Bava Metzia 35a — o Talmud em português

איתא לדרב הונא

, האומר, שאף מי שמשלם עבור הפקדון ואינו פוטר את עצמו, צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו - אם כן למה הפכו חכמים את השבועה על המלוה, והרי

כיון ד

בהכרח

משתבע מלוה שאינה

[המשכון]

ברשותו, היכי מצי מפיק לה

[איך יוציאנה]!?

אמר

תירץ

רבא, אמר רב יוסף

: הברייתא עוסקת בכגון

שיש עדים שנשרפה

, ואין צריך המלוה לישבע שאינו ברשותו.

ותמהינן עלה:

אי הכי

שודאי נשרפה - מה יש לחוש אם יישבע הלוה שהשבועה מוטלת עליו, והרי

מהיכא מייתי לה

[מנין יביאנה] המלוה כדי להכחיש את הלוה!?

אלא אמר רב יוסף

לתרץ: הברייתא עוסקת בכגון

שיש עדים שנגנבה

.

ואכתי מקשינן:

סוף סוף מהיכא מייתי לה

המלוה, והרי ודאי נגנבה!?

ומשנינן: יש לחוש

דטרח

המלוה

ומייתי לה

למשכון [יטרח לחפש אחר הגנב ויביא את המשכון].

ומקשינן עלה:

אי הכי

שחושש אתה, שמא יטרח האחד למוצאה כדי להכחיש את הנשבע - מה הועילו חכמים בתקנתם!? והרי

כי משתבע מלוה נמי, לטרח לוה וליתי

[יטרח אף הלוה להביאה כדי להכחיש את המלוה]!?

ומשנינן:

בשלמא מלוה

יכול הוא לטרוח ולמצוא את הגנב, כי

ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה

[יודע הוא מי הם באי ויוצאי ביתו], ומביניהם יחפש את הגנב

; אלא לוה, מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה

[וכי מכיר הוא בבאי ויוצאי ביתו של המלוה], עד שיהא בידו למצוא את הגנב מביניהם!?

רב אשי אמר

לתרץ את הקושיא מן המשנה על רב הונא:

אין כוונת המשנה, שישבע המלוה ולא הלוה כמה היה שוה, אלא כוונת המשנה לומר, שאף

זה

המלוה -

נשבע, ו

מלבד מה ש

זה

הלוה -

נשבע;

כיצד:

זה

המלוה -

נשבע שאינה ברשותו

, וכמו שאמר רב הונא.

וזה

הלוה -

נשבע כמה היה שוה

, שעליו מוטלת השבועה.

ו

מה ששנינו במשנה: "מי נשבע, מי שהפקדון אצלו",

הכי קאמר

:

מי

מהם

נשבע תחילה, מלוה

הוא ש

נשבע תחילה

שאין המשכון ברשותו, שאם לא כן,

שמא ישבע זה

הלוה כמה היה שוה,

ויוציא הלה

המלוה -

את הפקדון

.

רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא, אמר

:

רישא דסיפא

העוסקת בתביעת הלוה למלוה - היא דהויא

תיובתא לרב הונא!

שהרי שנינו ברישא דסיפא: "

סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר, לא כי, לא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה, פטור

" המלוה משבועה, משום שכופר הכל הוא.

ואם איתא לדרב הונא

[אם כדברי רב הונא] - שהמלוה צריך לישבע שהמשכון אינו ברשותו - אם כן למה פטור הוא משבועה, והרי אף שכפר הכל:

מגו

[מתוך]

דמשתבע מלוה שאינה ברשותו

וכדאמר רב הונא,

לשתבע נמי אגילגול שבועה

, יישבע אף על מה שיגלגל עליו הלוה:

כמה היה שוה!?

אמר רב אשי

:

אמריתה לשמעתא

, אמרתי את דברי רב הונא, וקושיית רב הונא בר תחליפא עליו,

קמיה דרב כהנא

[לפני רב כהנא],

ואמר לי

לתרץ את דברי רב הונא:

תהא במאמינו

, המשנה עוסקת באופן שהלוה מאמין למלוה שאין המשכון ברשותו, ואינו צריך לישבע על כך, ואם כן אי אפשר לגלגל עליו שבועה.

ומקשינן עלה: והרי אם מעמיד אתה את המשנה בלוה שהוא מאמין למלוה, אם כן,

ונהמניה לוה למלוה נמי בהא: כמה היה שוה

, [יאמיננו גם בטענתו על שוייות המשכון], ולשם מה הוא משביעו כלל!?

ומשנינן: אכן הלוה מאמינו שאינו גוזלו, אלא שסובר הלוה ש

לא קים ליה

למלוה

בגויה

[אין המלוה שאינו בעל המשכון מכיר במשכון וטועה הוא בחישוב ערכו], ולכן הוא משביעו.

ואכתי מקשינן: והרי כיון שאתה מפרש את המשנה שהיא עוסקת באופן שהלוה מאמין את המלוה,

ונהמניה מלוה

אף הוא

ללוה

כמה היה שוה,

ד

הא

קים ליה

ללוה

בגויה

דמשכון כמה הוא שוה!?

ומשנינן:

לא מהימן ליה

[אין המלוה מחזיק את הלוה לנאמן].

ותמהינן:

ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה!?

כלומר: וכי מה טעם יש לפרש, שהתנא עוסק במקרה מסוים שהלוה מאמינו למלוה, והמלוה אינו מאמינו ללוה.

ומשנינן: סתמא דמילתא כך הוא, כי:

לוה מקיים ביה במלוה

העשיר את הפסוק: "

תומת ישרים תנחם

[תמימות הישרים תנהלם] ", כלומר: אם לא שאדם נאמן וישר הוא, לא היו מעשרים אותו מן השמים.

ואילו

מלוה מקיים ביה בלוה

העני: "

וסלף בוגדים ישדם

[ישדדם] ", כלומר: איש בוגד ולא ישר הוא, על כן עני ושדוד הוא.

מעשה ב

ההוא גברא דאפקיד כיפי

[נזמים]

גבי חבריה

[מעשה באדם שהפקיד נזמים ביד חבירו].

לאחר זמן

אמר ליה

המפקיד לנפקד:

הב לי כיפאי

[הב לי את נזמי]!

אמר ליה

הנפקד למפקיד:

לא ידענא היכא אותבינהו

[איני יודע היכן שמתים].

אתא

הנפקד

לקמיה דרב נחמן

לשאול בדינו:

אמר ליה

רב נחמן לנפקד:

כל

האומר "

לא ידענא

"

פשיעותא היא

, ולכן

זיל שלים

ליה למפקיד את נזמיו; ומכל מקום לא ציית הנפקד לפסק הדין, ו

לא שילם

הנפקד.

אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה

[הלך רב נחמן וגבה ממנו את טרקלינו] כפי ערך הנזמים.

לסוף אשתכח כיפי

[לסוף מצאו את הנזמים],

ואיקור

[התייקרו] הנזמים בינתיים, והיו שוים יותר מערך האפדנא ששולמה עבורם.

אמר רב נחמן

:

הדרי כיפי למרייהו, והדרא אפדנא למרה

[חוזרים הנזמים כמות שהם לבעליהם, והטרקלין יחזור לנפקד שגבו אותו ממנו].

אמר רבא

:

הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן

, ישוב הייתי באותה שעה - שבא דין זה - לפני רב נחמן,

ופרקין

"

המפקיד

"

הוה

[ובפרקנו פרק המפקיד היינו עוסקים],

ואמרי ליה

[הקשיתי לו]:

והרי שנינו במשנתנו: "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו

שילם ולא רצה לישבע

... נמצא הגנב משלם תשלומי כפל ... למי משלם למי שהפקדון אצלו"; והיה לנו לומר: כשם שזוכה הוא בכפל כך זוכה הוא ביוקר!? והיות והנפקד שילם את הנזמים, ולא נפטר על ידי שבועה, מן הדין שיהא היוקר שלו!?

ולא אהדר לי

[לא השיב לי רב נחמן על קושייתי],

ושפיר עבד דלא אהדר לי

[יפה עשה שלא השיבני], כי אין זו קושיא!

