Bava Kama 75b — o Talmud em português

אלא לאו

, בהכרח, שלכן נקטה משנתנו באופן זה, משום שמדברי המשנה נראה שאם באו עדים אחר כך וחייבוהו הרי הוא חייב, וכדמפרש ואזיל; ו

הא קא משמע לן

התנא בלשונו:

גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, דלא מחייב עצמו בקרן, הוא דאמרינן

, שאם באו עדים אחר כך הרי הוא חייב, וכדמשמע לשון משנתנו:

"

על פי עצמו

"

דומיא ד

"

על פי עד אחד

",

מה על פי עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה, מחייב על פי עצמו נמי, כי אתו עדים

אחר כך

מחייב

, ואינו נפטר בהודאתו.

אבל

אם

גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, דחייב עצמו בקרן

של הגניבה, באופן זה

לא אמרינן: על פי עצמו דומיא דעל פי אחד

-

אלא אפילו אם יבואו עדים ויעידוהו, יהא פטור על הגניבה ועל הטביחה.

וה

ברייתא

שאמר רב אשי לדקדק הימנה שה"פוטר עצמו מכלום" אינו נפטר, היא הא

דתניא

בברייתא שהובאה בעמוד א:

ראה עדים שממשמשין ובאין

לבית דין להעיד עליו שגנב טבח ומכר,

ואמר: גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי, אינו משלם אלא קרן

ואפילו העידוהו העדים אחר כך -

ומשום שה"מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור", וסובר תנא זה, שהוא נפטר אף שהודה מחמת ביעתותא דעדים.

ולכאורה תיקשי:

למה לי

לתנא

למיתנא

: "

ואמר גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי

"!?

ניתני

כך: ואמר: "

גנבתי

",

או שאמר

: "

טבחתי ומכרתי

", בין כך ובין כך הרי זה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה!? כי בלשון זה כולל התנא שני חידושים:

האחד: שהודאת הגניבה הודאה היא, אף שיש לומר: מחמת ביעתותא הודה.

השני: כשהודה בטביחה נפטר מתשלומי ארבעה וחמשה בהודאתו, ואף שהוא "פוטר עצמו מכלום".

אלא

ודאי

הא קא משמע לן

הברייתא:

טעמא דאמר

: "

גנבתי

",

דחייב עצמו בקרן, הוא דפטור

מכפל ותשלומי ארבעה וחמשה ואף לכשיעידו העדים;

אבל

אם

אמר

: "

לא גנבתי

",

ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר: "טבחתי ומכרתי

",

ובאו עדים שטבח ומכר, דלא חייב עצמו בקרן

, הרי הוא

חייב

לכשיעידו העדים.

כלומר: אכן בהודאת טביחה לבדה, לא ייפטר זה מתשלומי ארבעה וחמשה, אלא בהודאת גניבה לבדה.

אלמא

, הרי מוכח ש

הודאה דטביחה לאו הודאה היא

לפוטרו, כיון שפטר עצמו מכלום.

אמרי

בני הישיבה לדחות את הראיה:

לא

כאשר פירשת, שלכן לא נקט התנא חידוש נוסף - שאף הודאה של טביחה פוטרתו מארבעה וחמשה - משום שאכן אין זו הודאה הפוטרת.

אלא הטעם שלא הזכיר התנא חידוש זה, הוא משום ש

היא גופה קא משמע לן, דכיון דאמר

: "

גנבתי

",

אף על גב דאמר

: "

לא טבחתי ולא מכרתי

",

ובאו עדים שטבח ומכר

, הרי הוא

פטור

על הטביחה!

ו

מאי טעמא

באמת פטור הוא אף על הטביחה, כשהודה על הגניבה לבדה, כי:

תשלומי "ארבעה וחמשה

"

אמר רחמנא

, דהיינו תשלומי כפל משום הגניבה ושנים ושלשה משום הטביחה,

ולא תשלומי ארבעה

, דהיינו קרן ושלשה על הטביחה כשטבח שור,

ולא תשלומי שלשה

כשטבח את השה.

