Bava Metzia 35b — o Talmud em português

עוד מבארת הגמרא: כל זאת שאמרנו ד"שומא הדר", היינו כשהגבו בית הדין את נכסי הלוה למלוה, אבל:

אם

אגביה איהו בחובו

[הגבה הלוה מרצונו את נכסיו למלוה שלו],

פליגי בה

בדין זה

רב אחא ורבינא

, אם יכול הוא לבקש להחזיר את הנכסים ולפרוע מעות תמורתם:

חד

מהם

אמר

: אף על פי כן

הדרה

, צריך המלוה להחזיר ללוה, אם יבקש הלוה לתת לו מעות.

וחד

מהם

אמר

: אם מדעתו הגבה, שוב

לא הדרה

.

ומפרשת הגמרא טעמו של כל אחד:

מאן דאמר: לא הדרה

, משום ד

סבר: האי זביני מעליא היא

, [פרעון נכסים אלו כמוהו כמכירה],

דהא מדעתא דנפשיה אגביה

[שהרי מדעתו נתן לו], וכשם שמכר אינו חוזר, כך זה אינו חוזר.

ומאן דאמר: הדרה

, משום

דסבר: לא זביני מעליא הוא

, [אין זה מכר גמור],

והאי דאגביה מדעתיה, ולא אתא לדינא, מחמת כיסופא הוא דאגביה

, [כי מה שהגבה לו מדעתו ולא הטריחו לבוא עמו לדין, משום בושה עשה כן].

מוסיפה הגמרא לדון עוד בדין נכסי לוה שמגבים בית הדין למלוה:

ומאימת אכיל

המלוה

פירי

של הקרקע שהגבוהו בית הדין לבסוף, כלומר: לאחר שהגבוהו בית דין את הקרקע, מאימתי יכול הוא למפרע לתבוע את פירות הקרקע?

רבה אמר: מכי מטיא אדרכתא לידיה

, משהגיע ליד המלוה שטר מבית הדין המרשה לו לחפש קרקע המתאימה לחובו כדי שיגבנה.

אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו

, כלומר: הרי הוא אוכל פירות משעת חתימת השטר על ידי בית הדין, ואף קודם שהגיע השטר לידו.

ואילו

רבא אמר

: אף משהגיע שטר זה לידו אינו אוכל פירות, אלא

מכי שלימו יומי אכרזתא

[ימי ההכרזה], שכך הוא דין הגבייה, שלאחר מציאת קרקע, מכריזין עליה זמן מסויים, שכל הרוצה לקנות יבוא ויקנה כדי לשלם במעות את החוב, ואם המלוה מקבל את הקרקע ביותר ממה ששמוה אחרים, מוסרים אותה בידו; ועד שלא שלמו ימי ההכרזה אין המלוה אוכל פירות.

מתניתין:

השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה

שהשואל חייב בתשלומיה, והשוכר פטור, שהרי פטור הוא מאונסים:

ישבע השוכר

למשכיר

שמתה כדרכה

, וייפטר, כשאר כל השומרים הנשבעים ונפטרים

; והשואל

ששאל מן השוכר -

ישלם לשוכר

פרה שלימה.

אמר רבי יוסי

:

כיצד הלה

השוכר

עושה סחורה בפרתו של חבירו

המשכיר,

אלא תחזור פרה

שמשלם השואל

לבעלים

הוא המשכיר, וביאור סברותיהם יתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר:

ביאור המשא ומתן בגמרא הוא על פי ה"קהלות יעקב" בשיטת התוספות.

אמר

תמה

ליה רב אידי בר אבין, לאביי

:

והרי פשיטא, דלגבי כל מה שהשוכר נתחייב כלפי המשכיר [כגון בפשיעה, או בגניבה ואבידה לדעת הסובר: שוכר כשומר שכר דמי], הוא הדין שהשואל נתחייב כלפי המשכיר, כי השוכר מוסר לשואל את חיובי השמירה המוטלים עליו מחמת המשכיר, והשואל נחשב שומר של המשכיר לגבי זה; וטעמם של חכמים - שהשואל משלם לשוכר ולא למשכיר - הלוא הוא רק משום שהשוכר פטור כשמתה הבהמה כדרכה, ואילו השואל חייב, שביחס לחיוב זה, אין השואל שומרו של המשכיר אלא של השוכר בלבד.

ואם כן תיקשי:

מכדי

[והרי]

שוכר במאי קני להאי פרה

, הלוא

בשבועה

שנשבע הוא קונה אותה!?

כלומר: הרי אף השוכר עצמו חייב הוא במתה כדרכה אם אינו נשבע שמתה כדרכה, ואפילו אם כלפי שמיא גליא שנאנסה; נמצא, שאם לא היה השוכר נשבע, מן הדין היה שישלם השואל למשכיר את תשלומיו על מיתת הבהמה כדרכה, היות ועד שלא נשבע השוכר הרי הוא חייב על מיתה כדרכה כשם שהוא חייב על הפשיעה, אלא שעל ידי השבועה הרי הוא נפטר מן המשכיר, ושוב ממילא "קונה" הוא את חיוב השואל, שישלם לו ולא למשכיר -

ואם כן תיקשי:

ונימא ליה משכיר לשוכר

: "

דל אנת ודל שבועתך, ואנא מישתעי דינא בהדי שואל

", [יאמר לו המשכיר לשוכר: מוחל אני על שבועתך, ואני אתבע את השואל בדין לשלם לי]!?

כלומר: למה לו למשכיר להשביע את השוכר, ועל ידי זה נפטר ממנו השוכר, וממילא זכאי הוא לתבוע תשלומים מן השואל!? יאמר לו: איני משביעך, והרי אתה חייב על המיתה, וממילא ייחשב השואל ביחס למיתה כשומר שלי, וישלם לי.

ולסברא זו אכן נתכוין רבי יוסי, אך מה היא סברתם של החכמים החולקים עליו!?

אמר ליה

אביי לרב אידי בר אבין: סברת חכמים החלוקים על רבי יוסי כך היא:

מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה

[וכי סבור אתה, שבשבועה הוא שקנה השוכר את הפרה]!? אין כן הדבר, אלא

משעת מיתה הוא דקני

לה השוכר,

ושבועה

לא נצרכה אלא

כדי להפיס

את

דעתו של בעל הבית

שלא יאמר פשעת בה.

כלומר: אין הדבר כפי שאתה סבור, שאם אין השוכר נשבע הרי הוא חייב אף אם כלפי שמיא גליא שמתה הבהמה כדרכה, וסבור אתה מכח זה, שכל זכותו של השוכר בתשלומי השואל הוא מחמת השבועה, כי עד שלא נשבע הרי הוא עצמו חייב; אין הדבר כן, כי אם מתה הבהמה כדרכה אף קודם שנשבע השוכר הרי הוא פטור מלשלם, וחיוב שבועה אינה אלא להפיס את דעתו של הבית; ואם כן, משלם השואל למשכיר, והשוכר יישבע למשכיר כדי להפיס דעתו.

אמר רבי זירא

:

לפי המבואר במשנתנו:

פעמים שהבעלים

שהשכירו את פרתם לאחד, וחזר והשאיל את הפרה ששכר, וכדין משנתנו -

משלמין כמה פרות לשוכר

, חלק מהם משלמים הבעלים והם של השוכר, וחלק מהם משלמים הבעלים לשוכר שישלים בהם את ימי שכירותו!

ומפרשינן:

היכי דמי?

כגון ד

אגרה

[שכר] ראובן השוכר

מיניה

דשמעון בעלי הפרה ל

מאה יומי

[למשך זמן של מאה יום].

והדר

שמעון הבעלים ו

שיילה מיניה

דראובן השוכר ל

תשעין יומי

[חזר שמעון ושאל מראובן את פרתו שלו למשך זמן של תשעים יום] מתוך מאת הימים ששכר מהם ראובן.

