Chulin 28a — o Talmud em português

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

[האם לא] מדובר כאן

בעוף,

שיש שימוש בדמו

דקא בעי ליה לדמיה ליניכא

[שהוא צריך אותו להרוג את העש שבבגדים]. ומוכח מכאן שנחירה מנבלת את העוף מהתורה, ועל כן הוא פטור מכסוי, לפי שלא נשחט כדינו!

ומתרצינן:

לא

מדובר בעוף, כי אם

בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא

[שצריך לצבוע עור בצבע אדום, ומשתמש בדמה לצורך הצביעה].

תא שמע

ממשנה במסכת זבחים [סח א] דלא כרבי יצחק:

דתנן, כהן אשר

מלק

עוף של קרבן

בסכין,

ולא בצפורנו כדין מליקה - מליקתו פסולה, והעוף

מטמא בגדים אבית הבליעה,

כדין נבלת עוף טהור.

ומדייקת הגמרא:

ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה

ומן התורה הכשרו על ידי חיתוך סימנים בכל אופן שהוא,

נהי נמי דכי

מלק מהעורף

תבר ליה

[שבר לעוף]

שדרה ומפרקת

לפני שמגיע לסימנים ו

הויא לה

העוף

טרפה,

מכל מקום אינו הורגו בכך , ואם כן,

תהני

[תועיל]

לה סכין לטהרה מידי נבילה,

כדין שוחט טרפה, שאין היא מטמאה טומאת נבילה. ואף שהעוף אסור מדרבנן אף לפי רבי יצחק, מכל מקום, טומאת נבילה אין לו.

ומתרצינן: נחלקו תנאים בדבר הזה ו

הוא

[רבי יצחק בן פנחס]

דאמר כי האי תנא -

דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר

בפרשת פסולי המוקדשים שנפדו,

"אך כאשר יאכל את הצבי

ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור" [דברים יב כ]?

וכי מה למדנו מ"צבי ואיל" מעתה?

הרי באותו פסוק כתוב במפורש דין פסולי המוקדשים שנאמר שם "הטמא והטהור יחדיו יאכלנו", ואין צורך לומר בו "איל וצבי"?

הרי זה

[צבי ואיל]

בא ללמד

על בהמה, לפי פשוטו של מקרא,

ונמצא למד

ממנה.

מקיש

כאן הכתוב את דין

צבי ואיל ל

בהמת

פסולי המוקדשין,

כדי ללמדך:

מה פסולי המוקדשין

דינם

בשחיטה,

שהרי נאמר שם בפרשה לעיל, "וזבחת מבקרך ומצאנך", [דברים יב כא]

אף צבי ואיל

ושאר החיות, דינם

בשחיטה.

מוסיף רבי אלעזר הקפר:

ועוף, אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

ודנה הגמרא: מאחר שהוכחנו מהמשנה ששחיטת העוף היא מהתורה,

מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר?

רבי

-

היא.

דתניא: רבי אומר,

כתוב בתורה

"וזבחת

מבקרך ומצאנך,

כאשר צויתיך"

[דברים יב כא]. ולא מצאנו בתורה שנצטוו על שחיטת חולין.

מלמד

כאן הכתוב

שנצטוה משה

בעל פה הלכות שחיטה, ומקובל בידינו שנצטוה

על

שחיטת

הושט, ועל

שחיטת

הקנה, ועל רוב

של סימן

אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה.

שנינו במשנתנו: השוחט

אחד בעוף

שחיטתו כשרה.

איתמר: רב נחמן אמר

: צריך לשחוט

או וושט או קנה.

רב אדא בר אהבה אמר

: צריך לשחוט דוקא

וושט ולא קנה

50 .

ומפרשינן לטעמייהו:

רב נחמן אמר: או וושט או קנה,

שכן

"אחד" קתני

במתניתין,

אחד

משמע

כל דהו

[איזה שיהיה].

רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה, מאי "אחד"

שכתוב במשנה?

מיוחד

שבסימנים, שהוא הוושט, לפי שחיות הבהמה תלויה בו יותר מבקנה, כי בהמה שיש לה נקב בקנה, כשרה, ואם יש לה נקב בוושט, טריפה. וכיון שהחיות תלויה בושט יותר, אין השחיטה ממיתה את העוף אלא כששוחטים או תו.

סימן שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת הע וף.

הגמרא מביאה קושיא על רב נחמן מברייתא העוסקת בדין "עיקור".

הלכה למשה מסיני היא, שאם אחד מהסימנים נעקר ממקום חיבורו - השחיטה פסולה. ואף על פי שבעוף אין צריך לשחוט שני סימנים, בכל זאת, צריך שיהיו שניהם מחוברים בשעת השחיטה.

מיתיבי: שחט את הוושט

של העוף,

ואחר כך נשמטה הגרגרת

השחיטה

כשרה,

כי לא היה פסול עד שנגמרה השחיטה, ובעוף שצריך לשחוט סימן אחד בלבד, נגמרה השחיטה כששחט את הוושט.

נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט

השחיטה

פסולה,

מפני שבשעת השחיטה לא היו שני הסימנים מחוברים .

שחט את הוושט, ונמצאת גרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה

והשחיטה פסולה,

אם לאחר שחיטה נשמטה

והיא כשרה, דבר

זה היה מעשה

ושאלו חכמים

ואמרו: כל ספק בשחיטה

-

פסולה

53 .

ומקשינן על רב נחמן: מדנקטה הברייתא בדוקא שהשחיטה היתה בוושט,

ואילו

מקרה שה

שחיטה

היתה

בגרגרת

והושט נשמט

לא קתני,

משמע שהשחיטה כשרה רק בוושט!

ומתרצינן: באמת אם שחט את הגרגרת ונשמט הוושט היה אותו דין, ונקטה הברייתא נשמטה הגרגרת

משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי

[עשויה להשמט] יותר מהוושט.

תא שמע

קושיא אחרת על רב נחמן מברייתא:

שחט שני חצאי סימנין בעוף

השחיטה

פסולה,

מפני ששחיטת החצי של הסימן השני אינו משלים את החסרון שבסימן הראשון.

ואין צריך לומר

שהשחיטה פסולה אם עשה כן

בבהמה

הטעונה שחיטת רוב שני הסימנים.

רבי יהודה אומר: בעוף

אין השחיטה כשרה

עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

משמע מדברי רבי יהודה שיש לשחוט את הוושט דוקא, וחכמים שנחלקו עליו לא נחלקו אלא לענין זה שהוא מחייב לשחוט את הוורידין וחכמים פוטרים!

ומתרצינן: רבי יהודה לא מחייב לשחוט את הוושט דוקא אלא את הוורידין, ו

משום דושט

נמצא

סמוך לוורידין

והרוצה לשחוט אותם צריך לשחוט את הוושט. אמר רבי יהודה שצריך לשחוט את הוושט, אבל עצם השחיטה כשרה גם בקנה.

הגמרא מביאה ראיה לרב נחמן מברייתא המדברת בפסול שהייה בשחיטה. מי שהתחיל לשחוט והפסיק באמצע השחיטה ושהה כדי שיעור שחיטה - שחיטתו פסולה. אמנם אם החתך שעשה בהתחלה אינו מטריף את הבהמה או העוף, אין לחוש לפסול שהייה לפי שאפשר להתייחס לחלק הראשון של השחיטה כמי שאינו, והשחיטה התחילה אחרי השהייה.

תא שמע: שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר

-

שחיטתו כשרה,

לפי שאם נקרעה חצי גרגרת - אין זה טריפה עד שתקרע רובה.