לימא

דין הודאה כשפוטר עצמו מכלום, אם הודאה היא לפוטרו,

כתנאי?

דתניא:

היו שנים

עדים

מעידין

אותו

שגנב, והיו שנים

אחרים

מעידין אותו שטבח ומכר

כך הוא דין הזמתם:

אם

הוזמו עדי גניבה

לבדם, אינו משלם כפל לבעלים, ואינו משלם להם גם על הטביחה ואף שבאו עליה עדים אחרים שלא הוזמו, כי

עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה

, כלומר: היות ובטלה עדות הגניבה, הרי שממילא בטלה עדות הטביחה, ש"אם אין גניבה אין טביחה ומכירה".

ואם

הוזמו עדי טביחה

לבדם,

הוא

הגנב

משלם תשלומי כפל

לבעלים על פי עדי הגניבה שלא הוזמו,

והן

עדי הטביחה שהוזמו -

משלמין

לגנב

תשלומי שלשה

שרצו להפסידו.

משום סומכוס אמרו

חכמים, ומפרש לה הגמרא ואזיל, על איזה אופן נחלק סומכוס:

הן

עדי הגניבה -

משלמין תשלומי כפל, והוא

הטובח

משלם תשלומי שלשה לפר

[כדין שור המשלם חמשה],

ושנים לאיל

[כדין שה המשלם ארבעה].

ומפרשת הגמרא את דברי סומכוס, ומן הפירוש יוצא שנחלקו בדין "פוטר עצמו מכלום".

אהייא

על איזה בבא? על הרישא שהוזמו עדי גניבה לבדם, או על הסיפא שהוזמו עדי טביחה לבדם -

קאי סומכוס

ונחלק על חכמים?

אילימא

נחלק סומכוס

ארישא

שהוזמו עדי גניבה, וסובר סומכוס: הן שהוזמו משלמין תשלומי כפל, ואילו הוא משלם תשלומי שנים ושלשה, היות ועדי הטביחה לא הוזמו.

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

וכי אטו

לית ליה לסומכוס: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

, כלומר: אם אין עדות על גניבה בטלה ממילא עדות הטביחה, שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה!?

ואלא

, שמא תאמר

אסיפא

שהוזמו עדי טביחה לבדם, בזה הוא שנחלק סומכוס על חכמים?

אף כך אי אפשר לומר: שהרי

שפיר קאמרי רבנן: הוא משלם תשלומי כפל

משום שלא הוזמו עדי הגניבה,

והן

עדי הטביחה שהוזמו -

משלמין תשלומי שלשה!?

והאיך אפשר שיחלוק סומכוס לאמר: הן - עדי הגניבה שלא הוזמו - משלמין תשלומי כפל, והוא - שעדי טביחתו הוזמו - משלם תשלומי שנים ושלשה!?

אלא

בהכרח, שלא על הרישא ולא על הסיפא נחלק סומכוס, אלא

מילתא אחריתי איכא בינייהו

, [בדין אחר נחלקו תנא קמא וסומכוס], כלומר: הוסיף תנא קמא עוד דין שלא נזכר במפורש בברייתא, ועליו הוא שנחלק סומכוס; ומה הוא אותו דין:

כגון דאתו בי תרי

[באו שני עדים] ו

אמרי ליה

לגנב: "

גנבת

"!

אמר להו

הגנב לעדים: "

אין

", אכן "

גנבתי, ו

לא עוד אלא שאף

טבחתי ומכרתי, מיהו לא בפניכם גנבתי

", ואינכם אלא עדי שקר.

ואייתי

הגנב

סהדי, ואזמינהו דלא באפייהו גנב

[ואף הביא הגנב עדים שיזימו את עדותם של העדים האומרים שגנב בפניהם].

ואייתי בעל הבית סהדי

אחריני [ובעל הבהמה הביא מצדו עדים אחרים],

ואסהידו ביה דגנב

, ואף

טבח ומכר

[והעידו הן על הגניבה והן על הטביחה].

ולכולי עלמא, הודאת הגניבה שהודה הגנב אינה הודאה לפוטרו, כי מחמת שבאו עדים ואמרו לו "גנבת", לכן הודה, ונמצא שכפל חייב הוא לכולי עלמא מחמת עדים האחרונים.

