Bava Kama 4b — o Talmud em português

וכשם שתירצנו את הברייתא,

הכא נמי,

כך גם נאמר ביחס למשנתנו, לפי רב:

תני

[יש לך לשנות כך]:

אדם שמירת גופו עליו

, ומה שאמרה המשנה "ושמירתן עליך", הכוונה היא לגבי שאר אבות הנזיקין.

ועתה הגמרא חוזרת לפירוש "מבעה" שבמשנתנו, ומקשה:

מתקיף לה

[הקשה]

רב מרי,

מאחר ונתבאר לעיל [ג ב], שהן הפסוק שהביא רב לסמוך את פירושו שמבעה זה אדם, והן הפסוק שהביא שמואל לסמוך את פירושו שמבעה זה השן, אינם תואמים בדיוק את פירושם, אם כן, יש להקשות,

ואימא

[נאמר] שפירוש

מבעה

ששנינו במשנתנו אינו אדם, ואינו שן, אלא

זה המים.

שאם שפך אדם מימיו לרשות הרבים, ובא אדם אחר ונטנפו כליו במים הללו, חייב השופכן בתשלום הנזק. והראיה לפירוש זה,

כדכתיב

בספר ישעיה [

פרק סד

] "

כקדוח אש המסים

[כשם שהאש שורף את הדבר הנימס]

מים תבעה אש

" [כמים היוצרים אבעבועות כשניתנים על האש ]. הרי שלשון תבעה נאמר על מים.

ומתרצת הגמרא:

מי כתיב

[האם כתוב]

"מים נבעו"

בלשון רבים, עד שישתמע שהמילה 'נבעו' נסובה על המים שהן מבעבעין את האש? והרי לא כתוב כך, אלא

"תבעה אש" כתיב,

בלשון יחיד ובלשון נקבה, שמשמעותו נסובה על האש, שהיא המבעבעת את המים. חוזרת הגמרא ומקשה:

מתקיף לה

[הקשה]

רב זביד: ו

אם כן,

אימא

[נאמר],

מבעה

ששנינו במשנתנו

זה ה"אש"!?

ד

הרי

כי כתיב "תבעה", ב"אש" הוא דכתיב,

שהרי "תבעה" נסוב על ה"אש", כפי שנתבאר.

והגמרא מיישבת: אין אפשרות לומר שמבעה זה האש, כי

אי הכי,

אם תאמר כן, יקשה,

מאי "המבעה וההבער"

מהו הביאור במה ששנינו במשנה "המבעה וההבער"? שהרי אם תאמר שמבעה זה האש, מהו "ההבער"? אלא ודאי "הבער" הוא האש, ו"מבעה" זה או אדם או שן, כרב וכשמואל.

וכי תימא,

שמא תאמר, שניתן לפרש שמבעה זה האש, ומה שנקטה המשנה גם ההבער הוא בגדר

פירושי קמפרש

שמבעה הוא ההבער,

הרי אי אפשר לומר כך

! דאי הכי,

אם תאמר כך, יקשה, וכי

ארבעה

אבות נזיקין נשנו במשנה, הרי לדבריך רק

שלשה

אבות

הוו,

והם: השור, הבור והאש. ואילו התנא של המשנה פתח ואמר "ארבעה אבות נזיקין".

וכי תימא,

שמא תאמר לפרש שמבעה זה האש, וליישב שהתנא אמנם שונה ארבעה אבות נזיקין, כי

תנא שור דאית ביה תרתי,

מה ששנה התנא "שור" הוא כלל בכך את שני האבות, ה"שן" וה"רגל", ובצירוף הבור והאש הרי הם ארבעה

הרי אי אפשר לומר כך! כי

אי הכי,

אם תאמר כך, אין הבנה לצריכותא שעשתה המשנה: "

ולא זה וזה

[לא השור ולא המבעה]

שיש בהם רוח חיים

", ואם מבעה זה

אש, מאי רוח חיים אית ביה!?

איזו רוח חיים יש באש?

