Chulin 122a — o Talmud em português

והוינן בה: רב הונא

אליבא דמאן

אמרה? שהרי לקמן [קכד א] במשנה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשני חצאי זיתים של נבלה שנמצאים על גבי העור, שרבי ישמעאל סובר שהנוגע בהם לא נטמא, לפי שלא נגע בכזית בבת אחת, אבל הנושא אותם נטמא, לפי שנשא בנשיאה אחת כזית נבלה, ונבלה מטמאה במשא. ואילו רבי עקיבא סובר, שאפילו הנושא לא נטמא, לפי שהעור מבטל את שני חצאי הכזית מתורת בשר, ואינו מטמא כלל בטומאת נבלות.

והשתא,

אי

רב הונא אמר שהעור מבטלן

אליבא דרבי ישמעאל,

תיקשי, ד

האמר

רבי ישמעאל -

לא מבטל

ה

עור

את הבשר!?

ואי אליבא דרבי עקיבא,

מאי קמשמע לן רב הונא, והרי

פשיטא

הוא, ד

האמר

רבי עקיבא להדיא ש

מבטל עור

את הבשר?

ומתרצינן:

לעולם

רב הונא

אליבא דרבי ישמעאל

אמרה.

ו

קמשמע לן רב הונא, ד

כי אמר רבי ישמעאל

ד

לא מבטל עור

לחצאי הכזית בשר,

הני מילי,

היכא

שפלטתו חיה,

שעל ידי נשיכת חיה נתלש מקצת הבשר עם העור, שהואיל ולא נעשה על ידי אדם ולא היתה כוונה לבטלו, לא בטל הבשר.

אבל פלטתו סכין,

שבשעת ההפשט נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו -

בטיל.

הואיל ונעשה בידי אדם מתוך כוונה לבטלו. ואת החילוק הזה בדעת רבי ישמעאל בא רב הונא להשמיענו.

תא שמע

: דתנן במתניתין:

רבי יהודה אומר: האלל המכונס

-

אם יש כזית במקום אחד חייבים עליו. ואמר רב הונא: והוא שכנסו.

ומתוך דברי רב הונא אנו למדים, דרבי יהודה מיירי אפילו כשהיו מפוזרים שני חצאי הזיתים ואחר כך כנסם. [שלולי דברי רב הונא היינו מפרשים את דברי רבי יהודה דאיירי שהיו מכונסים בשיעור כזית במקום אחד, ואז לא היתה קשה קושית הגמ' דלהלן ].

ועוד אנו למדים, שרבי יהודה מיירי בפלטתו סכין. דאי בפלטתו חיה לא שייך כינוס, דכינוס שייך רק כשהבשר נפלט בסכין על ידי האדם, שנראה כאילו ביטלו, ועל ידי הכינוס גילה דעתו שמעולם לא ביטלו. אבל בפלטתו חיה הרי ממה נפשך: אם העור מבטלו מאליו, לא יועיל הכינוס להחשיבו מכאן ואילך כבשר, כיון שהתבטל מתורת בשר שוב לא יחזור להיות בשר. ואם העור אינו מבטלו לא צריך כינוס, שהרי האדם לא ביטלו. [רמב"ן].

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא

ד

פלטתו סכין לרבי ישמעאל נמי לא בטיל

העור את הבשר, ניחא, ד

רב הונא

שאומר שלפי רבי יהודה מועיל כינוס להחשיבו בשר למפרע, הוא

דאמר כרבי ישמעאל,

שפליטת סכין לא מבטלת, [ובאמת רבי ישמעאל מיירי באופן שכנסו, ולכן לא מבטל עור את הבשר, או דמיירי בפלטתו חיה דאין צריך כינוס, אך בפלטתו סכין צריך כינוס].

אלא אי אמרת

ד

פלטתו סכין

אפילו

לרבי ישמעאל בטיל,

ואפילו כינוס לא מועיל, כדמשמע מרב הונא [שאזיל אליבא דרבי ישמעאל] שאמר "העור מבטלן" , אם כן

רב הונא

שאמר שלפי רבי יהודה גם בפלטתו סכין מועיל כינוס ואין העור מבטלן

דאמר כמאן?

שהרי בפלטתו סכין כולי עלמא מודו שאין מועיל כינוס?

ומתרצינן:

אלא לעולם

אפילו

פלטתו סכין, לרבי ישמעאל לא בטיל,

[ורבי הונא דאמר שלפי רבי יהודה מהני כנסו גם בפלטתו סכין, ואין העור מבטלו, הרי לפי זה רבי יהודה סובר כרבי ישמעאל ].

ורב הונא דאמר

בשני חצאי זתים שהעור מבטלן

כרבי עקיבא,

שסובר דהעור מבטל ואפילו כינוס לא מועיל.

ומקשינן: מאי קמשמע לן רב הונא שהרי

פשיטא

שכן דעת רבי עקיבא, [וכמו דמקשינן לעיל אי כרבי עקיבא פשיטא]?

ומתרצינן:

מהו דתימא, כי קאמר רבי עקיבא

דהעור מבטל,

הני מילי

כש

פלטתו סכין,

שהאדם נתכוין לבטלו,

אבל פלטתו חיה לא בטיל, קמשמע לן

רב הונא ד

טעמא דרבי עקיבא

הוא

מפני שהעור

מעצמו

מבטלן,

ולא שהאדם מבטלן. ואם כן,

לא שנא פלט חיה ולא שנא פלט סכין

הרי העור מבטל את הבשר.

וראיה לדבר שכן הוא טעמו של רבי עקיבא.

כדקתני סיפא

דמשנה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

מפני מה רבי עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

משמע שהביטול הוא מחמת העור ולא על ידי האדם .

