Chulin 122b — o Talmud em português

ואמר ליה רבי יוחנן

: לא כדבריך, אלא בתנאי אחד בלבד מספיק. ש

כל זמן שיונק,

ואפילו כעבור שנתו, נחשב עורו לרך. וכן בתוך שנתו, ואפילו הפסיק לינוק, נחשב עורו לרך.

או דלמא: עולא, בן שנתו קאמר,

שהכל תלוי בזה לבד, ואין הבדל

בין

אם הוא

יונק ובין שאינו יונק,

דבתוך שנתו עורו רך אף כשאינו יונק.

ואמר ליה רבי יוחנן: בן שנתו והוא שיונק.

דשניהם בעינן בשביל שיחשב עורו רך.

תא שמע

: שהרי

רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק! ואם איתא

שרבי יוחנן בא להוסיף על עולא, שלא די בבן שנתו אלא צריך שיהא גם יונק בשביל שיחשב עורו לרך, אם כן

"והוא שיונק" מיבעי ליה

לומר! ומדקאמר "כל זמן שהוא יונק" משמע שבזה לבד מספיק שיחשב עורו לרך, אף שהוא יותר מבן שנה,

שמע מינה.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא

בנבלה?

אמר ליה

רבי יוחנן:

אינו מטמא.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

לימדתנו רבינו

את הדין של משנתנו -

אלו שעורותיהן כבשרן,

וקתני,

ועור הראש של עגל הרך,

שגם הוא מטמא כבשר!?

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

אל תקניטני

מאותה משנה. משום שאינה "סתם משנה", אלא

בלשון יחיד אני שונה אותה

111 ,

שתנא אחד בלבד סובר כן, ואין הלכה כמותו, אלא כהתנא שחולק עליו.

דתניא: השוחט את העולה

במחשבה על מנת

להקטיר כזית מעור שתחת האליה, חוץ למקומו

-

פסול

הקרבן, כדין מחשב להקטיר מהקרבן חוץ למקומו.

ואין בו כרת

למי שיאכלנו, כי קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ למקומו אין חייבים על אכילתו כרת.

ואם חישב להקטירו

חוץ לזמנו

הרי הקרבן

פיגול, וחייבין עליו

על אכילתו

כרת.

כי קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ לזמנו, נחשב לפיגול, וחייבים על אכילתו כרת.

ואף שמחשבתו היתה על העור שתחת האליה, והחושב מחשבת פסול על דבר שאין הדרך לאוכלו או להקטירו אין הקרבן נפסל בכך, [ועור אינו בר אכילה ולא בר הקטרה], מכל מקום, עור שתחת האליה חשיב ליה כבשר, והרי הוא נקטר עם העולה על המזבח, ולפיכך שייך עליו מחשבת פסול.

אלעזר בן יהודה איש אבלום

[שם כפר]

אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום רבי שמעון

:

לא רק בעור שתחת האליה הדין כן, אלא

אחד עור פרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה שעורותיהן כבשרן

דהיינו

להביא עור של בית הבושת

112 ,

הרי דינם, שאם חישב להקטירם

חוץ למקומו

-

פסול, ואין בו כרת

על אכילתו, ואם חישב להקטירם

חוץ לזמנו

-

פיגול וחייבין עליו

על אכילתו

כרת.

לפי שכל אלו דינם כבשר.

חזינן שרק אלעזר בן יהודה סובר כמשנתנו, ואילו תנא קמא סובר שאין עור נחשב לבשר אלא העור שתחת האליה בלבד .

שנינו במשנה:

ועור בית הפרסות.

והוינן בה:

מאי בית הפרסות?

ומשנינן:

רב אמר: בית הפרסות ממש.

[מהקרסולים ולמטה, ולא כל עצם השוק].

רבי חנינא אמר: רכובה

עצם השוק בחלקו התחתון

הנמכרת עם הראש.

[כלומר, מהברכים ולמטה], דכל העור שעליו נחשב כבשר.

שנינו במשנה:

ועור האנקה.

תנו רבנן

: נאמר בשמונה שרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מה"א ד

"הטמאים"

-

לרבות עורותיהן

שיטמאו

כב שרן.

יכול אפילו כולן,

כל שמונת השרצים יהיו עורותיהן כבשרן?

תלמוד לומר: "אלה".

למעט שדוקא בשרצים אלו התרבה שעורותיהן כבשרן, ולא בשרצים אחרים.

ומקשינן:

והא "אלה" אכולהו

שמונה שרצים

כתיבי?

שלאחר השמונה שרצים כתוב "אלה הטמאים" ואיזה מהם נמעט.

