Bava Kama 28b — o Talmud em português

אבל

אם

הוא,

הנתקל

עצמו

ניזוק, כגון שנחבט בקרקע מחמת החלקתו במים, בעל הכד

פטור,

משום שלא ממונו הזיק את הנתקל, אלא

קרקע

ה

עולם הזיקתו,

ואילו המים והחרסים של בעל הכד רק גרמו לו שינזק מהקרקע, וגרמא בניזקין פטור. ורב לשיטתו, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו.

עוד הוסיף רב יהודה ואמר:

כי אמריתה,

כאשר אמרתי לשמועה זו

קמיה דשמואל, אמר לי, מכדי,

הרי

אבנו וסכינו ומשאו

של אדם המונחים ברשות הרבים, והזיקו, בעליהם חייב בהזיקם כדין בור ברשות הרבים.

שכן

מ

כך שחייבה התורה את האדם על נזקי

בורו, למדנו

שכל דבר שהוא גורם לתקלה ברשות הרבים, בעליו חייב בניזקי הנתקלים.

ו

כיוון שבעל הכד חייב מדין בור, וב

כולן,

בכל התקלות שבעליהם מתחייב בנזקם מדין בור,

אני קורא בהן

את הדרשה שנאמרה בדין בור על הפסוק "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ונפל שם שור או חמור":

"שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים.

על נפילת שור וחמור חייבה התורה את בעל הבור, ולא על נפילת אדם וכלים. נמצא שבעל הכד חייב על התקלה שגרם רק אם נתקל שור בבורו, אבל אם נתקל אדם בחרסים ונחבט בקרקע ומת, וכן אם כליו של הנתקל ניזוקו, בעל הכד פטור.

והני מילי,

דרשה זו לא נאמרה אלא

לענין

בור שגרם

קטלא

לזה שנתקל בו, שכן בסוף הפסוק נאמר "והמת יהיה לו", משמע שמדובר בבור הגורם מיתה.

אבל לענין נזקין,

אם התקלה גרמה רק נזק ל

אדם

הנתקל, בעל הבור

חייב

. כי המיעוט "שור ולא אדם" נאמר רק לענין מיתת אדם בבור, ולא לנזקיו.

ו

מכל מקום לענין

כלים

שניזוקו, בכל מקרה בעלי הבור

פטורין,

מפני שבכלים אי אפשר לחלק בין נזקין למיתה, וממילא הדרשה "חמור ולא כלים" נאמרה בכל צורה של נזק בכלים, ובעל הבור פטור. ולפי זה, מה שנאמר במשנה "הוזק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב", לדעת שמואל, מדובר באדם שנתקל במים או בחרסים, ונחבט גופו בקרקע, ועל כך חייבה המשנה את בעל הכד לשלם את נזקו.

ושמואל לשיטתו דסבר בור שחייבה עליו תורה, הוא גם אם נחבט מחמת הבור בקרקע, וממילא שייך לחייב את בעל הכד על חבטת הנתקל בקרקע שנגרמה מחמת המים או חרסי הכד.

אבל אם בגדיו התלכלכו במים פטור, משום שנאמר "ונפל שמה ... חמור" ודרשו חכמים חמור ולא כלים.

ומבארת הגמרא: כי דווקא לדעת שמואל בעל הכד פטור על נזקי כליו של הנתקל מדין "חמור ולא כלים", שכן שמואל סובר, שאדם חייב על ממונו הגורם תקלה מדין בור, ובבור נאמרה דרשה זו.

ו

אילו לדעת

רב,

מה שחייבה התורה את האדם על בורו,

הני מילי היכא דאפקרינהו,

שהפקירו לרבים,

אבל היכא דלא אפקרינהו,

כגון במקרה של המשנה שנפל כד ברשות הרבים, ובעליו לא הפקיר את מימיו ואת חרסיו, ו

ממונו הוא,

לא חייבה התורה את בעל המים והחרסים מדין 'בור'.

ומה שבעל הכד חייב על התקלה שגרם הוא מדין ממונו שהזיק, [הנלמד מכך שחייבה אדם את בעל השור על נזקי שורו בין על נזקי אדם ובין על נזקי כלים], ולכן רב סובר שהמשנה מדברת בתקלה שגרמה נזק לכליו של הנתקל, ובעל הכד חייב מדין 'שור'. נמצא ביאור המשנה כך: נשברה כדו ברשות הרבים [ולא הפקיר את המים], והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית, חייב. לרב מדין שור, ולשמואל מדין בור. רבי יהודה אומר במתכווין חייב באין מתכווין פטור.