ו

אולם

בהודאת

ה

טביחה

שהודה הגנב שלא מחמת העדים הראשונים, שהרי לא באו להעידו על הטביחה - בהא

קמיפלגי

תנא קמא וסומכוס, אם הודאה היא לפוטרו מלשלם עוד שנים ושלשה:

דרבנן סברי

:

אף על גב דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה

, ואין זה נקרא ש"מחייב עצמו בקרן", מכל מקום

הודאה דטביחה

שפוטר הוא בה את עצמו מכלום -

הודאה היא, ופטור

, ומשום שרבנן סוברים: אף פוטר עצמו מכלום, מועילה הודאתו לפוטרו.

וסומכוס סבר

:

כיון דהודאה דגניבה מחמת עדים הוא דקא מודה

, הרי זה כמי שלא הודה לחייב את עצמו בקרן, ונמצאת הודאת הטביחה כאילו לא הודה יחד עמה על הגניבה ופטר בה את עצמו מכלום, ולפיכך: הודאה

דטביחה לאו הודאה

היא. ולכן מתחלק התשלום שחייב הגנב לבעלים, דהיינו: קרן, כפל, ושנים ושלשה, בין העדים שזממוהו, לבינו -

הוא משלם מכספו קרן לבעלים, שהרי העידוהו עדים אחרונים שגנב, והיות ואמת היה הדבר שגנב, ממילא אף העדים הזוממים פטורים מלשלם לו, ואף שבשקר העידו שהרי הוזמו, מכל מקום הרי חייבו את מי שכבר חייב, ופטורים.

ועדים קמאי דאזמינהו

[עדים הראשונים על הגניבה, שהוזמו]

משלמין

לבעלים

תשלומי

כפל

כלומר: את החלק השני מן הכפל - במקום הגנב, וכדאמר סומכוס: "הן משלמין תשלומי כפל"; ומשום שהגנב הרי לא נפטר מן הכפל לבעלים שהודאתו מחמת עדים היתה, ומאידך, העדים חייבים לשלם לו תשלומים אלו שהרי זממו בשקר לחייבו בהם בשעה שעדיין לא נתחייב, כי עדיין לא העמידוהו בדין, ומשלמים הם לבעלים במקומו.

והוא

הגנב,

משלם

לבעלים את היתרה, דהיינו:

שלשה לפר ושנים לאיל

, ומשום שהעדים מחייבים אותו לשלם לבעלים, והודאתו לא פטרתו כיון ש"פטר עצמו מכלום", והיינו דאמר סומכוס: "והוא משלם שלשה לפר ושנים לאיל".

ואילו חכמים סוברים: הוא משלם לבעלים את הקרן שהודה, והעדים פטורים מלשלם לו, והם משלמין במקומו תשלומי כפל לבעלים, שהודאתו לא פטרתו מפני שמחמת עדים הודה, ואילו עוד שנים ושלשה על הטביחה אין הוא משלם, שכבר נפטר בהודאתו, ואף ש"פטר עצמו מכלום".

אמר

דחה

רב אחא בריה דרב איקא: לא

כאשר פירשת את טעם מחלוקתם: אלא

דכולי עלמא

ואף רבנן - סוברים:

הודאה דטביחה

שאין עמה הודאת גניבה -

לאו הודאה היא

לפוטרו.

אלא ב

דין "

עדות שאי אתה יכול להזימה

" אם עדות כשירה היא, בזה הוא ד

קמיפלגי

.

וביאור מחלוקת סומכוס וחכמים שונה בשלש פרטים מכפי שפירשה הגמרא בתחילה:

א. לדעת חכמים: אין הגנב חייב בחציו השני של הכפל לבעלים, ואף שמטעם הודאה שהיתה מחמת ביעתותא אין לפוטרו, מכל מקום פטור הוא משום שהעדות אינה עדות, וכפי שיתבאר; וממילא שלדעתם, משלמים העדים את תשלומי הכפל לגנב ולא לבעלים.