ומתרצינן:

אמר רב

: שני מקראות כתובים: בראשון נאמר: "החלד והעכבר והצב למינהו", ובשני נאמר: "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת", ואחר כך כתוב: "אלה הטמאים". והאי "הטמאים" שמרבה עורותיהן כבשרן קאי רק על השרצים שבפסוק השני, ד"

למינהו"

הכתוב בסוף הפסוק הראשון -

הפסיק הענין.

לומר דלא קאי עליהם הרבוי ד"הטמאים". ולפיכך הריבוי של עורותיהן כבשרן נאמר רק על השרצים האמורים בפסוק השני.

ומקשינן:

וליחשוב

במתניתין

נמי תנשמת

עם השרצים שעורותיהן כבשרן, שהרי גם הוא נמנה בפסוק השני?

ומתרצינן:

אמר רב שמואל בר יצחק: רב תנא הוא

והוא אכן חולק על מתניתין

ותני

נמי

תנשמת!

ומקשינן:

והא תנא דידן

דמתניתין

לא תני תנשמת,

ולפיו יקשה מה הטעם לחלק בין השרצים?

ומתרצינן:

אמר רב ששת בריה דרב אידי: תנא דידן סבר לה כרבי יהודה

דאמר במתניתין דאף הלטאה דינה כחולדה, שאין עורה כבשרה, אף על פי שהיא כתובה בפסוק השני. ועל כרחך רבי יהודה לא סבר דילפינן מהמקרא לרבות עורותיהן כבשרן , אלא הענין תלוי בסברא -

דאזיל בתר גישתא,

וסבר שהולכים אחר איכות העור. שבאותן שרצים שעורן רך עורותיהן כבשרן, ובאותן שרצים שעורן קשה אין עורותיהן כבשרן. ותנא דידן אף הוא סובר כן אלא שאינו מודה לו לגבי לטאה.

ובגישתא דהלטאה קמיפלגי,

שלרבי יהודה עור הלטאה קשה, ולפיכך דינו כחולדה, ולתנא דידן עורו רך, ודינו כאותן השרצים שעורותיהן כבשרן.

שנינו במשנה:

וכולן שעיבדן

או שהילך בהן כדי עבודה טהורין.

והוינן בה:

הילך

-

אין,

שדוקא אם הלך עליהם אז הם בטלים מתורת בשר ונעשים עור, אבל

לא הילך

-

לא.

והא תני רבי חייא: אוזן חמור שטלאה

שעשה ממנו טלאי

לקופתו

[סל מעור] -

טהורה

מטומאת נבלה, לפי שעל ידי שטלאה נתבטל האוזן מתורת בשר, ונעשה עור, שאינו מטמא בנבלה.

חזינן שאפילו אם לא עיבד את העור, אלא שייעד אותו לשימוש של עור, הרי דינו כעור. ואם כן גם במשנתנו יהא די בכך שהניח את העור לפני הדורס, או שכרך את העור על רגלו כדי ללכת עליו, שיחול עליו תורת עור, ומדוע אומרת המשנה שדוקא באם הילך עליו בטל מתורת בשר ונעשה עור?

ומתרצינן:

טלאה

הרי עשה בה מעשה כדי לבטלה, הלכך,

אף על גב דלא הילך

נעשה עור.

אבל

לא טלאה

-

הילך, אין. לא הילך, לא!

בהא דקתני במתניתין שהילך בהן כדי עבודה הוינן בה:

כמה

הוא שיעור ההליכה של

"כדי עיבוד"?

ומשנינן:

אמר רב הונא אמר רבי ינאי

: שידרוך על העור זמן הליכת

ארבעת מילין

!

הגמרא מביאה דברים נוספים ששיעורם ארבעה מילין:

אמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: לגבל

אדם שנשכר לבעל הבית ללוש עיסה, ויש לו רק כלים טמאים, הרי הוא חייב לטרוח וללכת מרחק של ארבעה מילין כדי להטביל את כלי הלישה במקוה, לפי שלכתחילה צריך להקפיד שהאוכל יעשה בטהרה. אך יותר מארבעה מילין אינו חייב אלא אם כן בעל הבית משלם לו עבור ההליכה.

ולתפלה

ההולך בדרך והחליט ללון במקום מסוים, אם יש בית כנסת תוך ארבעה מילין חייב ללכת לשם כדי להתפלל בצבור.

ולנטילת ידים

אם הוא בדרך ורוצה לאכול פת, ואין לו כאן מים לנטילת ידים אלא במרחק ארבעה מילין, חייב להמתין עד שיגיע לשם.

שלשת אלו שיעורן:

ארבעת מילין.