Chulin 28b — o Talmud em português

שמא תאמר,

נשחטיה, והדר נבדקיה,

נבדוק אותו אחרי השחיטה למעלה ולמטה מבית השחיטה לראות אם נפסק הקנה או ניקב הוושט? אין זו בדיקה מועילה. כי

דלמא

היה שם נקב, ו

במקום נקב קשחיט,

ואחרי השחיטה לא רואים את הנקב.

שמא תאמר,

נבדקיה

כשהוא חי, על ידי שנחתוך את הבשר ונגלה את הסימנים ונראה שהם שלמים,

והדר נשחטיה.

הרי זו עצה טובה רק לבדיקת הקנה שהוא לא נטרף רק כשנפגם ברוב רוחבו, וניתן לראות בדרך זו שאין פגימה. אבל לגבי הוושט לא מועילה הבדיקה הזאת, כי:

האמר רבה: וושט,

כיון שהקרום החיצוני שלו הוא אדום,

אין לו בדיקה מבחוץ,

כי בנקב משהו בוושט נטרפה הבהמה, ויכולה טיפת דם לסתום את הנקב, ולא מבחינים בנקב ובסתימה כי הצבע של הוושט מבחוץ אדום כמו הדם, ולכן אין לושט בדיקה

אלא מבפנים,

שהקרום הפנימי הוא לבן, ואם יש שם נקב וטיפת דם נכנסה בו, יבחינו בה.

אמר ליה רב יוסף בריה,

בנו של רבא, לאביו: עדיין יש עצה. כי

נבדקיה

כשהוא חי

לקנה

בלבד, שהוא אינו נפגם אלא אם נחתך רובו,

ונשחטיה לקנה

בלבד,

ולכשריה

בכך, שהרי בעוף אפשר לשחוט סימן אחד,

והדר

[ואחרי כן] יעקרו את הוושט מהלחי, ו

לכפוה לושט

[יהפכו את הוושט] לצדו הפנימי הלבן,

ולבדקיה.

אמר רבא

על דברי בנו, רב יוסף:

חכים יוסף ברי בטרפות, כרבי יוחנן

63 .

ושמעינן מהא:

אלמא,

קסבר רבא, שהכשיר בשחיטת הקנה בלבד, ש

אחד דקאמר

תנא דמתניתין

או האי, או האי

[או קנה או וושט].

שנינו במשנתנו:

רבי יהודה אומר: עד שישחוט

את הוורידין.

אמר רב חסדא: לא אמר רבי יהודה

את דבריו שצריך לשחוט גם את הוורידין בבהמה,

אלא בעוף,

והטעם הוא משום איסור אכילת דם,

הואיל ו

הדרך היא להיות

צולהו

כולו כאחד,

ואם לא יוציא את הדם על ידי שחיטת הוורידים, הוא ישאר בו כשיצלה.

אבל בהמה, כיון דמנתחה

שאין צןלין אותה כאחת, אלא מנתחים אותה

אבר אבר

לפני הצליה, אין לחוש לכך, ו

לא צריך

לשחוט את הוורידים שלה, כי גם בלעדי זה ייצא ממנה הדם.

ומקשינן:

למימרא, דטעמא דרבי יהודה,

שצריך לשחוט את הורידין,

משום

הוצאת

דם הוא?

והתנן: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין.

ואם טעמו הוא משום הוצאת דם, אין צורך לשחוט את הורידין אלא אפשר לנקב את הוורידין!

ומתרצינן:

אימא: עד שינקב את הוורידין.

ומאי "עד שישחוט"?

-

עד שינקב בשעת שחיטה,

ולא די בכך שינקב אותם אחרי השחיטה, כי רק בשעת שחיטה הדם חם ויוצא מהניקוב.

תא שמע

קושיא על רב חסדא מברייתא, דתניא:

וורידין

-

בשחיטה, דברי רבי יהודה.

ומוכח כאן שדין הוורידין הוא דוקא בשחיטה ולא בניקוב!

ומתרצינן: גם כאן

אימא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה, דברי רבי יהודה.

תא שמע

קושיא על כך שאפשר לנקב, מברייתא.

דתניא:

אמרו לו

חכמים

לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו וורידין

לענין שחיטה בדבריך

אלא

כדי

להוציא מהן דם, מה לי בשחיטה, מה לי שלא בשחיטה

אלא באופן אחר?

ומוכיחה הגמרא: מכך ששאלו אותו למה צריך לשחוט בדוקא,

מכלל

זה אתה למד,

דרבי יהודה סבר

שדין הוורידין

בשחיטה

דוקא הוא!

ומתרצינן: לעולם לא שמעו חכמים מרבי יהודה שצריך לשחוט את הוורידין, אלא שמעו ממנו שצריך לנקב את הוורידין בשעת השחיטה, ו

הכי קאמרי ליה: מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה

אלא אחרי כן?

והוא סבר,

כי רק

בשעת שחיטה אתי

[בא]

דם

לנקב ויוצא החוצה, משום

דחיים

[שהוא חם] עדיין, אבל

שלא בשעת שחיטה לא אתי דם,

משום

דקריר

שהתקרר כבר, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה, ויאסר כשיצלנו.

ומביאה הגמרא שרבי ירמיה, שלא ידע את דברי רב חסדא, הסתפק בטעמו של רבי יהודה, והאמוראים פשטו לו את ספקו כדעת רב חסדא.

