Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 76a — o Talmud em português
Bava Kama 76a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 76a
"והן משלמים
תשלום דכפל
", כלומר: את החלק המשלים ל"תשלומי כפל", דהיינו חציו השני של הכפל בלבד, שהוא קנס, ובאו לחייבו קודם שעמד בדין.
שנינו במשנה:
גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר
, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
אמרי
בני הישיבה להקשות:
בשלמא אטביחה
שטבח אחר שכבר הקדיש, אכן ניחא ש
לא מחייב
הגנב לשלם לבעלים, משום
דכי קא טבח דהקדש קא טבח
[כי את של הקדש הוא טובח] ,
ולא דמריה
שנגנב ממנו
קא טבח
, [אין הגנב טובח את בהמת הבעלים], ולכן פטור הוא על הטביחה.
אלא א
מעשה ד
הקדש
גופיה, על עצם מעשה ההקדש שהקדיש הגנב
ליחייב
ארבעה וחמשה משום "מכירה" להקדש!? שהרי:
מה לי מכרו
הגנב
להדיוט
שהוא חייב על זה ארבעה וחמשה, ו
מה לי מכרו
הגנב
לשמים
כשהקדישו!? ואף על זה יש לו להתחייב ארבעה וחמשה.
ומשנינן: משנתנו עוסקת כשהקדיש הגנב הקדש זה לתשלום נידרו, כך, שאם יאבד ההקדש יהא חייב הגנב באחריותו - ו
הא מני
משנתנו,
רבי שמעון היא, דאמר
:
קדשים ש
הבעלים המקדישים
חייב באחריותן
, שאם ייגנבו או יאבדו חייב להביא אחרים במקומן, וכגון שהקדישום על נידרם שנדרו: "הרי עלי קרבן" -
עדיין
ברשותיה דמריה קיימי
[כאילו עדיין של בעלים הם], שכל "דבר הגורם לממון כממון דמי", כלומר: כל מי שאי מציאותו של החפץ תגרום לו לחיוב ממון, ומציאותו מונעת ממנו חיוב ממון, כאילו ממונו של אותו אדם הוא.
ולפיכך: אין הגנב חייב על ההקדש שהקדיש, שהרי עדיין ברשות הגנב שהקדישה היא עומדת, היות וחייב הוא באחריותה.
ומקשינן על תירוץ זה: והרי בסוף משנתנו שנינו: "רבי שמעון אומר וכו'", ואם כן:
הא מדסיפא
של משנתנו
רבי שמעון הוי
, שנחלק על דין גונב קדשים שהוא פטור לתנא קמא, ולרבי שמעון הרי הוא חייב, כדמפרש לקמן.
הרי אם כן משמע, שה
רישא לאו רבי שמעון
היא!? שאם לא כן, כשם שבסיפא שנינו: "רבי שמעון אומר", כך היה לו לתנא להזכיר את שמו ברישא בדין "גנב והקדיש"!?
אלא
מכח קושיא זו מיישבת הגמרא באופן אחר, למה אינו חייב על מעשה ההקדש ארבעה וחמשה:
הכא
במשנתנו -
במאי עסקינן: ב
כגון שהקדיש הגנב את הבהמה ל
קדשים קלים
כגון לשלמים,
ו
משנתנו
אליבא דרבי יוסי הגלילי
היא,
דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה
דגנב
קיימי
[עומדים] הקדשים, ואין זו מכירה.
ותמהה הגמרא:
אבל
כשהקדיש הגנב את הבהמה ל
קדשי קדשים
כגון לעולה,
מאי
יהיה הדין - לפי תירוצך - שהגנב
משלם תשלומי ארבעה וחמשה
, ומשום שההקדש חשוב כמכירה!?
