Bechorot 54b — o Talmud em português

יתעשרו

בקר וצאן

מזה על זה!?

אמר

תירץ

ליה

רב אמי לרב אבא בר ממל:

אמר קרא

גבי מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט

העשירי

יהיה קודש לה'", והרי זה כאילו אמר "וכל מעשר בקר" - "וצאן העשירי יהיה קודש", ואם כן, משמע:

תן עשירי לזה

["מעשר" לבקר],

ועשירי לזה

["העשירי" לצאן].

ואכתי מקשינן:

אי הכי,

שלענין תרומה אמרינן: כיון שאמרה תורה "תן חלב לזה וחלב לזה", שוב ילפינן קל וחומר גם לאותם שלא חילקה התורה ביניהם -

כבשים ועזים

שלא חילקה התורה ביניהם, אלא אמרה "וצאן" -

נמי

לא ליתעשרו מזה על זה, שהרי יש ללמוד כבשים ועזים מקל וחומר דחדש וישן שאינם מתעשרים מזה על זה!?

ומשנינן: הרי אמרה תורה "

וצאן

" ו

משמע כל צאן אחד

הוא.

ומקשינן:

הכא נמי

גבי תרומה -

לימא

: כיון שאמרה תורה [במדבר יח יב]: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", הרי

משמע

מלשון "ודגן" -

כל דגן אחד

, ויתעשרו שני מיני דגנים מזה על זה!?

אמר

תירץ

אביי

: הרי אמר הכתוב "ודגן

ראשיתם

", לומר "תן ראשית לכל דגן ודגן".

וכן אמר

תירץ

רבי אלעזר

: "

ראשיתם

".

רבא אמר

לתרץ באופן אחר:

בלא

"

ראשיתם

"

נמי לא מצית אמרת

: "

ודגן

"

משמע כל דגן אחד

, כי:

בשלמא התם

גבי מעשר בהמה

אמרינן

"

וצאן

"

משמע כל צאן אחד

, משום

דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי

אין מתעשרים מזה על זה,

לכתוב

"

וכל מעשר בהמה

" ולא "וכל מעשר בקר וצאן", ומזה כבר היינו לומדים לכל שני מינים שאינם מתעשרין מזה על זה וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא. אלא שבמאמר המוסגר מחזקת הגמרא את דבריה:

וכי תימא: אי כתיב

"

כל מעשר בהמה

"

הוי אמינא אפילו חיה

שהרי "חיה בכלל בהמה". זה אינו, שהרי "

תחת תחת

" ["כל אשר יעבור תחת השבט" "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו"]

מקדשים גמר

, מה קדשים בהמה אין חיה לא, אף מעשר, בהמה אין חיה לא - ואם כן, הרי יכולה היתה התורה לומר "וכל מעשר בהמה",

ואתי

[והיינו לומדים] שאין מעשרים ממין על שאינו מינו

בקל וחומר מחדש וישן

שאינו כלאים זה בזה, ו"

בקר וצאן

"

למה לי!?

אלא ודאי בא הכתוב לומר:

בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה

משום "תן עשירי לכל אחד ואחד",

אבל כבשים ועזים מתעשרין

, והיינו דשנינו: "וצאן" משמע כל צאן אחד.

וכל זה אינו שייך אלא במעשר בהמה,

אבל הכא

גבי תרומה

מי סגיא דלא כתיב

[וכי אפשר שלא תכתוב התורה] "

דגן

"

למעוטי שאר מינין!?

ואם כן, אין מקור ללמוד מ"דגן" שכל דגן אחד.

מתקיף לה רב הונא בר נתן

על דרך לימודו של רבא מ"בקר וצאן" למעוטי כבשים ועזים:

מנין לנו לומר, שכתבה התורה "בקר וצאן" כדי למעט כבשים ועזים שלא נלמד מקל וחומר שאינם מתעשרים מזה על זה, והרי

אימא

:

לכך כתבה התורה "בקר וצאן",

ליערבו לבקר וצאן

שהם מתעשרים מזה על זה. כלומר, אם לא שכתבה התורה "בקר וצאן" הייתי לומד מקל וחומר שלא לעשר ממין על שאינו מינו, ולכך כתבה התורה "בקר וצאן" כאחד, כדי ללמד: אפילו בקר וצאן מתעשרים מזה על זה!?

אמר

תירץ

ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן

לרב הונא בר נתן:

לרבא אית ליה נמי

"

העשירי

" דמשמע לחלק בקר מצאן, ואם כן, בהכרח שיתור "בקר וצאן" בא למעט כבשים ועזים שהם מתעשרים מזה על זה.

איכא דאמרי, אמר רבא

ליישב את קושיית רב אבא בר ממל, דנימא, מדלא כתיב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן", אם כן, יתעשרו בקר וצאן מזה על זה:

בלא

"

עשירי

"

נמי לא מצית אמרת

ש

בקר וצאן מתעשרין מזה על זה, ד

הרי

איתקש מעשר בהמה למעשר דגן

[שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה", בשתי מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן]

מה מעשר דגן

ממין על שאינו מינו

-

לא

מתעשר מזה על זה,

אף מעשר בהמה, ממין על שאינו מינו

-

לא

מתעשר מזה על זה.

