Bava Kama 53a — o Talmud em português

וזה וזה,

בין נפל לפניו ובין לאחריו, מיירי שנפל

בבור

ולא מחוץ לבור, אלא שאם נפל השור בבור על פניו חייב, שההבל המצוי הבור המיתו, אבל אם נפל על אחוריו ומת מחמת החבטה, פטור.

רב לטעמיה. דאמר רב: בור שחייבה עליו תורה ל

היזק מחמת

הבלו

דווקא,

ולא ל

היזק מחמת

חבט

ת

ו

בקרקעית הבור.

ושמואל אמר

: שור הנופל בבור,

בין מלפניו ובין מלאחריו, חייב,

שאין חילוק בין אם מת מחמת ההבל או מחמת החבטה.

שמואל לטעמיה, דאמר

בור שחייבה עליו תורה,

ל

הוזק מחמת

הבלו, וכל שכן ל

הוזק מחמת

חבט

ת

ו.

ומקשינן:

אלא

לשמואל,

היכי דמי

הא דקתני במשנה "נפל

לאחריו מקול הכרייה" דפטור?

ומתרצינן:

כגון ד

מחמת רעש הכריה

נתקל ב

שפת ה

בור, ונפל לאחורי הבור

מ

חוץ לבור.

ומאחר ולא הוזק מהבור עצמו אלא רק מחמת רעש הכריה, פטור.

איתיביה

ממה ששנינו: שור שנפל

בבור, בין

נפל

לפניו

ו

בין

נפל

לאחריו, חייב.

תיובתא דרב,

שפטר נפל לאחריו בבור!

אמר רב חסדא: מודה רב בבור

המצוי

ברשותו

של זה שחפרו,

דחייב, משום דאמר ליה

הניזק בעל השור לבעל הבור, עליך לשלם

ממה נפשך

:

אי

נפל השור על פניו ו

בהבלא

המצוי בבור

מית,

הרי

הבלא דידך הוא,

שאתה חפרת את הבור וזהו דין בור שחייבה התורה.

ו

אי

נפל לאחוריו ו

בחבטה מית,

עליך לתת את דמי השור, דלא אמר רב שחבטה פטור מן התורה אלא משום שאמרינן קרקעית הבור של בני רשות הרבים היא, ואי אפשר לתבוע את החופר על נזק שלא נעשה על ידיו או על ידי ממונו. אבל הכא ה

חבטה,

ברשות

דידך הוא,

והקרקע שלך הזיקתו. ומודה רב בזה, שחייב החופר, בין נפל השור לפניו ובין נפל לאחריו.

רבה אמר

: הא דקתני בברייתא בין לפניו ובין לאחריו פטור,

הכא במאי עסקינן, ב

שור

מתהפך,

כגון

דנפל

מלכתחילה

אאפיה, ו

אחרי כן

אתהפיך ונפל אגביה, ד

אמרינן

הבלא דאהני ליה

להזיקו בשעת נפילתו, הוא זה ש

אהני ביה

בסופו שמת על ידו.

רב יוסף אמר,

הא דקתני בברייתא בין לפניו ובין לאחריו חייב,

הכא

במאי עסקינן, שנכנס השור לחצר בעל הבור שלא ברשות, ו

בנזקי

ה

בור,

שהוזק הבור

ב

נפילת ה

שור, עסקינן.

ו

מאי ניהו

נזקי הבור על ידי השור?

שהבאיש

השור

את מימיו

של הבור כשנפל לתוכם.

ד

בנזקים שהוזק הבור על ידי השור,

לא שנא

אם נפל השור

לפניו, ולא שנא

נפל

לאחריו,

בכל גווני, בעל השור

מיחייב

.

תני רב חנניא לסיועי לרב

: כתיב [שמות כא] "כי יפתח איש בור, ונפל שם שור או חמור". ודרשינן: "

ונפל", עד שיפול דרך נפילה,

דהיינו שיפול על פניו, שכן דרך רוב בהמות, שנופלות על פניהן,

מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכריה, חייב,

נפל

לאחריו מקול הכרייה, פטור. וזה וזה

כשנפל

בבור.

אלמא, אם נפל בבור לאחוריו, פטור כדרב.

אמר מר

: שור ש

נפל לפניו מקול הכרייה,

בעל הבור

חייב.

ומקשינן,

ואמאי

מחייבינן את בעל הבור?

נימא: כורה גרם ליה

שיבהל ויפול לפניו, ואין לבעל הבית חלק בהיזקו של השור, ואף על פי שהכורה עצמו פטור משום שאינו אלא גורם נזק, וגרמא בניזקין פטור, מכל מקום מדוע בעל הבית חייב?

ומתרצינן,

אמר רב שימי בר אשי: הא מני, רבי נתן היא. דאמר בעל הבור היזיקא קא עביד,

והרי הוא שותף בנזק הנגרם לשור יחד עם הכורה,

וכל היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי,

כגון כאן, שאי אפשר לגבות מהכורה, מאחר ואינו אלא גורם לממון,

משתלם מהאי, בעל הבור, את כל הנזק.

דתניא, שור שדחף את חבירו לבור, בעל השור חייב מאחר ושורו דחף בגופו את חבירו, ו

בעל הבור פטור

משום שבלא דחיפת השור לא היה ניזוק מהבור.