מתניתין:

אלו שעורותיהן

מטמאין

כבשרן

:

עור האדם

שמת, מטמא בטומאת מת כבשרו.

ועור חזיר של ישוב

שמת, מטמא בטומאת נבלה כבשרו, מפני שהוא רך.

רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר

שמת דינו כבשרו, שאף הוא רך.

ועור חטרת

[דבשת]

של גמל הרכה

[קטנה].

ועור הראש של עגל הרך

[עגל קטן].

ועור הפרסות

[העור שבתחתית רגל הבהמה, שהוא רך ].

ועור בית הבושת

[בית הרחם של בהמה נקבה, שהוא רך].

ועור השליל

עובר שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, שעורו רך.

ועור של תחת האליה

עור שתחת הזנב, שהוא רך.

ועור האנקה והכח והלטאה והחומט

105 ,

שהם ארבעה שרצים מתוך שמונת השרצים המטמאים בטומאת נבלות, ועורם רך. אך ארבעת השרצים האחרים עורותיהן קשים ואינם מטמאין.

רבי יהודה אומר: הלטאה

דינה

כחולדה

שאין עורה מטמא כבשרה.

וכולן

כל אלו העורות

שעיבדן

[במלח, כדרך עיבוד העורות],

או שהילך בהן,

שדרך עליהם

כדי עבודה,

כשיעור הזמן שדורכים לצורך העיבוד -

טהורין.

שאז הם נתקשו ונעשו כעור ממש, ואין מטמאים כבשר.

חוץ מעור האדם,

שאפילו לאחר שעיבדו אותו דינו כבשר, שהוא מטמא בטומאת מת.

רבי יוחנן בן נורי אומר

: כל

שמונה שרצים

האמורים בתורה, ואף אלו שנמנו לעיל,

יש להן עורות!

כלומר שאין עורותיהם מטמאים כבשרם .

גמרא:

אמר עולא: דבר תורה

מדין התורה

עור אדם טהור.

שאינו נחשב כבשר ואינו בכלל "מת".

ומה טעם אמרו

חכמים שהוא

טמא?

גזירה שמא יעשה אדם

מ

עורות אביו ואמו שטיחין!

ועל ידי שאמרו שהעור מטמא לא יבא לעשות כן .

ואיכא דמתני לה

לדעולא

אסיפא

דמתניתין.

דקתני "

וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם".

ועל זה

אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעיבדו

-

טהור.

שאף הוא נעשה עור על ידי העיבוד.

ומה טעם אמרו

שהוא

טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

ומבארינן:

מאן דמתני

לה לדעולא

ארישא,

שאפילו קודם העיבוד לא מטמא עור האדם אלא מדרבנן,

כל שכן אסיפא

שאחר העיבוד אינו מטמא אלא מדרבנן.

ומאן דמתני

לה

אסיפא

סובר, ש

אבל ארישא

קודם עיבוד,

טומאה

דידיה

דאורייתא

היא !

שנינו במשנה:

ועור חזיר

של ישוב, רבי יהודה אומר: אף עור חזיר הבר.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי

תנא קמא ורבי יהודה? ומשנינן:

מר

תנא קמא

סבר: האי

עור חזיר הבר

אשון

קשה,

והאי

עור חזיר של ישוב

רכיך.

ומר

רבי יהודה

סבר: האי

עור חזיר הבר

נמי רכיך.

שנינו במשנה:

עור חטרת של גמל הרכה.

והוינן בה:

וכמה

עד אימתי נחשבת ה

גמל הרכה,

שעורה מטמא כבשרה?

ומשנינן:

אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה

משא.

בעי רבי ירמיה: הגיע זמנה

של הגמל

לטעון

משא [מחמת הגיל שלה]

ולא טענה מהו?

האם היא נחשבת עדיין לרכה או לא.

בעי אביי: לא הגיע זמנה לטעון, וטענה

-

מהו?

וצדדי הספק בשתי האיבעיות הם: האם רכות העור תלויה בגיל הגמל, או בנשיאת משא בפועל, ומשום שהמשא מקשה את העור?

ומסקינן:

תיקו! יתיב ריש לקיש וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?

אמר ליה רבי ישמעאל בר אבא: הכי אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי ישמעאל בר אבא:

תיב לקבלי!

שב עמדי, כלומר יישר כחך על שאמרת לי דבר של טעם.

יתיב רבי זירא וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה?

אמר ליה רבין בר חיננא: הכי אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה.

הוה קתני לה

רבין בר חיננא חזר פעם נוספת על דבריו, משום שהוא חשב שרבי זירא לא שמע.

אמר ליה

רבי זירא לרבין:

חדא הויא לך,

דבר חידוש אחד היה בידך שלא ידענו

ו

כבר

אמרתה,

ולמה אתה חוזר שנית עליו, האם כדי להראות חכמתך!?

ואמרינן:

תא חזי

-

מה בין תקיפי ארעא דישראל,

דהיינו ריש לקיש,

לחסידי דבבל!

דהיינו רבי זירא. שריש לקיש כיבדו לזה שאמר לו דבר חידוש, ואילו רבי זירא ביישו .

שנינו במשנה:

ועור הראש

של עגל הרך

.

והוינן בה:

וכמה עגל הרך?

ומשנינן:

עולא אמר: בן שנתו.

רבי יוחנן אמר: כל זמן שיונק!

איבעיא להו: היכי קאמר עולא: בן שנתו והוא שיונק,

שרק אם נתמלאו שני תנאים, שהוא גם בתוך שנתו וגם יונק, רק אז עור ראשו רך. אבל אם הפסיק לינוק בתוך שנתו או שעבר שנתו אף על פי שיונק, כבר נתקשה העור.