איתא בגמרא לעיל נג ב: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה, מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, [מכל מקום] מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה, אינו דין שיתעשרו מזה על זה!? תלמוד לומר: "עשר תעשר"... מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן, מחדש על הישן - לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן - לא. אי הכי, כבשים ועזים נמי [לא יעשרו מזה על זה, כי] לימא: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא!? [הרי] רבי רחמנא "וצאן". אי הכי, חדש וישן נמי [יעשרו מזה על זה, כי כל הצאן אחד]!? הא [מאידך גיסא] כתיב "עשר תעשר", [והוקשו המעשרות זו לזו]. ומה ראית [למעט מן ההיקש חדש על ישן, ולרבות מ"וצאן" מין על שאינו מינו, הרי יש לומר בהיפוך]!? אמר רבא: אמר קרא [באותו כתוב של ההיקש "עשר תעשר את כל מעשר תבואתך היוצא השדה שנה שנה", [הרי למדנו]: לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר.

ומקשינן:

והא רבא

גופיה

הוא דאמר

לעיל נג: כיון שאמרה תורה בפסוק זה של ההיקש "

שנה

שנה", הרי למדנו:

לשנה

[שלא לעשר מחדש על ישן]

הקשתיו, ולא לדבר אחר

[היינו לענין מין על שאינו מינו]. והאיך אמר כאן רבא ללמוד מן ההיקש לענין מין על שאינו מינו!?

ומשנינן:

הדר ביה רבא מההיא

[חזר בו רבא ממה שאמר לעיל נג ב].

ואיבעית אימא: חדא מינייהו

[אחת מהשמועות, זו דלעיל נג ב או זו שבכאן]

רב פפא אמרה

ולא רבא, ולא תיקשי דרבא אדרבא.

מתניתין:

מעשר בהמה מצטרף

, כלומר עשר בהמות פזורות מצטרפות לחיוב מעשר עד שיהא ביניהן

כמלא רגל בהמה רועה

, היינו: כפי שיעור שבהמות הרחוקות זו מזו יכולות להשתמר ברועה אחד.

וכמה היא רגל בהמה רועה?

ששה עשר מיל

.

היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין

, [יתבאר בגמרא הסתירה מן הרישא לסיפא].

ואם

היו לו

בהמות

באמצע

[בתוך שלשים ושנים המיל, שמשני עבריהם יש בהמות] הרי זה

מביא ומעשרן באמצע

. כלומר, אותן שבאמצע מצרפות את אלו שבצדדים לחיוב מעשר.

רבי מאיר אומר

:

הירדן מפסיק למעשר בהמה

. כלומר, אם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן והירדן ביניהם אין הם מצטרפות למעשר בהמה, ויתבאר הטעם בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה, וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

, מנין שזה הוא שיעור הצירוף?

אמר

פירש

רבה בר שילא

:

משום

דאמר קרא

[ירמיה לג יג]: "

עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה

". כלומר, אם יכולות הבהמות לימנות על ידי רועה אחד, כי אז שם "צאן אחד" עליהם, ואז "תעבורנה" תחת השבט, כמאמר הכתוב "כל אשר יעבור תחת השבט".

וקים להו לרבנן, דשיתסר מיל שלטא ביה עינא דרועה

[ידוע לחכמים, שעד ששה עשר מיל שולטת עינו של הרועה].

שנינו במשנה:

היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין

:

תמהה הגמרא על סתירת הסיפא לרישא: מן הסיפא משמע:

שלשים ושנים הוא דאין מצטרפין, הא בציר מהכי

[פחות מכך]

מצטרפין, והא קתני

רישא: שיעור צירוף

ששה עשר מיל

, אבל

טפי

[יותר]

לא!?

ומשנינן: לעולם שיעור צירוף סתם הוא ששה עשר מיל, ומה ששנינו בסיפא: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין, היינו -

משום דקא בעי למיתנא

בהמשך ה

סיפא: היו לו

בהמות

באמצע מביא ומעשרן באמצע

, ושיעור הצטרפותם כשיש בהמות באמצע הוא עד שלשים ושנים מיל.

שנינו במשנה: היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע:

וכמה

בהמות יהיו בשני צידי שלשים ושנים המיל ובאמצען כדי שיצורפו כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר?

אמר רב: חמש

בהמות

מכאן

, מעברו האחד של שלשים ושנים המיל,

וחמש

בהמות

מכאן

, מעברו השני,

וחמש מאמצע

, ומשום

ד

באופן זה:

הני חמש

שבאמצע

חזיא להכא

[ראויים הם להצטרף עם החמש שמצד אחד לכדי חיוב שלם של מעשר, שהרי הם עשר בהמות ואין ביניהם ששה עשר מיל],

וחזיא

נמי אותן אמצעיות

להכא

[לצד השני] -

ומאחר שיש בבהמות שבאמצע כדי לצרף מכל צד, הרי אנו מצרפים את כל חמש עשרה הבהמות - על ידי הבהמות שבאמצע - לחיוב מעשר. ואם כי אותן חמש הנותרות אינו יכול לעשר, מכל מקום כבר נתחייבו במעשר, ולכשיוולדו לו חמש נוספות יעשרם.

ושמואל אמר

:

אפילו

היו

חמש מכאן

[מעברו האחד של שלשים ושנים המיל]

וחמש מכאן

[מעברו השני]

ואחד

בלבד

באמצע, חזיאן לרועה כמאן דקאי הכא וקרינן ביה

"

מונה

", רואים אנו את הרועה כאילו עומד הוא באמצע - היות ועתיד הוא לבוא שם ולקחת את הבהמה - והרי אם היה עומד באמצע יכול היה לראות ששה עשר מיל מכאן וששה עשר מיל מכאן, ולכן מצטרפות כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר.