Guitin 4b — o Talmud em português

והני

בני ארץ ישראל שמהם נשלח הגט -

גמירי

למדו ויודעים הם את ההלכה של "לשמה". ולפיכך, אין צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם

. ומר סבר

ודעת חכמים השניים כרבא היא, שטעם האמירה:

לפי שאין עדים מצויין לקיימו

הוא. ולכן

הני נמי

\- גם בני ארץ ישראל השולחים גט לחוץ לארץ -

לא שכיחי

אינם מצויים שם לקיימו במידה והבעל יערער. ולפיכך הצריכו חכמים אף את המוליך לומר.

ושוב דוחה הגמרא:

רבה מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה

. כל אחד מהאמוראים יבאר את דעת חכמים השניים לפי טעמו הוא.

רבה מתרץ לטעמיה

, שבאמת

כולי עלמא

גם חכמים השניים מסכימים שטעם האמירה הוא

לפי שאין בקיאין לשמה. והכא

וכאן -

בגזירת מוליך אטו מביא

האם גוזרים על המוליך גט, משום גזירת המביא גט [לומר "בפני נכתב"] -

קמיפלגי

\- הם חולקים.

דתנא קמא סבר לא גזרינן

אין גוזרים -

מוליך אטו מביא. ורבנן בתראי

חכמים השניים -

סברי

כן

גזרינן מוליך אטו מביא.

ורבא מתרץ לטעמיה

רבא יבאר לפי טעמו -

דכולי עלמא

דעת כולם שטעם האמירה,

לפי שאין עדים מצויין לקיימו

הוא.

אלא,

שרבנן בתראי,

לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתו

לפרש את דברי תנא קמא באו ולא לחלוק עליהם. ולפי זה, גם לדעת תנא קמא צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו המביא אלא שהוא נקט רק את אחד מהם לדוגמא.

הגמרא מבארת דין נוסף המובא במשנה:

תנן

שנינו במשנה -

המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומשמע מכך,

הא באותה מדינה במדינת הים,

ומעיר אחת לעיר אחרת,

לא צריך

לומר. ואף על פי שאין בקיאין שם "לשמה", מאחר ומכל מקום, עדים מצויין לקיימו, לא צריך.

לרבא

, שהטעם הוא "לפי שאין עדים מצויין לקיימו",

ניחא

מובן היטב דין זה.

אך

לרבה,

שפירש טעם האמירה "לפי שאין בקיאין לשמה",

קשיא

קשה, מדוע ממדינה למדינה במדינת הים אין צריך לומר, והרי אינם בקיאין לשמה?

ומתרצת הגמרא:

לא תימא,

אל תדייק כפי שדייקת,

הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך.

אלא אימא

דייק אחרת -

ממדינה למדינה בארץ ישראל, לא צריך.

אך הגמרא מקשה על זה:

הא בהדיא קתני לה

מדוע צריכים לדייק זאת ממשמעות דין אחר. והרי דין זה נכתב בפירוש בהמשך המשנה.

המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם?!

ומתרצת הגמרא:

אי מההיא

אילו היינו לומדים זאת רק מהדיוק

הוה אמינא

היינו אומרים -

הני מילי דיעבד

דוקא אם כבר הביא גט ממקום למקום בארץ ישראל בלי שנכתב בפניו, אין השליחות נפסלת בגלל זה.

אבל

להביא

לכתחילה לא

נתיר לו להיות שליח, אלא אם כן ראה את כתיבת הגט.

קא משמע לן

לכן השמיענו בפרוש בסיפא, שבארץ ישראל מותר אף לכתחילה, להביא גט ממקום למקום, אף אם לא ראה הכתיבה.

אך יש המדייקים הפוך מלשון המשנה:

ואיכא דמותיב לה הכי

יש אמורא המדייק מלשון המשנה כרבה ומקשה על רבא. דוקא המביא גט ממדינה למדינה במדינת היום צריך לומר. משמע מכך -

הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך

לומר. אם כן, לרבה שטעם האמירה משום שאין בקיאין לשמה,

ניחא

מובן היטב, שהרי בארץ ישראל כולם בקיאין לשמה.

אך

לרבא,

שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקימו,

קשיא!

שהרי גם ממדינה למדינה בארץ ישראל אין שיירות מצויות, ומדוע לא צריך לומר?

ומתרצת הגמרא:

לא תימא

אל תדייק כפי שדייקת -

שממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך. אלא אימא

דייק אחרת -

הא

משמע מכך שהמביא גט - באותה

מדינה במדינת הים לא צריך.