רבי נתן אומר,

שניהם שותפים בניזקו, הילכך,

בעל השור משלם מחצה, ובעל הבור משלם מחצה,

אלמא סבר רבי נתן שבעל הבור נחשב כמזיק.

ומקשינן,

והתניא: רבי נתן אומר,

שור שדחף את חבירו לבור,

בעל הבור משלם שלושה חלקים, ובעל השור רביע,

ומתרצינן,

לא קשיא.

הא

דאמר רב נתן שבעל הבור משלם שלושה חלקים ובעל השור רביע, מיירי

ב

שור

תם

שדחף את חבירו

,

דכיוון שעל בעל השור לשלם חצי נזק כדין תם שהזיק, וכעת נשתתף בהיזק גם בעל הבור, נמצא שעליו לשלם חצי מן החצי שנתחייב בו, דהיינו רביע. ובעל הבור ישלם את שלושת החלקים האחרים.

ו

הא

דאמר רבי נתן זה נותן מחצה וזה נותן מחצה, מיירי

במועד.

ופרכינן:

ובתם,

דאמר רבי נתן בעל הבור נותן שלושה חלקים ובעל הבור רביע,

מאי קסבר?

אי קסבר

שיש לדון את כל אחד מהם כאילו רק הוא הגורם למיתת השור, ו

האי כוליה היזקא עבד, והאי כוליה הזיקא עבד,

אם כך, היה לו לומר,

האי משלם פלגא, והאי משלם פלגא.

כי על בעל השור לתת את כל חצי הנזק כדין שור תם, ובעל הבור את הנותר.

ואי קסבר,

הואיל ושניהם הזיקו יחד חשבינן להו ד

האי פלגא הזיקא עבד, והאי פלגא הזיקא עבד,

היה לו לומר,

בעל הבור משלם פלגא,

שהרי הזיק רק חצי,

ובעל השור רביע,

דהיינו חצי מחיובו של תם המזיק.

ואידך ריבעא,

הנותר,

מפסיד.

ואם כן, איך תיתכן החלוקה של שלושה חלקים מבעל הבור ורביע מבעל השור,

אמר רבא: רבי נתן דיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא.

לעולם קסבר

רבי נתן דחשבינן לכל אחד מהם כמזיק בפני עצמו, ו

האי כוליה הזיקא עבד, והאי כוליה הזיקא עבד.

ודקא קשיא לך

אם כן

לשלם האי פלגא והאי פלגא,

תריץ,

משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור

: אני בכל מקרה לא אשלם יותר מחצי נזק שכך הוא דין שור תם, והשתא שדחף שורי שור אחר לבורך אילו אתחייב גם כן בחצי נזק

שותפותאי

שנשתתפנו בנזק,

מאי אהניא לי?

הרי בלאו הכי היה עלי לשלם רק חצי נזק, ומשום הכי על בעל השור לשלם חצי מחצי הנזק דהיינו רביע, ובעל הבור ישלם שלושה חלקים.

איבעית אימא, לעולם קסבר

רבי נתן ד

האי פלגא הזיקא עבד, והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך

אי הכי נימא ש

בעל הבור משלם פלגא

משום שעשה חצי נזק

ובעל השור משלם

חצי מדמי שור תם שהזיק דהיינו

רביע, ואידך ריבעא נפסיד,

ומדוע על בעל הבור לשלם שלשה חלקים,

תריץ הכי,

משום דאמר ליה בעל השור

שנפל

לבעל הבור, אנא תוראי בבירך אשכחיתיה,

וכיוון שברשותך נגמר הנזק כאילו

את קטלתיה,

הילכך

מאי דאית לי לאישתלומי מהיאך,

מבעל השור, שהוא חצי מחיובו של תם דהיינו רביע,

משתלמנא

ממנו,

מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך, משתלמנא ממך,

ומשום הכי אמר רבי נתן שעל בעל השור לשלם רביע ועל בעל הבור שלושה חלקים, ובמועד כל אחד ישלם מחצה,

אבל רבנן סברי, השור שהתחיל בנזק חשבינן ליה כאילו הוא עשה את כל הנזק, הילכך בשור מועד ישלם בעל השור נזק שלם, ובעל הבור פטור, ובשור תם בעל השור ישלם פלגא, ואת הנותר הניזק מפסיד.

אמר רבא: הניח אבן על פי הבור, ובא שור ונתקל בה, ונפל בבור, באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן.

שלפי רבי נתן מתחלק הנזק בין שניהם, ולפי רבנן בעל האבן, שגרם את הנפילה, מתחייב. וכאן אין לבעל האבן את הפטור של גרמא, שהרי האבן תקלה של בור היא!

ותמהה הגמרא:

פשיטא

שנחלקו בכך!

ומשנינן:

מהו דתימא, התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור: אי לאו בירא דידי, תורא דידך הוה קטיל ליה.

אבל הכא, מצי אמר ליה בעל אבן לבעל הבור: אי לאו בירא דידך, אבנא דידי, מאי הוה עבדא?

הרי

אי הוה מיתקל, בה הוה נפל, וקאי!

הרי גם היה נופל מהתקלותו באבן שלי, היה יכול להעמד כל רגליו, מבלי להנזק.

קא משמע לן דאמר ליה

העל הבור לבעל האבן:

אי לאו אבן, לא הוה נפיל לבירא!