לן

שאף בית הדין צריך הכרזה.

איתיביה רב אשי לאמימר

ממשנתנו:

שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל

.

הא

אם מכרו בית הדין

שוה בשוה

שלא פיחתו ולא הותירו -

מכרן קיים

.

מאי לאו

, האין כן הדבר שמשנתנו עוסקת ב

דלא אכרוז

[וכפי שהגמרא מוכיחה בהמשך מן הסיפא]!? הרי שמכירת בית הדין בלי הכרזה היא קיימת!?

לא

, משנתנו עוסקת

בדאכרוז

.

תמהה על כך הגמרא:

הא מדסיפא

של משנתנו

בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז

, הרי אם הסיפא של משנתנו עוסקת באופן שהכריזו, הרי בהכרח שהרישא עוסקת בלי הכרזה.

כלומר: הרי שנינו בסיפא שאם עשו הכרזה מכרן קיים אפילו בטעות יתירה משתות, ובהכרח שהרישא המגבילה את טעותם לשתות עוסקת בדלא אכרוז!?

דקתני סיפא

דמשנתנו:

אם עשו אגרת בקורת

דהיינו הכרזה,

אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה, מכרן קיים

אלא

מישבת הגמרא באופן אחר את הראיה ממשנתנו שאם מכרו בית דין בלא הכרזה מכרן קיים:

לעולם

משנתנו

בדלא אכרוז

, וכפי שמוכח מן הסיפא של המשנה.

ולא קשיא

ממשנתנו על אמימר שאמר: בית דין שמכרו בלי הכרזה חוזרין, כי:

כאן

בדברי אמימר -

בדברים שמכריזין עליהן

.

כאן

ברישא של משנתנו -

בדברים שאין מכריזין עליהן

, וכדמפרש ואזיל.

מפרשת הגמרא:

ואלו הן דברים ש

בית דין מוכרים ו

אין מכריזין עליהן

:

העבדים והמטלטלין והשטרות

שמוכרים שטרי חוב של יתומים לאחרים.

ומפרשת הגמרא את טעם כולם:

עבדים טעמא מאי

אין מכריזין עליהן?

כי

שמא ישמעו

העבדים שעומדים למכור אותם,

ויברחו!

וטעם

מטלטלין ושטרות

שאין מכריזין עליהם, הוא משום

שמא יגנבו

המטלטלין והשטרות כשנאספים האנשים לראותם כדי ללוקחם.

ואיבעית אימא

ליישב את הקושיא ממשנתנו על אמימר:

כאן

בדברי אמימר

בשעה שמכריזין

, כלומר שיש שהות כדי להכריז.

כאן

במשנתנו

בשעה שאין מכריזין

, וכדמפרש ואזיל שפעמים אין שהות להכריז.

דאמרי נהרדעי

:

כשמוכרין בית דין נכסים של יתומים:

א.

לכרגא

, כדי לפרוע למלך מס הגולגולת של היתומים.

ב.

למזוני

של האשה הבנות והיתומים.

ג.

ולקבורה

של אביהם או היתומים.

מזבנינן בלא אכרזתא

[מוכרים את הנכסים בלא הכרזה], כי אין שהות ומתון לכך.

ואיבעית אימא

:

כאן

בדברי אמימר

במקום שמכריזין

.

כאן

במשנתנו

במקום שאין מכריזין

.

דאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת

[הכרזה]

בנהרדעא

[עירו של רב נחמן].

סבור מינה

, היו סבורים השומעים בטעם הדבר, שהוא

משום דבקיאי

בית דין של נהרדעא

בשומא

.

אמר להו רב יוסף בר מניומי

:

לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן

עצמו [באזני שמעתי מרב נחמן], שהטעם הוא:

משום דקרי להו

ללוקחים

בני אכלי נכסי דאכרזתא

[אוכלי נכסים שנמכרו בהכרזה], שמזלזלים אנשים בלוקחים שקנו בהכרזה, כי מתוך לחץ של חוב נמכרים הנכסים מתחת למחירם; ומתוך כך נמנעים אנשים לקנות בהכרזה ובפרסום, ולכן מוכרים בלי הכרזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

מטלטלין של יתומים

שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו,

שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר

סמוך למיתת אביהם, שלא יאבדו.