והרי אם כן תיקשי:
אדתני רישא
, היא המשנה לעיל ע א, שנשנו בה אופנים דומים למשנתנו, שבהם מכל מקום חייב הוא בתשלומי ארבעה וחמשה:
גנב וטבח, ואחר כך הקדיש
, הרי זה
משלם תשלומי ארבעה וחמשה;
ונשנתה שם בבא זו, כנגד מה ששנינו במשנתנו: גנב והקדיש ואחר כך טבח, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
הרי שלפי דבריך תיקשי:
ליפלוג
התנא
וליתני בדידה
, כלומר: יאמר התנא את האופן שהוא חייב בו בארבעה וחמשה ואף שהקדיש, באותו אופן שהוא שונה במשנתנו, דהיינו באופן שלא היתה טביחה קודמת להקדש; וכך ליתני:
במה דברים אמורים
שאם גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר, הרי הוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה -
בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים
הרי זה
משלם תשלומי ארבעה וחמשה
, אף שלא היתה טביחה קודמת להקדש, ומשום שההקדש עצמו כמכירה היא לחייב עליה ארבעה וחמשה.
ואילו מן המשנה משמע, שאי אתה יכול למצוא, הקדש קודם לטביחה שיתחייב בארבעה וחמשה.
אלא
מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ו
לעולם
עוסקת משנתנו בכל אופן:
לא שנא
בהקדישו הגנב ל
קדשי קדשים, ולא שנא
אם הקדישו הגנב ל
קדשים קלים
, ובלבד שיקדישנה קדושת הגוף למזבח -
ודקשיא לך
: למה לא יתחייב על עצם ההקדש, והרי
מה לי מכרו
הגנב
להדיוט, מה לי מכרו
הגנב
לשמים!?
הא לא תיקשי:
כי כאשר
מכרו
הגנב
להדיוט, מעיקרא
מתחילה, קודם שהקדישו הגנב - היה נקרא השור: "
תורא דראובן
" [שורו של ראובן] הגנב,
ו
אילו
השתא
משמכרו הגנב - הרי הוא נקרא: "
תורא דשמעון
" הלוקח.
אבל כש
מכרו
הגנב
לשמים
, היינו כשהקדישה קדשי מזבח, הרי
מעיקרא
קודם שמכרו - "
תורא דראובן
" הגנב הוא, כלומר: נקרא השור על שמו של הגנב,
ו
אף
השתא
לאחר שהקדישו הגנב - עדיין שם "
תורא דראובן
" הגנב עליו, שכך הוא נקרא: "קרבנו של פלוני".
ולפיכך אין זו "מכירה" להתחייב עליה.
שנינו במשנה: גנב והקדיש, ואחר כך טבח ומכר, משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
רבי שמעון אומר
: קדשים שחייב באחריותם: משלם תשלומי ארבעה וחמשה, וקדשים שאין חייב באחריותם, פטור:
אמרי
בני הישיבה שסבורים היו בפירוש משנתנו, שרבי שמעון נחלק על תנא קמא הפוטר ב"גנב והקדיש ואחר כך טבח" מתשלומי ארבעה וחמשה, והיינו:
תנא קמא סבר: גנב המקדיש ואחר כך טבח, אינו חייב ארבעה וחמשה לא על ההקדש עצמו, ולא על הטביחה; ואילו רבי שמעון סבר: יש לחייבו על ההקדש עצמו כשהקדיש קדשים שהוא חייב באחריותם, אבל לא כשהקדיש קדשים שאינו חייב באחריותם -
ולפיכך תמהו בני הישיבה:
נהי [אם כי]
דסבר רבי שמעון: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים
, ומשום כך מחייב הוא על הקדש כעל מכירה, מכל מקום תיקשי:
איפכא מיבעי ליה
לרבי שמעון לחלק!? שכך היה לו לומר:
הקדישה הגנב
קדשים שחייב באחריותן
, הרי זה
פטור
, ומשום ש"דבר הגורם לממון כממון דמי", ונמצא
דאכתי לא נפק
[עדיין לא יצתה] הבהמה
מרשותיה
דגנב.