מתיב רב אושעיא

קושיה מברייתא על רב ושמואל:

דתניא, נאמר בפרשת בור [שמות כ"א]

"ונפל שמה שור או חמור"

ודרשו חכמים, כי בא הכתוב למעט, דווקא על נפילת

שור

לבור חייבה התורה,

ולא

על נפילת

אדם,

וכן דווקא על נפילת

חמור, ולא

על

כלים.

מכאן אמרו

: בור ש

נפל לתוכו שור וכליו

[כגון העול שעליו] ומת השור

ונשתברו

כליו. או שנפל לתוכו

חמור וכליו

[מרדעת החמור העשויה עור] ומת החמור

ונתקרעו

כליו.

בעל הבור

חייב על הבהמה, ופטור על הכלים,

לפי שדרשו חכמים: "חמור ולא כלים".

הא למה זה דומה

מה שחייבה התורה את בעל הבור

, לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים, והזיקו,

שהמניח חייב בתשלומי ניזקם.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: הרי המקור לכך שאבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו, בעליהם חייב בתשלומים הוא מכך שחייבה התורה את בעל הבור בנזקי בורו.

ואם כן, לא היה לברייתא לומר שחיובו של בעל הבור דומה לחיובו של המניח את אבנו סכינו ומשאו, אלא

אדרבה,

היה לברייתא לומר:

מה דומה לזה, מיבעי ליה

מה דומה לדין בור שחייבה התורה, אבנו סכינו ומשאו.

אלא,

כך היא גירסת הברייתא:

מאי דומה לזה

לדין בור,

אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו,

המניחם חייב בתשלומי נזקם מדין בורו שהזיק.

ומסיימת הברייתא, כיוון שאבנו סכינו ומשאו דומים לבור,

לפיכך, אם

הניח אדם אבן ברשות הרבים, ובא אדם עם צלוחית בידו, ונתקל בה, וכתוצאה מכך

הטיח

את

צלוחיתו באבן,

ונשברה הצלוחית, בעל האבן

חייב,

כדין בורו שהזיק.

מעתה מקשה רב אושעיא:

הרי ה

רישא,

המשווה את דין אבנו סכינו ומשאו לבור,

קשיא לרב,

שכן לדבריו אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם הרי הם דומים לשור ולא לבור.

ו

ה

סיפא,

שנאמר בה הטיח צלוחיתו באבן חייב,

קשיא לשמואל,

שכן לדבריו המניח אבן ברשות הרבים פטור מנזקי כלים, כדדרשינן "חמור ולא כלים".

תמהה הגמרא על קושיית רב אושעיא,

ולטעמיך,

גם ללא מחלוקתם של רב ושמואל,

תיקשי לך היא גופא,

ב

רישא

מבואר שבור

פטור

על הכלים,

ו

ב

סיפא

נאמר שהמטיח כלי באבן,

חייב?

אלא,

על כרחך שאין זו קושיה על רב ושמואל, ואת הקושיה מתחילת הברייתא לסופה,

רב מתרץ לטעמיה

, כשיטתו,

ושמואל מתרץ לטעמיה.

ומבארת הגמרא:

רב מתרץ לטעמיה,

שצריך להגיה את הברייתא, ולהוסיף כדלהלן:

מה דומה לבור, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו,

במה דברים אמורים, כשהפקירן

ואינם ממונו, אז דינם שווה לבור, שאם הוזק בהם אדם, חייב, ואם הוזקו כלים פטור.

אבל

אבנו סכינו ומשאו ש

לא הפקירן, חייב

על נזקם כדין ממונו שהזיק, ואין חילוק אם הזיקו אדם או כלים,

לפיכך

אם הנתקל

הטיח

את

צלוחיתו באבן,

המניח את האבן

חייב

לשלם את מה שהזיקה.

ושמואל מתרץ

את הברייתא

לטעמיה

:

השתא דאמרת

[מאחר שנתבאר] כי

אבנו סכינו ומשאו

שהניחם ברשות הרבים, חייב עליהם משום ד

כבורו דמי,

נמצא שאם נשברו כלים מחמת תקלתו, פטור שכן כלים נתמעטו מ"חמור ולא כלים".

אבל

ל

דעת

רבי יהודה, דמחייב על נזקי כלים בבור,

נמצא שגם המניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים והזיקו כלים, חייב.

לפיכך

המניח אבן ברשות הרבים, ונתקל בה אדם ו

הטיח

את

צלוחיתו באבן, חייב.