ותו

[ועוד], הרי גם המשך הצריכותא לא מובן לפי זה, כי המשנה מבארת שאין השור והמבעה "כהרי האש שאין בו רוח חיים" [אם היה כתוב "שור ומבעה" לא הייתי יודע אש], ואם מבעה זה האש,

מאי

[מה פירוש] "

כהרי האש",

שלא ניתן ללמוד ממבעה את האש. והרי מבעה זה האש עצמו!? לפיכך, לא יתכן לומר שמבעה זה האש, אלא או אדם [כרב], או שן [כשמואל].

ועתה הגמרא מביאה ברייתא המונה שלושה עשר אבות נזיקין, ולא כמשנתנו המונה רק ארבעה:

תני רבי אושעיא

בברייתא:

שלשה עשר אבות נזיקין

הן:

ארבעת הראשונים שהברייתא מונה הם ארבעת השומרים, החייבים על נזקי הפיקדון כשלא שמרו אותו כראוי, והם:

א.

שומר חינם

מי שנתחייב לשמור על חפצי חברו ללא תמורה, וחייב לשלם למפקיד אם הוזק הפיקדון מחמת פשיעתו בשמירה.

ב.

והשואל

המקבל חפץ מחברו להשתמש בו בחינם, וחייב לשלם על נזקי הפיקדון אף אם אירעו באונס.

ג.

נושא שכר

מי שנתחייב לשמור על חפצי חברו תמורת תשלום ["שומר שכר"], וחייב לשלם אם הפיקדון נגנב או נאבד, וכל שכן אם ניזוק מחמת פשיעתו בשמירה.

ד.

והשוכר

המקבל חפץ מחברו להשתמש בו תמורת תשלום דמי שכירות, ודינו כשומר שכר.

הברייתא מונה גם את חמשת סוגי תשלומי הנזיקין שאדם החובל בחבירו חייב:

ה.

נזק

החובל בגופו של חברו משלם לנחבל על מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה.

ו.

צער

משלם לנחבל עבור הצער שהיה לו.

ז.

וריפוי

משלם עבור הוצאות הריפוי.

ח.

שבת

משלם לו דמי בטלה עבור הימים שהניזק נפל למשכב ולא היה יכול לעבוד ולהשתכר בהם.

ט.

ובושת

תשלום עבור הבושה שביישו.

ו

כמו כן היה מונה רבי אושעיא בברייתא את ה

ארבעה

אבות נזיקין

דמתניתין

[הנמנים במשנתנו], והם:

י. השור

יא. הבור

יב. המבעה

יג. וההבער

הא תליסר

הרי הם ביחד שלושה עשר אבות נזיקין.

ודנה הגמרא:

ותנא דידן,

התנא של משנתנו,

מאי טעמא לא תני הני,

מדוע הוא אינו שונה גם את תשעת אבות הנזיקין הנוספים שרבי אושעיא שנה בברייתא שלו?

והגמרא מבארת ששאלתה היא רק לפי רב, ולא לפי שמואל:

בשלמא לשמואל

, המפרש שמבעה זה השן, ניחא, כי רק

בנזקי ממון קמיירי,

משנתנו מדברת רק בנזיקין שנעשו על ידי ממונו, אבל

בנזקי גופו, לא קמיירי.

משנתנו אינה מדברת בנזיקין שנעשו על ידי האדם עצמו, לפיכך לא הזכירה המשנה את חמשת התשלומים שאדם החובל בחברו חייב, וכן לא את חיוב ארבעת השומרים, לפי שחיובם הוא מחמת שהם לא שמרו כראוי, ולכן נחשב הנזק כאילו עשו אותו השומרים בעצמם.

אלא לרב,

שאמר מבעה זה אדם המזיק, ומשנתנו מדברת גם בנזקי גופו, יקשה,

ליתני,

למה אינו שונה התנא במשנה גם את תשעת אבות נזיקין האלו?

ומתרצת הגמרא:

תנא,

שנה התנא במשנתנו את ה"מבעה", שפירושו

אדם, ו

כלל בזה

כל מילי דאדם,

את כל אופני הנזק של אדם, שבהם נכללים גם תשעה אבות נזיקין האלו, ולא פירטם בנפרד.