ואילו היתה מתה בתוך ימי השאלה, היה בזה את דין משנתנו, שראובן השוכר נפטר משמעון הבעלים בשבועה שמתה כדרכה, ואילו שמעון השואל - היינו הבעלים - משלם לראובן, כי מה לי אם שאלה אחר, מה לי אם שאלוה הבעלים; ועוד צריך שמעון הבעלים לתת לראובן השוכר פרה אחרת משלו, כדי שישלים בה השוכר את עשרת ימי שכירותו העודפים על תשעים הימים שחזר השוכר והשאיל להם את הפרה.

הדר

ראובן השוכר הראשון ו

אגרה מיניה

דשמעון השואל - שהוא גם הבעלים - ל

תמנן יומי

, [ושוב שכר ראובן משמעון את אותה הפרה לשמונים יום] מתוך תשעים הימים ששאל ממנו שמעון את פרתו שלו].

והדר

שמעון הבעלים

שיילה

לפרה

מיניה

דראובן השוכר [בפעם השנית]

שבעין יומי

[ושוב חזר שמעון ושאל את פרתו מראובן לשבעים יום].

ומתה בתוך

שבעים

ימי שאלתה

.

דאכל שאלה ושאלה

, היינו: על כל אחת משתי השאלות ששאל שמעון הבעלים מראובן השוכר,

מיחייב

שמעון לשלם לראובן שהשאילו לו

חדא פרה;

ועוד צריך שמעון הבעלים לתת לראובן השוכר שתי פרות, האחת, כדי להשלים לשוכר את עשרת הימים העודפים בשכירות השניה, ועוד פרה נוספת כדי להשלים את עשרת הימים העודפים בשכירות הראשונה.

הרי נמצא, שהבעלים משלמים ארבע פרות לשוכר: שתים נחלטות בידו, ושתים נוספות, כדי להשלים בכל אחת מהן עשרה ימי שכירות, ומחזירן לבעלים.

אמר

תמה

ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

:

וכי למה ישלם לו ארבע פרות!?

מכדי חדא פרה היא

[הרי פרה אחת בלבד היתה], אלא ש

עיילה

[הכניסה משכירות לשאלה]

ואפקה

[והוציאה], ד

אפקה

הבעלים בתחילה

משכירות ועיילה לשאילה

, ושוב

אפקה משאילה ועיילה לשכירות!

והיות ומתחילה לא היתה אלא פרה אחת שהשאלה שתי פעמים, אף הבעלים לא ישלמו - משום שאלתם - אלא פרה אחת, ותעמוד במקום הראשונה תחת שתי השאלות כאחד; ועוד פרה נוספת ישלמו הבעלים לשוכר שישתמש בה עשרים יום!?

אמר ליה

רבינא לרב אחא מדיפתי:

ומי איתא לפרה בעינא

[וכי הפרה בעין היא]

דנימא ליה הכי

[שיהיה יכול לומר לו כן]!?

מר בר רב אשי אמר

:

אכן

אין לו

לשוכר

עליהן

דבעלים

אלא שתי פרות

:

חדא

פרה

דשאלה

, פרה אחת בלבד משלמים הם מחמת השאלה הכפולה,

וחדא

פרה

דשכירות

משום השכירות שהם חייבים לשוכר!

כי

שום שאלה אחת היא, ושום שכירות

אחת היא

.

ושתי פרות אלו חלוקות בדינן: חדא פרה

דשאלה קני

ליה השוכר

לגמרי

, ואילו חדא פרה

דשכירות עבד בה

השוכר עשרים

ימי שכירותיה, ומיהדר ליה למרה

[מסיים הוא בה את עשרים הימים הנותרים ששכר ולא השאיל לבעלים, ומשיסיים יחזירנה לבעלים].

אמר רבי ירמיה

:

א.

פעמים ששניהם

הנזכרים במשנתנו, היינו: השוכר שהשאיל לחבירו, וחבירו ששאל ממנו - מתחייבים

ב

קרבן

חטאת

עולה ויורדת [קרבן "שבועת ביטוי"] על שבועת שקר שנשבעו.