מאי טעמא

: כי

התם

במשנתנו -

לא אטרחיה

הנפקד למפקיד

לבי דינא

[לא הטריחו לתובעו בבית הדין], אלא מיד כשתבעו בינו לבינו, הסכים לשלם.

אבל

הכא

במעשה הנזמים - הרי

אטרחיה

הנפקד למפקיד

ל

תובעו ב

בי דינא

, ובאופן זה, אף כששילם אינו מקנה לו לא כפל ולא יוקר. ומקשה הגמרא על רב נחמן, שפסק להחזיר את הדין, ולבטל את הגביה:

למימרא דסבר רב נחמן: שומא

נכסי לוה ששמו בית הדין למלוה לפרעון חובו -

הדר

ללוה אם ירצה לפרוע את חובו במעות!? שהרי כך נראה ממה שהחזיר רב נחמן את הטרקלין למשלם!?

ומשנינן: לעולם יש לומר דסבר רב נחמן שומא לא הדר, ו

שאני התם

באותו מעשה,

דשומא בטעות הוה, דהא הוו כיפי מעיקרא

, שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, ואילו היה יודע לא היו שמין את הטרקלין; אבל שומא שבית דין שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו, הרי הוא כמכר

גמור ואינו חוזר.

אמרי נהרדעי

:

שומא הדר עד תריסר ירחי שתא

[חוזר לבקשת הלוה עד שנים עשר חודש].

אמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא, ו

בכל זאת

סבירא לי: שומא הדר לעולם

, ולא עד שנים עשר חודש בלבד.

והלכתא: שומא הדר לעולם, משום שנאמר

: "

ועשית הישר והטוב

".

הגמרא מביאה כאן פסקי הלכות בדין "שומא הדר":

דינים אלו הם

פשיטא

:

א. אם

שמו ליה

בית הדין

לבעל חוב

את נכסי מי שלוה ממנו,

ואזל איהו

[והלך בעל החוב]

ושמה לבעל חוב דידיה

[פרעם לאותם נכסים לבעל חוב שלו], כי אז

אמרינן ליה

לבעל החוב השני:

לא עדיף את מגברא דאתית מיניה

[אינך טוב מזה שבאת מחמתו], וכשם שהראשון היה צריך להחזיר, אף אתה שבאת מכחו - תחזיר ללוה הראשון ששמו אותה ממנו.

ב. ופשיטא נמי: אם

זבנה

[מכרה המלוה] לקרקע שהגבוהו בית הדין משל הלווה, או

אורתה

[הורישה לבניו],

ויהבה במתנה

[או שנתנה במתנה],

ודאי

שאנו אומרים:

הני

לוקח יורש ומקבל המתנה -

מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות

, [מתחילה על דעת קרקע ירדו לה, ולא על דעת מעות], ואינם צריכים להחזיר אותה ולקבל מעות תמורתם.

ג. ופשיטא נמי: אם

שמו לה לאשה

את נכסי מי שלוה ממנה,

ואינסיבא

[נישאה],

או

אם

שמו מינה דאשה

[או שהיתה היא הלווה ושמו את נכסיה],

ואינסיבא, ומתה

:

בעל בנכסי

מלוג [נכסים, שהבעל אוכל פירותיהם, והגוף שייך לאשה] של

אשתו

שמתה, "

לוקח

"

הוי

בגוף הקרקע ולא "יורש" כשאר יורשים, ולפיכך:

לא מיהדר ולא מהדרינן ליה

[אינו מחזיר, ואינו יכול לתבוע שיחזירו לו], כשם שלוקח אינו מחזיר, ואינו יכול לתבוע להחזיר את השומא.

ומשום

ד

כך

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: באושא

[כשגלו סנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית, לשם]

התקינו

:

האשה שמכרה בנכסי מלוג

את הגוף השייך לה -

בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא

את גוף הקרקע

מיד הלקוחות

.

הרי ש"לוקח" הוא שקדם ללקוחות, כי אילו היה "יורש" לא היה יכול להוציא מן הלקוחות, שהרי בן שהוא "יורש" אינו יכול להוציא מיד לקוחות שקנו מאביו בחייו.