ומעתה, שואלת הגמרא לרבי אושעיא:

ולרבי אושעיא נמי, הא תני ליה אדם,

הכולל את כל הנזקים שעשה האדם, ולשם מה הוא שונה בברייתא את התשעה הנוספים בנפרד? ומתרצת הגמרא: רבי אושעיא שנה בברייתא שלו

תרי גווני אדם,

כי יש שני אופני חיוב של אדם המזיק, אדם המזיק את גוף חברו, ואדם המזיק את ממון חברו. ולכן,

תנא

שנה רבי אושעיא

אדם דאזיק אדם

, את חיובי אדם המזיק אדם, שהם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

ותנא

ושנה גם את חיוב

אדם דאזיק שור.

[ואילו משנתנו המזכירה אדם ["מבעה"], הכוונה היא לאדם שהזיק שור, כי כמו ב"בור" המוזכר במשנתנו מדובר בו רק בנזקי שור שנפל בבור, כי הבור פטור על מיתת האדם, כך אדם המזיק המוזכר במשנתנו מדבר באדם המזיק שור].

שואלת הגמרא:

אי הכי

, אם רבי אושעיא מחלק בין אדם המזיק שור לאדם המזיק אדם, להזכירם בנפרד, אם כך;

שור נמי, ליתני תרי גווני שור

שיחלק רבי אושעיא גם את שור המזיק לשני אופני נזק;

ליתני שור דאזיק שור, וליתני שור דאזיק אדם

, ומדוע לא הזכירם בנפרד, אלא כלל את כולם ב"שור"?

הגמרא משיבה:

האי מאי!?

חילוק זה, לשם מה יש לחלקו?

בשלמא

החילוק לשני האופנים של אדם המזיק יש לשנותו כיון שמחולקים הם בדיניהם, שכן,

אדם דאזיק שור

רק

נזק הוא דמשלם,

ותו לא, ואילו

אדם דאזיק אדם משלם

מלבד הנזק עוד

ארבעה דברים

, לפיכך יש מקום להזכירם בנפרד.

אלא שור,

חילוקי דין השור, לשם מה נזכירם בנפרד;

מה לי שור דאזיק שור, מה לי שור דאזיק אדם,

מה חילוק יש אם השור הזיק שור או הזיק אדם, והרי

אידי ואידי נזק הוא דמשלם.

זה וזה דינם שוה שמשלם רק נזק. וכיון שדינם שווה, לשם מה נחלקם?

וחוזרת הגמרא לדון בדברי רבי אושעיא, שהוסיף על דברי משנתנו את האדם שהזיק אדם אחר:

והא שומר חינם והשואל, נושא שכר והשוכר, דאדם דאזיק שור הוא, וקתני!?

הרי ארבעת השומרים שחייבים לשלם עבור הפיקדון שהוזק, "אדם דאזיק שור" הם, ואם כן, מדוע שנה אותם רב אושעיא בנפרד, הרי כלולים הם באדם המוזכר במשנה?

ומשיבה הגמרא: גם באדם שהזיק שור יש שני אופנים, ולכן רבי אושעיא

תני הזיקא דבידים

, אדם שהזיק שור בידים [כלומר, על ידי פעולתו],

וקתני הזיקא דממילא

, רבי אושעיא בברייתא הוסיף על דברי המשנה את חיוב השומרים, שהם לא הזיקו בפועל, אלא ההיזק נגרם ממילא, מפאת אי שמירתם.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא נוספת, המונה עשרים וארבעה אבות נזיקין:

תני

[שנה]

רבי חייא

בברייתא:

עשרים וארבעה אבות נזיקין

הן:

א.

תשלומי כפל

הגונב ממון של אדם בסתר, ואין הבעלים רואים את מעשה הגניבה, נקרא "גנב", וחייב לשלם כפל לבעלים, אם העידו עליו עדים בבית הדין שגנב.

ב.

ותשלומי ארבעה וחמשה

הגונב שה, וטבחו או מכרו, משלם לבעל השה תשלומי ארבעה [פי ארבע משוויו]. ואם גנב שור, וטבחו או מכרו, משלם תשלומי חמישה [פי חמישה משוויו].

ג.

וגנב

המשלם תשלום קרן בלבד, כגון שהודה מעצמו על הגניבה, שאז הוא פטור על תשלום הכפל ומשלם רק את הקרן, כי הכפל הוא קנס, והמודה בקנס, פטור.

ד.

וגזלן

הגוזל ממון אדם אחר בחוזק, בגלוי ובפרהסיה, חייב להשיב את הגזילה או את דמיה [קרן בלבד].

ה.

ועדים זוממין

שני עדי שקר שהעידו בבית דין לחייב אדם ממון, ובאו שנים אחרים והזימום [שאמרו לעדים: הרי עמנו הייתם באותה עת, ולא ראיתם את המעשה שאתם מעידים עליו שהיה באותה העת במקום אחר], חייבים העדים הזוממים לשלם לאותו אדם את הממון אשר זממו לחייבו.

ו.

והאונס

את הבתולה, המשלם קנס חמישים כסף לאביה.

ז.

והמפתה

את הבתולה, המשלם אף הוא קנס חמישים כסף לאביה.

ח.

ומוציא שם רע

על אשתו שזינתה קודם הנישואין, שמשלם קנס מאה כסף.

ט.

והמטמא

טהרותיו של חברו, כגון הנוגע עם שרץ בתרומת כהן, ואסרה באכילה.

י.

והמדמע

המערב פירות תרומה בפירות חולין של חברו, ומפסידו בכך, כי אוסר את הפירות באכילה לזרים, וצריך למוכרה לכהנים, בזול.

יא. והמנסך

יינו של חברו לעבודה זרה, ואסרו בהנאה.

ו

כן מונה את

הני תליסר

[שלושה עשר] אבות דרבי אושעיא.

הא,

הרי לנו יחד

עשרים וארבעה

אבות נזיקין.

ודנה הגמרא:

ורבי אושעיא

המונה רק שלושה עשר אבות,

מאי טעמא לא תני הני

מדוע לא הוסיף למנות גם את האבות שמנה רבי חייא? ומשיבה הגמרא:

בממונא קמיירי, בקנסא לא קמיירי

. חיובי התשלומים של התורה מחולקים לשנים: לתשלומי ממון ולתשלומי קנס. תשלומי ממון הם התשלומים ששיעור חיובם הוא כפי שהזיק או חיסר לחברו. ואילו תשלומי קנס הם, כגון, תשלומים ששיעור חיובם קצוב כאונס ומפתה, או תשלומים ששיעור חיובם הוא יותר מההזיק, כתשלומי כפל וארבעה וחמשה. רבי אושעיא מנה רק את הנזיקין שחיוב התורה בהן הוא "חיוב ממון", ולא את הנזיקין שחיובן הוא מדין קנס. לפיכך לא מנה את האבות הנוספים שמנה רבי חייא, כי הם חיובי קנס.

אך הגמרא ממשיכה לדון:

גנב וגזלן דממונא הוא

גנב שהודה, המשלם רק את הקרן כפי שגנב, וכן הגזלן המשלם את הקרן כפי שגזל, שאין חיובם קנס אלא "ממונא",

ליתני,

למה רבי אושעיא לא שנה אותם בין אבות הנזיקין?

ומשיבה הגמרא:

הא קתני לה שומר חינם והשואל

הרי כבר שנה רבי אושעיא בין אבות הנזיקין את השומר חינם, הכולל בחיובו גם אופן של גניבה וגזלה, כגון אם טען השומר שנגנב הפקדון ממנו ונפטר מלשלם, ואחר כך נמצאה הגניבה בידו, שדין השומר לענין התשלומין הוא כדין הגנב [כמבואר לקמן סג ב], וכן אם טען השומר בשקר שנגזל, דינו כגזלן. ולכן לא שנה אותם רבי אושעיא בנפרד.

אך הגמרא שואלת, לפי זה, על רבי חייא:

ורבי חייא נמי, הא תנא ליה שומר חינם והשואל!

הרי גם הוא שנה את דין "שומר חינם", ומדוע איפוא שנה שוב את דין הגנב והגזלן בנפרד?

ומשיבה הגמרא:

תני ממונא דאתי לידיה בהתירא

רבי חייא חילק ושנה את "שומר חינם", הכולל בתוכו אופן של גניבה וגזלה שהגיעה לידיו בהיתר, [שהרי בתחילה קיבלו השומר לידיו בהיתר, לשמירה, ורק אחר כך, כששיקר וטען שנגנב ממנו, אז נהיה דינו כגנב],

וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא

ושנה גם את הגנב והגזלן, שהגניבה והגזלה הגיעה לידם באיסור.