ומוכיחה הגמרא שלא כרב אדא:

מאי לאו

[האם לא מדובר]

בעוף

שכשר בשחיטת סימן אחד,

ומאי "גמרה"

שכתוב בברייתא -

גמרה ל

שחיטת

גרגרת

שהרי הברייתא מדברת על הגרגרת, ומוכח שהשוחט גרגרת בלבד בעוף - שחיטתו כשרה!

ומתרצינן:

לא

מדובר דוקא בעוף, אלא גם

בבהמה,

שבה צריך לשחוט גם את הוושט לכולי עלמא,

ומאי "גמרה"

שכתוב בברייתא? -

גמרה לשחיטה כולה,

ולא לגרגרת בלבד, ואף בעוף צריך לשחוט את הוושט.

תא שמע

קושיא אחרת על רב אדא מברייתא:

דתניא,

הרי שהיה חצי קנה פגום

אין זו טריפה, ואם שחט

והוסיף עליו כל שהוא וגמרו

-

שחיטתו כשרה,

כי לא צריך שהשוחט ישחט את רוב הקנה, אלא צריך שהשחיטה תעשה את רוב הקנה שחוט.

ומקשינן:

מאי לאו

[האם לא מדובר]

בעוף, ומאי "גמרו"

שכתוב בברייתא? -

גמרו לקנה

שכן משמע שעל ידי שהוסיף כל שהוא גמר את השחיטה, ומוכח שדי בשחיטת הקנה בעוף!

ומתרצינן:

לא

מדובר בעוף, אלא

בבהמה

וצריך לשחוט אף את הוושט,

ומאי "גמרו"

\-

גמרו לוושט,

וכוונת הברייתא שהשוחט עשה שני דברים, הוסיף כל שהוא בקנה ואחר כך גמרו לוושט.

תא שמע

קושיא מברייתא על רב אדא:

כיצד מולקין חטאת העוף?

מתחיל מהעורף ו

חותך שדרה ומפרקת,

ויזהר שיחתוך אותם

בלא

חתיכת

רוב בשר

שמהעורף עד הצואר, שאם יעשה כך כבר הרג את העוף

עד שמגיע לוושט או לקנה,

והרי הוא מולק עוף מת.

הגיע לוושט או לקנה

-

חותך סימן אחד

משניהם,

ו

אז יוכל לחתוך

רוב בשר עמו.

ממשיכה הברייתא:

וב

קרבן

עולה

של עוף יש מצות הבדלה שיבדיל את הראש מהגוף, וכשמגיע לסימנים צריך לחתוך

שנים

לפי דעה אחת,

או רוב שנים

לפי דעה אחרת.

ומפורש בברייתא שקרבן בחטאת העוף, שדינו בסימן אחד, יכול למלוק איזה סימן שירצה.

ואמרינן:

תיובתא דרב אדא בר אהבה, תיובתא!

והוינן:

מאי הוי עלה

[מה המסקנה]?

ותמהינן: וכי יש לשאול "

מאי הוי עלה"!?

והרי מוכח מהברייתא כרב נחמן,

כדקאמ רת?!

ומבארת הגמרא שיש אפשרות ליישב את התיובתא, כי

דלמא

בשחיטה צריך לשחוט דוקא את הוושט שבו תלויה חיות העוף יותר מהקנה, ושחיטת הקנה אין בה כדי להמית את העוף, ו

שאני התם

במליקה, שאפשר למלוק את הקנה משום

דאיכא שדרה ומפרקת

לפני מליקת הקנה, וזה מספיק כדי להמית את העוף .

ולכן יש לדון:

מאי

הוי עלה?

תא שמע

ראיה ממעשה שהיה שהלכה כרב נחמן:

דההוא בר אווזא דהוה בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא

[בא האווז כשהוא פצוע וצוארו מלוכלך בדם], והיה עליו לבדוק אם לא נטרף האווז על ידי פגם בקנה או בוושט .

אמר רבא: היכי נעביד

[איך נבדוק] ונדע שאין בעוף דבר המטריף?