רב חסדא אמר

בשם

אבימי

:

מטלטלין של יתומים

מוכרין אותן לשווקים

, כלומר: ביום השוק.

ולא פליגי

שמואל ואבימי:

הא

דאבימי באופן

דמיקרב שוקא

[קרוב יום השוק].

הא

דשמואל כגון

דמרחק שוקא

[יום השוק רחוק].

רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא

[בידיו של רב כהנא היה מופקד שכר של רב משרשיא בר חלקאי כשהיה רב משרשיא יתום].

שהייה

[השהה רב כהנא את השכר] ולא מכרו

עד ריגלא

[הרגל] שאז נצרכים האנשים לשכר לכבוד הרגל.

כי

אמר

רב כהנא:

אע"ג ד

בינתיים

נפל ביה

בשכר

איצצתא

[טעם הקרוב להחמיץ], מכל מקום ברגל

מייתי זוזי חריפא

[מתקבל תמורתם כסף מזומן], שהכל צריכים אז לכך, ומביאים הם כסף מזומן ואין מקיפים להם, ונמצא שטובת היתומים הוא שימתינו מלמוכרו עד הרגל.

רבינא הוה בידיה חמרא

[יין]

דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה

[בידיו של רבינא היה מפקד יין של רבינא זוטי בן אחותו כשהיה רבינא זוטי יתום].

הוה לדידיה

לרבינא הגדול

נמי חמרא

שלו [ואף לרבינא היה ין שלו].

הוה קמסיק ליה לסיכרא

, היה רבינא מעלה את יינו למקום שנקרא סיכרא כדי למוכרו.

אתא

בא רבינא

לקמיה דרב אשי, אמר

שאל

ליה

:

מהו לאמטוי בהדן

[האם מותר לי להביא את היין של היתום אתי כדי למוכרו בסיכרא], או שמא עלי מוכרו מיד.

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

זיל, לא עדיף מדידך

[לך ומכור את יינם עם שלך, שאין שכר של היתומים טוב משלך], כלומר: כיון שבשלך אתה עושה כן, אינך מחויב ליתומים יותר משלך.

הקדמה:

א.

ממאנת

: הקטנה אין לה קדושין ונישואין מן התורה אלא על ידי אביה; ומכל מקום תקנו חכמים: אף קטנה שאין לה אב להשיאה, שישיאוה אחיה ואמה, או על ידי עצמה משתהא ראויה לכך; ותיקנו כן כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כי הקטנה אינה יודעת לעמוד בפיתוי.

קטנה שנישאה שלא על ידי אביה ואינה רוצה יותר בבעלה, הרי היא "ממאנת" בו בדיבור בעלמא ויוצאת, ומיאון זה עוקר את הנישואין למפרע; ואולם אם לא מיאנה בו ורצה בעלה לגרשנה, הרי זה נותן לה גט כלשאר נשים.

ב.

שניה

: מלבד הקרובות שאסרה התורה לישא וחייב עליהן כרת, הוסיפו חכמים "שניות לעריות" ואסרום, והן קרובות בדרגת קורבה שניה, וכגון אם אמו [שאמו היא "ראשונה" ואסורה מן התורה, ואמה היא "שניה" ואסורה מדברי סופרים], ובברייתא המובאת בגמרא יבמות כא א, מבוארות כל השניות לעריות שאסרום חכמים.

ג.

איילונית

: אם נישאה ולא הכיר בה בעלה בשעת הנישואין שהיא איילונית, הרי קידושיה קדושי טעות הן; ואם הכיר בה בשעת הנישואין או שהכיר בה ולא גירשה, הרי היא אשתו.

משנתנו והסוגיה שלאחריה עוסקות בהבדל שבין שלשת הנשים שנזכרו לעיל, לבין שאר הנשים, לענין חובות וזכויות שיש לבעל באשתו ולאשה בבעלה, ולשאר דברים שהם תוצאה מן הנישואין.

חובות וזכויות ממוניות שבין בעל לאשתו

:

א.

מזונות, מעשה ידי האשה ומציאתה

: אשה כל זמן שהיא תחת בעלה, בעלה חייב במזונותיה, ואף אם מת הרי היא ניזונת מנכסיו ומ"תנאי כתובה" הוא, ואם גירשה אינה ניזונית, ותיקנו חכמים בתמורה שיהיו מעשה ידיה של הבעל, ואף את מציאתה אמרו חכמים שתהא לבעלה משום איבה.

ב.

תקנת פירות נכסי מלוג ו

"

פרקונה

": אשה המביאה עמה קרקעות או נכסים אחרים מבית אביה לבית בעלה, אך אינה מכניסה לו אותם בנדונייתה, נקראים "נכסי מלוג", והבעל אוכל פירות מתקנת חכמים והגוף שייך לאשה, ומשמת או גירשה חוזר הקרן לאשה. ותיקנו חכמים שיתחייב הבעל לפדות את האשה אם ישבוה ["פרקונה"], ותקנה זו היא תחת הפירות שהבעל אוכל ומ"תנאי כתובה" הם.

גירש הבעל את אשתו שוב אינו אוכל פירות, אבל אותם פירות שכבר הם בעין בשעת הגירושין אוכל אותם הבעל.

כשם שהוא אוכל פירות משדה שהכניסה לו אשתו, כך משתמש הוא בכל דבר שהכניסה לו, ותשמישים אלו אף הם נקראים "פירות"; ונחלקו אמוראים [בסוף הסוגיא], אם הכניסה לו בגדים המתבלים תוך כדי לבישתם, אם זכותו של הבעל ללובשם ולבלותם, או שהתשמיש בבגדים ככילוי הקרן הוא, שאין הבעל מותר בו, ולכן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ומהלך הסוגיא הוא כדעת הסובר שאין לבעל זכות להשתמש בבגדים ולבלותם.

ג.

כתובה ונכסי צאן ברזל

:

הנושא את הבתולה, לכשיגרשנה או ימות הרי הוא חייב מאתים זוז, והנושא את האלמנה, מנה; ואם רצה להוסיף, מוסיף.

כמו כן מקבל על עצמו הבעל בכתובה, אחריות על "נכסי צאן ברזל" שהכניסה לו האשה בנדונייתה, והוא משתמש בהן ועושה בהם כחפצו, אלא שמקבל על עצמו להשיב את שומתם - כפי שהיא בשעת הנישואין - לכשיגרשנה או ימות.

מתניתין:

הממאנת

, היא הקטנה שאין לה אב ונישאת בתקנת חכמים, ויצאה מבעלה על ידי שמיאנה בו.

השניה

, היא האשה שהיא קרובה לבעלה בדרגת קורבה שניה כגון אם אמו, ואסורה לו מדרבנן.

והאיילונית

, שלא הכיר בה בעלה בשעה שנשאה, וקדושיה קדושי טעות הן.

כל אלו

אין להן

:

א.

כתובה

, היא מנה ומאתיים הניתנים לשאר נשים.

הממאנת: אינה מקבלת כתובה, שהרי היא זו שמיאנה בו, ואין כתובה אלא למי שהבעל הוא זה שהוציאה.

השניה: קנסוה חכמים שלא תקבל כתובתה משום שעברה על איסור שניה.

האיילונית: אין לה כתובה מפני שקדושי טעות הן.

ולא פירות

, היינו דין פירות, כלומר: פדיון האשה אם נשבית ["פרקונה"] שתקנו חכמים לאשה תחת הפירות שאוכל בעלה.

הממאנת: כל עוד שהיא תחתיו חייב הוא בפרקונה, אבל אם לותה כדי להיפדות, ועמדה ומיאנה, אין הבעל חייב לשלם את מה שלותה.

וטעם הדבר, מפני שפרקונה הוא מתנאי הכתובה, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה.

השניה: אין בעלה חייב לפדותה אפילו קודם שנתגרשה, מפני שתנאי כתובה ככתובה, ומי שאין לה כתובה אין בעלה חיב לפדותה.