ואם הקדישו הגנב
קדשים שאינו חייב באחריותן
, הרי זה
חייב
ארבעה וחמשה, משום
דמפקי ליה מרשותיה
[הוציאה הגנב מרשותו].
אמרי
בני הישיבה לפרש את משנתנו, שאין כוונת רבי שמעון לחלוק על דינו של תנא קמא שנזכר במשנתנו, אלא
רבי שמעון אמילתא אחריתי קאי
, [על דין אחר שהחסירה משנתנו מדברי תנא קמא, על זה הוא שנחלק רבי שמעון].
וחסורי מחסרא
והכי קתני
, וכך תשנה את משנתנו:
אין הגונב
בהמה
אחר הגנב
וטבחה,
משלם תשלומי ארבעה וחמשה
, ומשום שנאמר: "וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים" ולא מבית הגנב, ואם אין כפל אין ארבעה וחמשה.
וכן
ה
גונב הקדש מבית בעלים
, וטבחן, הרי זה
פטור, מאי טעמא: קרינא ביה
[קורא אני עליו את הפסוק]: "
וגונב מבית האיש
, אם ימצא הגנב ישלם שנים", דמשמע:
ולא
מבית הקדש
, ואם אין כפל אין ארבעה וחמשה.
רבי שמעון אומר
: הגונב
קדשים ש
הבעלים
חייב באחריותן
, וטבחן, הרי זה
חייב
.
ו
מאי טעמא: קרינא ביה
"
וגונב מבית האיש
", כי "דבר הגורם לממון כממון דמי".
ו
רק הגונב קדשים
ש
הבעלים
אינו חייב באחריותן
, הרי זה
פטור
, משום
דלא קרינא ביה
: "
וגונב מבית האיש
".
ומקשינן על רבי שמעון שחייב את הגונב הקדש מבית בעלים, וטבחן:
מכדי
, והרי
שמעינן ליה לרבי שמעון
,
דאמר
: "
שחיטה שאינה ראויה
" לאכול על ידה, וכגון השוחט את הטריפה שהיא אסורה באכילה,
לא שמה שחיטה
וטביחה לשום ענין - ו
קדשים
שנשחטו בחוץ, הרי
נמי
"
שחיטה שאינה ראויה
"
היא
, כי "שחוטי חוץ" אסורים באכילה, ואם כן למה מחייב רבי שמעון על טביחתם!?
כי אתא רב דימי
, כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל,
אמר
לתרץ בשם
רבי יוחנן
:
הכא במאי עסקינן במשנתנו:
בשוחט תמימים בפנים
העזרה,
לשם בעלים
, ולא ב"שחוטי חוץ" עסקינן.
ותמהה הגמרא:
והרי
אם שחט הגנב לשם הבעלים, הרי זה כמי ש
חזרה קרן
של הגניבה
לבעלים
קודם שהעמידוהו חכמים בדין, שאינו חייב.
אמר רבי יצחק בר אבין
: הכא במאי עסקינן כגון
ש
שחטן בפנים לשם בעלים, ו
נשפך הדם
לאחר השחיטה, ולא חזרה הקרן לבעלים, שהרי אינן מתכפרין אלא בזריקת הדם; ואף שאין הקדשים ניתרים באכילה אלא בזריקת הדם, מכל מקום "שחיטה ראויה" היא, כי רבי שמעון סובר: "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", וכדמפרש ואזיל.
כי אתא רבין
מארץ ישראל לבבל,
אמר
בשם
רבי יוחנן
לתרץ את דעתו של רבי שמעון במשנתנו - באופן אחר ממה שאמר רב דימי משמו: הכא במשנתנו במאי עסקינן:
בשוחט תמימים בפנים, שלא לשם בעלים
, ולא עלתה להם לשם חובה, ואין זה חשוב "חזרה קרן לבעלים".