בעי רבי ירמיה: וורידין, לרבי יהודה,

ש

שהה בהן,

או

דרס בהן, מהו?

האם רבי יהודה מצריך לשחוט את הוורידין מדין שחיטה, ולכן צריך לשחוט אותם כהלכות שחיטה, או שצריך לשחוט אותם משום הוצאת הדם, ולכן לא פוסלת בהם שהיה או דריסה?

אמר ליה ההוא סבא

לרבי ירמיה:

הכי אמר רבי אלעזר

בענין זה,

ואמרי לה

[ויש אומרים] שלא אמר ההוא סבא את הדברים לרבי ירמיה, אלא

אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר: הכי אמר רבי יוחנן: מנקבן בקוץ והן כשרים,

כי טעמו של רבי יהודה הוא משום הוצאת הדם ולא משום הלכות שחיטה.

תניא כוותיה דרב חסדא

שדברי רבי יהודה נאמרו בעוף בלבד כדי שיוציא את הדם, דתניא:

שחט שני חצאי סימנין בעוף

-

פסול,

שאין כאן רוב, ואפילו לא של סימן אחד.

ואין צריך לומר בבהמה. רבי יהודה אומר: בעוף

אין השחיטה כהלכה

עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין

הסמוכים לוושט.

ומוכח שכל דינו של רבי יהודה נאמר רק בעוף, ומשום הוצאת הדם.

שנינו במשנתנו: השוחט

חצי אחד בעוף

שחיטתו פסולה.

איתמר: רב אמר: מחצה

סימן שחוט

על מחצה

סימן בלתי שחוט, הרי זה

כרוב

סימן שחוט.

והניחה הגמרא שרב אמר זאת לענין שחיטה, שאם שחט חצי סימן נחשב הדבר כאילו רוב הסימן נשחט, והרי זו שחיטה כהלכתה.

רב כהנא אמר: מחצה על מחצה

-

אינו כרוב.

ומבארת הגמרא את המחלוקת:

רב אמר מחצה על מחצה כרוב,

שכן

הכי אמר ליה רחמנא למשה

כשמסר לו הלכות שחיטה בעל פה:

לא תשייר רובא

של סימן בלתי שחוט.

רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב,

שכן

הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא

של סימן.

ומביאה הגמרא סימן לסדר הקושיות מכמה מקומות על דברי רב:

סימן: חצי, קטינא, גרגרת, פגימה.

תנן,

שנינו במשנתנו, השוחט

חצי

סימן

אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה

-

שחיטתו פסולה.

אי אמרת

כרב ששחיטת

מחצה על מחצה

של סימן דינו

כרוב, אמאי פסול? הא עבד ליה

שחיטת מחצה, שדינה הוא כדין שוחט

רוב,

שהרי זו היא השחיטה הנצרכת לפי רב!?

ומתרצינן: מהתורה השחיטה כשרה במחצה על מחצה, והפסול במשנתנו הוא

מדרבנן,

שחששו

דלמא לא אתי למעבד פלגא

[שמא לא יעשה חצי] ולכן אסרו לאכול משחיטה זו. אבל אין הבשר מטמא טומאת נבלה .

אמר רבי קטינא: תא שמע

ראיה שמחצה על מחצה אינו חשוב כרוב מהלכות טומאה וטהרה.

נאמר בתורה שתנור חרס שנטמא אין לו תקנה להטהר אלא בנתיצה, וכדברי הכתוב "תנור וכירים יתץ, טמאים הם" [ויקרא יא לה]. אך כאשר שוברים את התנור ונשאר חלק שהוא רובו של התנור כשהוא שלם, אין חלק זה נחשב למנותץ, והוא נשאר בטומאתו.

אומרת הברייתא: תנור טמא ש

חלקו לשנים, והן

שני חלקים

שוין

בגודלם לפי ראות העין, הרי

שניהם טמאין

מספק,

לפי שאי אפשר לצמצם

ולדעת בבירור שיהיו שני החלקים שוים, ועל כל חלק יש לנו ספק שמא הוא רוב התנור.

ומדייק רב קטינא מהברייתא:

הא

אילו היה

אפשר לצמצם

ולקבוע ששני החלקים שוים, אז היו שניהם

טהורין.

ומכאן קשה לרב:

אמאי טהורין

הם? והרי כיון שמחצה חשוב כרוב, אם כן,

זיל הכא איכא רובא,

כאשר תלך לכאן, לחלק אחד של התנור, הרי יש לו דין של רוב תנור שנשאר שלם, והוא טמא, וכן

זיל הכא,

לחלקו השני של התנור,

איכא רובא!

אמר רב פפא

תירוץ:

תרי רובי בחד מנא ליכא

[אין מקום להגיד על שני חלקי כלי אחד, שכל אחד מהם הוא רוב הכלי], לפי שלכל רוב יש כנגדו מיעוט, וזה תרתי דסתרי לטמאות את שני חצאי הכלי [שעליהם אנו דנים], כדין רוב הכלי. ולכן שניהם נחשבים כחצי בלבד, ולא כמו רוב. אבל לענין שחיטה אפשר להחשיב את החצי השחוט לרוב, ואת השאר למיעוט, כי על החצי שלא נשחט אין אנו דנים, ואין בו נפקא מינה לדינא, ואין כאן סתירה למה שנחשב חציו כאילו נשחט רובו.