האיילונית: אם לותה ואכלה כדי להיפדות ובינתיים הכיר בה בעלה שהיא איילונית ונתברר שהקדושין בטלין, אין הוא צריך לשלם את חובה, שהרי קידושיה קדושי טעות הן.

ולא מזונות

:

הממאנת: אם לותה ואכלה בשביל מזונותיה ועמדה ומיאנה אין לה מזונות, כי המזונות תנאי כתובה הן, ומי שאין לה כתובה אין לה מזונות, אבל כל שהיא יושבת תחת בעלה יש לה מזונות ממנו. השניה: אין לה מזונות כשבעלה עמה משום דב"עמוד והוצא" היא עומדת, ואם הלך בעלה למדינת הים, ולותה ואכלה, אין לה מזונות משום שתנאי כתובה הוא וקנסו אותה בתנאי כתובתה כשם שקנסו אותה בכתובתה.

האיילונית: אין בעלה חייב לשלם לה מה שלותה ואכלה למזונות, כשבינתיים נתברר שהיא איילונית, שהרי קידושי טעות הן.

ולא בלאות

: יתבאר בגמרא באיזה בלאות עוסקת המשנה, וחילוקי הדינים בזה בין שלשת הנשים שבמשנתנו, ושם יתבאר גם טעם דין זה.

וכל מה שאמרנו באיילונית, אין זה אלא כשלא הכיר בה בעלה בשעה שנשאה, ומשהכיר בא רצונו להוציאה, אבל

אם מתחלה נשאת לשם אילונית

, כלומר שהכיר בה בעלה שהיא אייילונית בשעה שנשאה, הרי זו

יש לה כתובה

וכל השאר שנשנו לעיל.

אבל

אלמנה

הנשואה

לכהן גדול

, וכן

גרושה וחלוצה

הנשואות

לכהן הדיוט

, וכן

ממזרת ונתינה לישראל

, או

בת ישראל לנתין וממזר

.

כל אלו

יש להם כתובה

.

גמרא:

שנינו במשנה: הממאנת וכו' אין להן כתובה וכו':

רב תני

היה שונה את המשנה - בענין ממאנת - בנוסח זה:

"קטנה יוצאה בגט

[שלא מיאנה בו]

אין לה כתובה

[ומשום שהקטנה שנישאה אינה אלא כמפותה בעלמא ואינה בכלל כתובה]

וכל שכן

[אם]

ממאנת

" [היא בבעלה, שאין לה כתובה] כיון שהיא הגורמת ליציאתה מבעלה.

ואילו

שמואל תני

את משנתנו בנוסח זה:

"ממאנת

[היינו מי שמיאנה ויצאה על ידי מיאונה]

אין לה כתובה, אבל

[קטנה ה]

יוצאה בגט

[מבעלה, כיון שהוא זה שהוציאה]

יש לה כתובה

", שאף הקטנה "נשואה" היא מדרבנן.

ואזדא שמואל לטעמיה

[דברי שמואל כאן הם לשיטתו],

דאמר שמואל

:

א.

ממאנת

היא ש

אין לה כתובה

כיון שהוציאה את עצמה מבעלה, אבל קטנה ה

יוצאה בגט יש לה כתובה

.

ועוד אמר שמואל לחלק בין קטנה היוצאת במיאון לבין קטנה היוצאת בגט:

ב. קטנה ה

ממאנת, לא פסלה

הבעל לאשתו

מן

[כמו "על"]

האחין

שלו משום אשת אח.

ולא פסלה מן הכהונה

משום גרושה, ומשום שאין אלו גירושין אלא עקירת נישואין הראשונים.

אבל קטנה ה

יוצאה בגט, פסלה מן האחין

משום אשת אח שהיא אסורה אף לאחר שיצאה מבעלה,

ו

פסלה

מן הכהונה

משום גרושה. ג. קטנה - שהיא אינה ראויה להתעבר וללדת - ה

ממאנת, אינה צריכה להמתין שלשה חדשים

עד שתינשא לאחר, ואינה כשאר נשים האסורות ליארס או לינשא עד שיעברו שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרע מן הראשון לזרע מן השני, שהמיאון עוקר את הנישואין הראשונים למפרע ואינה נשואה.