ב. מאותו טעם עצמו - שהעדות אינה עדות - סוברים חכמים, שאין הגנב משלם שנים ושלשה לבעלים, ולא משום שנפטר בהודאתו כאשר סברנו בתחילה.

ג. בשעה שהכחיש הגנב את העדים הראשונים, לא אמר להם אמירה סתמית: "גנבתי אבל לא בפניכם"; וגם העדים שבאו להעיד על הגנב בשנית, כבר הודיע עליהם הגנב בתחילה; וכך היה:

כגון דאתו סהדי ואמרי ליה: גנבת!

ואמר להו

: "אכן

גנבתי ו

לא עוד אלא שאף

טבחתי ומכרתי, מיהו לא בפניכם גנבתי

", והוסיף עוד לאמר: "

אלא בפני פלוני ופלוני

".

ואייתי

הגנב

סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב

, וכאשר ביארנו בתחילה.

ואתו

אותם

פלוני ופלוני

שהודיע עליהם הגנב מראש, והודה שעדי אמת הם -

ואסהידו ביה דגנב, ו

אף

טבח ומכר

.

ובכשרותה של עדות זו האחרונה נחלקו רבנן וסומכוס:

דרבנן סברי

: היות ולדעת המתחייב עצמו עדי אמת הם, אם כן

הויא לה

"

עדות שאי אתה יכול להזימה

", שהרי אף אם יזימו אותם לא יתחייבו לשלם, שהרי יאמרו לגנב: הרי הודית שאמת דברנו,

וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, לא הויא עדות

.

וסומכוס סבר

: אף "

עדות שאי אתה יכול להזימה

"

הויא עדות

.

ולכן, לפי דעת חכמים, הוא אינו חייב כלום - מלבד קרן - לבעלים, שהרי אין כאן עדות, ועל פי הודאתו אי אפשר לחייבו קנס, שאין הודאת בעל דין מועילה לחיוב קנס, אף כשאינה פוטרת אותו לגמרי; ומאידך, משלמים העדים הזוממים לגנב את הכפל שרצו לחייבו.

תמהה הגמרא על ביאור טעמו של סומכוס:

והא קיימא לן

: "

עדות שאי אתה יכול להזימה

" - וכגון שאמרו העדים: "איני יודע" את המקום או את הזמן שיאפשר להזימם על ידי "עמנו הייתם במקום אחר באותו זמן שאתם מעידים עליו" -

לא הוי עדות

, ולא נחלק סומכוס מעולם בזה, ואיך נאמר שמכשיר הוא כאן "עדות שאי אתה יכול להזימה"!?

ומפרשת הגמרא, שאין סומכוס חולק בעיקר דין זה, ולא נחלק אלא בעדות זו המסוימת בלבד, שאף כי אי אפשר להזימה, עדות היא, כי:

הני מילי

ד"עדות שאי אתה יכול להזימה" אינה עדות -

היכא דלא ידעי

העדים

באיזה יום באיזה שעה

, היינו שחקרו אותם על היום ועל השעה ואמרו "איני יודע", ומשום

דליכא לעדות כלל

.

אבל הכא

, הרי מה שאי אפשר להזימם הרי הוא משום ד

סיועי הוא דקא מסייע להו

[כי המתחייב על פי עדותם, מאשר שאינם עדי שקר], וכאשר מטעם אמת אין העדות יכולה להזימה, הרי העדות כשירה.

אמר מר

:

משום סומכוס אמרו:

הן משלמין

לבעלים

תשלומי כפל

במקומו של הגנב:

ופשטות הלשון משמע, שהם חייבים לו את כל הכפל, ומשלמים את כולו לבעלים, ומקשינן עלה:

מדקא מודה

[מאחר שמודה]

דגנב

, וכי אטו

קרן בעי שלומי

[צריכים הם לשלם לו אף את הקרן]!? והרי הודה שחייב הוא קרן, ולא באו העדים לחייב אלא את מי שאינו בר חיובא, וזה הרי בר חיובא הוא.

אמר

תירץ

רבי אלעזר משמיה דרב

:

תני

בברייתא במקום "והן משלמים תשלומי כפל" דמשמע: קרן וכפל שלו: