Bechorot 47b — o Talmud em português

איתמר

:

כהן שמת, והניח בן חלל

, כגון שנולד מן הגרושה, וישראל גמור הוא וחייב בבכורה, אלא שהאב היה פטור מלפדותו, כי הוא הרי בעצמו כהן וראוי ליטול פדיון הבן:

רב חסדא אמר

: האב אכן פטור מפדיונו, אבל

הבן חייב לפדות את עצמו

שהרי אינו כהן.

רבה בר רב הונא אמר: אין

הבן

חייב לפדות את עצמו

.

ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

כל היכא דמת האב לאחר שלשים

יום שכבר נתחייב בפדיון, וכמאמר הכתוב "ופדוייו מבן חודש תפדה",

דכולי עלמא

בין רב חסדא ובין רבה בר רב הונא -

לא פליגי, דאין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה

אביו

שהוא בעצמו כהן -

בפדיונו

.

כי פליגי

רב חסדא ורבה בר רב הונא -

היכא דמת האב בתוך שלשים יום

שעדיין לא חל חיוב הפדיון:

רב חסדא אמר

:

הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו

, שהרי מעולם לא נתחייב, אלא הבן הוא שהתחייב לאחר מיתת אביו, והוא נתחייב ליתנו לכהן אחר.

רבה בר רב הונא אמר

:

אין הבן חייב לפדות את עצמו

, משום

דאמר ליה

הבן לכל כהן שיתבע פדיונו:

אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה

[אני בא מכח מי שאין אתה יכול לדון עמו ולהוציא ממנו], שהרי אם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו.

ומקשינן לרבה בר רב הונא מהא ד

תנן

במשנתנו:

נתגיירה מעוברת

ולא ילדה עדיין מעולם, הרי הולד שתלד

בכור לכהן

-

ו

לרבה בר רב הונא תיקשי:

אמאי

צריך הבן לפדות את עצמו, והרי

לימא ליה

הבן לכהן:

אתינא מכח גברא

[באתי מכח אבי שהוא גוי]

דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה!?

ומשנינן:

שאני גוי דלית ליה חייס

לבנו הישראל, ואין הבן בא מכחו.

אתמר: אמר רבי שמעון בן יאסינא אמר רבי שמעון בן לקיש

:

כהן שמת בתוך שלשים והניח בן חלל, הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו

, וכדברי רב חסדא.

מת לאחר שלשים יום, אין הבן חייב לפדות

את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו

.

שנינו במשנה:

וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים

ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה:

ומקשינן: וכי

בכור לנחלה

ליטול פי שנים בלבד

הוא דלא הוי

הבן המסופק מי אביו,

הא

חלק אחד

כ

שאר בן

פשוט

-

שקיל!?

ואמאי

יטול ירושה כלל בין בנכסי הראשון ובין בנכסי האחרון, שהרי:

ליזיל לגבי האי ולידחייה

, אם יבוא אל שאר בני הראשון ליטול עמם בנחלתם ידחוהו אצל בני השני מספק,

ולגבי האי ולידחייה

, וכשיבוא אצל בני השני ליטול עמם בנחלתם, ידחוהו אצל בני הראשון מספק!?

אמר

תירץ

רבי ירמיה

:

לא נצרכא

משנתנו להשמיענו שאינו בכור לנחלה,

אלא לבא אחריו

ללמד שהנולד לשני אחר בן ספק זה, אף הוא אינו נוטל חלק בכורה,

והכי קאמר

התנא:

הבן הספק הרי הוא

בכור לכהן

, שהרי ודאי פטר רחם הוא,

ו

אף

הבא אחריו אין בכור לנחלה

, כי יאמרו לו אחיו: אף הראשון בן אבינו הוא והוא הבכור, ואם כי הוא לא נטל מספק, גם אתה לא תיטול מספק. ומיהו חלק פשוט ודאי יטול, שהרי ודאי בן אביהם הוא.

ואכתי מקשינן: למה לא יטלו הספק והבא אחריו חלק בכורה כאחד!?

וליכתבו הרשאה להדדי

, יכתוב האחד לשני הרשאה ליטול חלק בכורה במקומו, ויבוא עם ההרשאה אל האחים ויאמר להם: אם אני הבכור תנו לי חלק בכורה, ואם הספק הוא הבכור הרי הורשיתי על ידו ליטול חלקו!?

וכי תימא: מתניתין שלא בהרשאה

, שמא תאמר: אכן אם כתבו הרשאה זה לזה הרי הם נוטלים חלק בכורה, אלא שמשנתנו עוסקת בלי הרשאה. כך אי אפשר לומר, ד

הא מוקמינן לה

למשנה שבהמשך הפרק ל

קמן

[מט א],

ד

מיירי

בהרשאה!?

ומשנינן:

מסייע ליה

משנתנו

לרבי ינאי! דאמר רבי ינאי

:

הוכרו

הולדות בתחילה, שידעו מי הוא ולדו של מי,

ולבסוף נתערבו

הולדות ואין יודעים מי הוא בנו של מי, הרי אלו

כותבין הרשאה זה לזה

כדי ליטול חלקם בירושה, אבל אם

לא הוכרו

מעולם,

אין כותבין הרשאה זה לזה

. ולפיכך אף במשנתנו, כיון שלא הוכר מעולם מי הוא הבכור, אין הם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה.

מתניתין:

משנתנו מפרשת את החלוקה השלישית שבתחילת המשנה הקודמת:

איזהו בכור לנחלה ולכהן

, ואף שאינו ראשון ממש:

המפלת שפיר

[עור של ולד]

מלא מים מלא דם מלא גנינין

[גוונים] - או

המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים

ו

כן

המפלת

עד

ליום ארבעים

[כולל יום הארבעים] מההריון -

בכל אלו, הרי

הבא אחריהם

הוא

בכור לנחלה ולכהן

.

מוסיפה המשנה לפרש את החלוקה הרביעית שבמשנה הקודמת:

יוצא דופן

[ולד שהוציאוהו דרך דופן האשה, ולא דרך פתח רחמה],

והבא אחריו

דרך רחם,

שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן

.

רבי שמעון אומר

:

הראשון

[זה שיצא מהדופן] בכור הוא

לנחלה, והשני

זה הבא אחריו בכור הוא

לחמש סלעים

. כלומר, חייב בפדיון, ויתבאר טעם חכמים ורבי שמעון בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: יוצא דופן והבא אחריו, שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן. רבי שמעון אומר: הראשון לנחלה, והשני לחמש סלעים:

ומפרשינן טעמא דחכמים:

ראשון לנחלה לא

משום ד"

וילדו לו

בנים... והיה הבן הבכור לשניאה"

בעינן

, ובכור זה אינו דרך לידה.

ו

לחמש סלעים נמי לא

הוי הראשון, משום ד"

פטר רחם

"

בעינן

.

שני לנחלה לא

, משום שאם כי ראשון הוא ל"וילדו לו", הרי "

ראשית אונו

"

בעינן

, והשני אינו ראשית אונו.

לחמש סלעים נמי לא

הוי השני, ואף שהוא הראשון שפטר את הרחם, משום ד

קסבר

תנא קמא:

בכור לדבר אחד

היינו מי שהוא בכור לרחם ולא לולדות -

לא הוי בכור

.

רבי שמעון אומר: הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים

, משום ד

רבי שמעון לטעמיה דאמר

: הא דכתיב גבי יולדת [ויקרא יב]: "ואם נקבה

תלד

[וטמאה שבועיים כנדתה... ]",

לרבות יוצא דופן

שיושבת עליו ימי טומאה וטהרה, והיות ולגבי יולדת חשוב לידה דרך דופן, הוא הדין לגבי בכור.

ו

אילו

השני לחמש סלעים

, משום ד

קסבר

רבי שמעון:

בכור לדבר אחד

כזה שהוא בכור לרחם ואינו בכור לולדות -

הוי בכ ור

.