Chulin 134a — o Talmud em português

ורמינהו

: כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו: הריני מוכר לך את הבהמה

על מנת שהמתנות שלי, נותן

הישראל את המתנות

לכל כהן שירצה,

ואין חייב ליתן דווקא לכהן המוכר.

חזינן שהישראל חייב במתנות!

ומתרצינן: האומר "

על מנת

שהמתנות שלי"

א

אומר "

חוץ

מן המתנות"

קא רמית!?

לא דמו. "

חוץ"

לשון

שיורא

הוא, ששייר הכהן את המתנות לעצמו ולא מכרן לישראל, ולהכי פטור הלוקח . מה שאין כן לשון "

על מנת", לאו שיורא

משמע אלא תנאי, שמכר לו הכהן את כל הבהמה, בתנאי שיתן לו הישראל אחר כך את המתנות, וזה אין בכחו להתנות, שהרי המתנות אינן שלו אלא של כל שבט הכהנים.

ורמינהו

מברייתא אחרת לברייתא זו:

דתניא: אמר הכהן לישראל

על מנת שהמתנות שלי

-

המתנות שלו!

ושלא כדברי הברייתא לעיל שב"על מנת" נותן הישראל לכל כהן שירצה?

ומתרצינן:

בהא פליגי

שתי ברייתות,

מר

בעל הברייתא השניה -

סבר

כי לשון "

על מנת" שיורא הוא,

ולכן המתנות של הכהן, שהרי שיירן לעצמו ולא מכרן,

ומר

בעל הברייתא הראשונה -

סבר

שלשון "

על מנת" לאו שיורא הוא

אלא תנאי, וכיון שאינו יכול להתנות על זה נותן הישראל לכל כהן שירצה .

שנינו במשנתנו:

אמר לו מכור לי בני מעיה וכ ו'.

אמר רב: לא שנו

דאם לקחן הימנו במשקל שנותן הלוקח את המתנות לכהן והוא חוזר ותובען מן הטבח,

אלא

היכא

ששקל

הלוקח

לעצמו,

דכיון שהטבח לא נגע במתנות, אינו בעל דברים של הכהן. ולהכי הלוקח נותן לכהן [והוא יחזור על הטבח, שהרי עליו [על הטבח] היה מוטל ליתן את המתנות].

אבל

אם

שקל לו טבח

ללוקח,

הדין

אף

עם

הטבח,

שיכול הכהן לתבוע מאיזה מהם שירצה, ואם תובע את הטבח, על הטבח מוטל לבדוק אם המתנות עדיין בעין שיתנם לכהן .

ורב אסי אמר: אפילו

אם

שקל לו טבח

ללוקח,

הדין עמו

עם הלוקח בלבד .

לימא בדרב חסדא קמיפלגי

רב ורב אסי,

דאמר רב חסדא: גזל

אדם מחבירו דבר

ולא נתייאשו הבעלים

מלמצאו,

ובא

אדם

אחר ואכלו

לאותו גזל,

רצה

הבעלים,

מזה,

מהגזלן הראשון,

גובה

את גזילתו.

רצה

הבעלים,

מזה,

מהגזלן השני [שאכלו]

גובה.

כיון שאכלו השני קודם ייאוש, גם הוא נחשב גזלן, שהרי לפני ייאוש כל היכא דאיתיה לחפץ, ברשותא דמרייהו איתיה.

דמר,

רב,

אית ליה

הא

דרב חסדא,

ולהכי סבירא ליה דהכא נמי יכול הכהן ליטול מאיזה מהן שירצה,

ומר,

רב אסי,

לית ליה דרב חסדא.

ולהכי סבירא ליה דנוטל דווקא מהלוקח.

ודחינן:

לא!

בעלמא לענין גזילה, שהגזלן קונה את הגזילה על ידי מעשה הגזילה לענין חיוב תשלומין,

דכולי עלמא אית להו דרב חסדא,

דכיון שקנאו הראשון במעשה הגזילה, יכול הבעלים לתבוע ממנו.

והכא,

לענין מתנות,

במתנות כהונה

אם

נגזלות

הן

קמיפלגי,

מי אמרינן דגם במתנות כהונה קנאן בגזילתו ונתחייב לתת לכהן, או דלמא כשהן בעין החוב לתתם מוטל על מי שהם אצלו, ואם כן הראשון שאינם אצלו לא נעשה גזלן עליהם.

דמר

רב -

סבר

ד

נגזלות,

ולהכי יכול לתבוע גם מהטבח.

ומר

רב אסי -

סבר

ד

אין נגזלות,

ולהכי יכול לתבוע רק מהלוקח, שהרי עתה המתנות ברשותו.

איכא דמתני לה להא שמעתא

דפלוגתא דרב ורב אסי

בפני עצמה,

ולא אמתניתין בלשון "לא שנו", והכי מתנו לה:

רב אמר: מתנות כהונה נגזלות,

ואם כן יכול הכהן לדון עם הטבח.

ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות,

ואם כן דינו של הכהן עם הלוקח בלבד .

מתניתין:

גר שנתגייר, והיתה לו פרה.

אם

נשחטה

הפרה

עד שלא נתגייר, פטור

מן המתנות. ואם נשחטה

משנתגייר

-

חייב

7 .

ואם היה

ספק

אם נשחטה קודם שנתגייר או אחר כך -

פטור, שהמוציא מחבירו

-

עליו

להביא את

הראיה!

והכא הכהן הוא הבא להוציא מחבירו, ועליו להביא ראיה שנשחטה אחר שנתגייר.

גמרא:

כי אתא רב דימי, אמר: רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: תנן

הכא במתניתין:

ספק

-

פטור!

אלמא

ב

ספיקא

דמתנות כהונה אזלינן

לקולא.

ורמינהו

: תנן לענין לקט: התבואה שב

חורי הנמלים שבתוך הקמה

הנמצאת לפני הקוצרים, ועדיין לא הגיעו לשם לקצור ,

הרי אלו

התבואה שנמצאת בחורים -

של בעל הבית.

שאין דין לקט אלא במה שנושר בעת הקצירה, ובמקום זה הרי לא קצרו עדיין כלל.

ו

חורי הנמלים

שלאחר הקוצרים,

שכבר קצרו באותו מקום, חטים

העליונים

שבחור -

לעניים,

דאיכא למימר שנשרו בשעת קצירה ולקט נינהו.

ו

החטים

התחתונים

שבקרקעית החור -

לבעל הבית,

דאמרינן דקודם קצירה הכניסום הנמלים לשם.

רבי מאיר אומר: הכל לעניים!

ואפילו אותן חיטין שבתחתית הבור,

שספק לקט

-

לקט!

חזינן דסבירא ליה לרבי מאיר גבי מתנות עניים ספיקא לחומרא, שחייב לתיתם, ואם כן, הוא הדין למתנות כהונה. וסתם מתניתין רבי מאיר, ואם כן קשיא אמתניתין דידן!? [ובתוס' פירשו דהקושיא גם מרבנן] , .

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש:

אל תקניטני!

שאיני שונה באותה ברייתא "דברי רבי מאיר", אלא

בלשון יחיד אני שונה אותה,

שיחיד אמרה בשם רבי מאיר.

דתניא: רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר: ספק לקט

-

לקט. ספק שכחה

-

שכחה. ספק פאה

-

פאה.

ואם כן, ברייתא - יחידאה היא, ולא קשיא אמתניתין.

אמר ליה

ריש לקיש: אפילו

אל תשנה אותה אלא בלשון

שוטה אחד ששמו

בן תדל,

אפילו הכי תקשה לך.

והא טעמא קאמר

התנא למילתיה! ואם כן, מאי נפקא מינה מי אמרה, הא טעמא איכא!?

דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי

האי

דכתיב "עני ורש הצדיקו",

במה תצדיקו את העני והרש?

אילימא בדינים,

שכשעומד העני לדין כנגד עשיר, הצדק את העני,

ו

הא לאו הכי הוא, דהא

כתיב "ודל לא תהדר בריבו"?

אלא

הכי קאמר קרא:

צדק משלך

-

ותן לו!

ולהכי, הכא נמי בספק מתנות עניים, תן לו אף על פי שספק הוא .

אמר רבא

: לא דמי מתנות עניים למתנות כהונה. ד

הכא

במתנות כהונה ד

פרה

-

בחזקת פטורה קיימא,

שהרי היתה בחזקת עובד כוכבים הפטור קודם שנתגייר. מה שאין כן

קמה

דמתנות עניים -

בחזקת חיובא קיימא,

שהרי ברשות ישראל היא מעולם, ועומדת להתחייב .

אמר ליה אביי: והרי

לענין חיוב חלה ד

עיסה

אמרינן דאם

נעשית

העיסה

עד שלא נתגייר

-

פטור מן החלה, משנתגייר

-

חייב,

וב

ספק

נמי

חייב!

ואף על גב דלענין חיוב חלה גלגול העיסה קובע, דאם גלגלה ישראל - חייב, ואם גלגלה עובד כוכבים - פטור, והכא בחזקת עובד כוכבים קיימא, ואפילו הכי חייב!?

אמר ליה

: לא דמו, חלה -

ספק איסורא

הוא, שהרי יש בה עוון מיתה אם לא הפריש, ולהכי אזלינן

לחומרא.

מה שאין כן מתנות כהונה דפרה, שאין בהם קדושה, ולפיכך חל בהם רק

ספק ממונא

אי בעי ליתן לכהן או לא, ולהכי אזלינן בה

לקולא

15 .

דאמר רב חסדא וכן תני רב חייא: שמונה ספיקות נאמרו בגר,

ב

ארבע

מהן אזלינן

לחיוב, ו

ב

ארבע

מהן אזלינן

לפטור.

ואלו הן:

קרבן

יולדת של

אשתו,

שספק אם ילדה קודם שנתגייר ופטור או לאחר שנתגייר וחייב, דהוי ספק איסורא, דאסורה לאכול בקדשים עד שתביא כפרה, והמחוסר כפרה ענוש כרת על אכילת קדשים.

וחלה

כדאמרינן לעיל דספק איסורא הוא משום דענוש מיתה.

ובכור בהמה טמאה

דהיינו פטר חמור, וכמאן דאמר שאסור בהנאה עד שיפדנו [אבל לאחר שמפריש עליו טלה לפדיונו, הוי ספק ממונא, דעל השה לא רמיא קדושה, והמוציא מחבירו עליו הראיה].

ובכור בהמה טהורה

לענין לשוחטו בחוץ - הוי ספק כרת דשחוטי חוץ, אלא צריך להמתין עד שיסתאב ואז הוי ליה רק דין ממון. בכל הני אזלינן

לחיוב

16 .