אך הגמרא מדייקת, ומקשה:

משמע מדבריך -

אבל

המביא הגט

ממדינה למדינה בארץ

ישראל,

מאי

מה הדין? ודאי -

צריך! אם כן

יקשה:

ליתני

\- שהתנא ישנה בסתמא:

המביא ממדינה

אחת

למדינה

אחרת

סתם,

בלא שיפרט בארץ ישראל או בחוץ לארץ, ואנו נדע שבשניהם הדין שוה שצריך?!

ודוחה הגמרא:

לעולם

אימא לך

ממדינה למדינה בארץ ישראל נמי

גם -

לא צריך

, וכמו שדייקת קודם. ואף על פי כן לא קשה על רבא,

כיון דאיכא

שמצויים -

עולי רגלים

, לכן

מישכח שכיחי

מצויים עדים לקיימו.

ומקשה הגמרא:

תינח

הנחה זו מתיישבת רק -

בזמן שבית המקדש קיים

, שאז מצויים עולי רגלים. אך

בזמן שאין בית המקדש קיים, מאי איכא למימר

מה תוכל להשיב?

ומתרצת הגמרא:

כיון דאיכא

שיש -

בתי דינין שקבועין

בעיירות. כתקנת עזרא הסופר שידונו בימי שני וחמישי,

מישכח שכיחי

מצויות תמיד שיירות ההולכות לדון במקום הועד.

הגמרא מביאה דין נוסף מהמשנה:

תנן

במשנתנו -

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו

המביא גט

מהגמוניא להגמוניא

צריך שיאמר.

ואמר

על כך

רבי יצחק: עיר אחת

גדולה

היתה בארץ ישראל ועססיות שמה. והיו בה שתי הגמוניות שהיו

ההגמונים

מקפידין זה על זה

, שלא יעברו בני הגמוניא זו להגמוניא זו.

לפיכך, הוצרכו

המביאים גט

מהגמוניא להגמוניא לומר

בפני נכתב ובפני נחתם.

ומוכיחה הגמרא: לשיטת

רבא

, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו,

ניחא

מובן היטב, מודע אף המביא מהגמוניא להגמוניא צריך לומר. שהרי אין מניחים לאנשים לעבור מאחת לחבירתה!

אך

לרבה קשיא

, שהרי שתי ההגמוניות בארץ ישראל הן ובקיאין בהן לשמה. ומדוע בכל זאת הצריכו את השליח לומר. אלא בודא מוכח כטעמו של רבא!

ומיישבת הגמרא: אכן

רבה

אית ליה דרבא

הריהו מסכים לטעמו של רבא, שממדינה למדינה בארץ ישראל במקום שמקפידים ואין עדים מצויין, צריך השליח לומר.

אבל רבא אינו מודה לטעמו של רבה. ולכן, במקום שמצויין עדים אין חוששים שמא לא כתבוהו "לשמה", משום שכולם בקיאין הם.

ולפי זה שואלת הגמרא:

אלא,

מעתה שתירצת שרבה מודה לרבא,

מאי בינייהו

מהם המקרים בהם יהיה הבדל ביניהם? הרי לפי שני תירוצי הגמרא האחרונים לא יהיה הבדל במביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל. כי לפי התירוץ שמצויים עולי רגלים, גם רבא לא יצריך יותר לומר. ולפי התירוץ שרבה מודה לרבא במקום שמקפידים, אם כן לפי שניהם צריך לומר.

ומתרצת הגמרא: ודאי שההבדל השני כמו שאמרה הגמרא לעיל [בדף ב עמוד ב], אינו קיים עוד לפי תירוץ זה. אך

איכא בינייהו

עדיין נשארים שני הבדלים. ההבדל הראשון:

דאתיוהו בי תרי

שהביאו את הגט שני שלוחים.

אי נמי

או גם - ההבדל השני יתכן בכגון ששלחו את הגט ממקום למקום

באותה מדינה במדינת הים

. בשני מקרים אלו, לדעת רבה צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ולדעת רבא אין צריך.

תנן

שנינו במשנה [בדף ט עמוד א]:

המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם". אם יש עליו

[על הגט]

עדים

חתומים,

יתקיים

הגט

בחותמיו

על ידי שיבואו אנשים המכירים את החתימות - והגט כשר.

והוינן בה

הגמרא שם דנה את פירוש המשנה:

מאי

מה הפירוש -

ואינו יכול לומר?