אמר רבי אלעזר

: מה ששנינו "אם הטיח צלוחיתו באבן, חייב"

לא שנו, אלא

בזמן

ש

בעל הכלי

נתקל באבן, ו

כתוצאה מכך,

נשוף,

נחבט גם הכלי

באבן.

ונמצא שהאבן גרמה את התקלה ואת הנזק כאחד.

אבל

אם בעל הכלי

נתקל

מחמת דבר אחר

בקרקע, ו

כתוצאה מכך

נשוף

נחבט הכלי

באבן,

בעל האבן

פטור.

מאחר שהקרקע גרמה לו שהכלי יתקל באבן, ונמצא שאמנם האבן שברה את הכלי, אבל הקרקע היא זו שגרמה לכך, ולכן בעל האבן פטור.

לקמן [נג א] איתא שור שדחף את חבירו לבור, בעל השור חייב ובעל הבור פטור, רבי נתן אומר, בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה.

ומבארת הגמרא שלדעת רבנן בעל הבור פטור. שכן, לולי דחף השור את חבירו, לא היה הבור מזיקו, ונמצא שהבור לא הכשיל את הנופל, והחופר בור אינו חייב עד שהבור יכשיל ויזיק את הנופל בו.

ורב נתן סבר, שאמנם בעל הבור לא גרם את הנזק, אך מכל מקום הוא נעשה שותף בנזק, וכל אחד מהם משלם מחצה.

והגמרא שם הביאה ברייתא, שנאמר בה כך: אם היה השור המזיק תם, לדעת רבנן ישלם הדוחף חצי נזק, ולדעת רב נתן בעל השור משלם רבע, שהוא חצי מחיובו לשלם אילו היה מזיק לבדו, ובעל הבור משלם את כל שלושת הרבעים הנותרים. ומבארת הגמרא שהטעם לכך הוא, "דאי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי"

ולפי זה, דנה כעת הגמרא: רבי אלעזר דאמר נתקל בקרקע ונישוף באבן, בעל האבן פטור כי לא הוא גרם את התקלה,

כמאן

סבירא ליה?

על כרחך, רבי אלעזר סבר כרבנן הפוטרים את בעל הבור בזמן שדחף שור את חבירו לבורו, ואף כאן כשהקרקע 'דחפה' את הנתקל על התקלה, בעל התקלה פטור.

ו

דלא כרבי נתן

דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי

.

איכא דאמרי,

כך

אמר רבי אלעזר: לא תימא

רק

בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב

מדין בור,

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור,

משום שהקרקע גרמה לו.

אלא, אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן,

בעל האבן

חייב

מדין בור.

כמאן, כרבי נתן,

כשם שחייב רבי נתן את בעל הבור לשלם את מה שלא ישלם בעל השור שדחף את חבירו לבורו, כך חייב רבי אלעזר את בעל התקלה לשלם את כל דמי הנזק מאחר שאין אפשרות לגבות ממישהו אחר.

שנינו במשנה: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב. ובגמרא מבואר שזו דעת רבי מאיר.

רבי יהודה אומר במתכוין חייב

אין מתכווין פטור:

מבארת הגמרא:

היכי דמי

כיצד נעשה המעשה ב

מתכוין

שבזה חייב רבי יהודה?

אמר רבה: ב

אופן שבעל החבית נשאה על כתיפו ברשות הרבים, והיה

מתכוין להורידה למטה מכתיפו,

ומתוך שלא נזהר כראוי, נתקל בקרקע והוטחה החבית בכותל, ונשברה, ונתפזרו שבריה ברשות הרבים.

וסבר רבי יהודה, כי בעל החבית נעשה פושע בכך שלא נזהר בשעה שהוריד את החבית מעל כתיפיו, ואם ינזק אדם מהשברים של החבית, בעל החבית חייב. אבל אם לא נתכווין להוריד את החבית מכתפו, ותוך כדי הליכתו נפלה החבית באונס ונשברה ברשות הרבים, אינו חייב בנזקי החרסים משום שהוא אנוס.

ואפילו אם היה לו זמן לפנות את החרסים אינו חייב לפנותם שכן דרך בני אדם להפקיר חרסיהם בשעת הנפילה, וכיוון שבשעת הנפילה הוא אנוס, ולאחר מיכן החרסים כבר אינם שלו, אינו חייב לפנותם.

אמר ליה אביי

לרבה: לפי דבריך, לרבי יהודה בעל החבית חייב רק במתכווין להורידה מכתפיו, ואילו אם נפלה החבית באונס פטור, משמע

מכלל

כך,

ד

תנא קמא [הוא רבי מאיר כמבואר להלן] שלא חילק בין מתכווין לאין מתכווין, סבור, שבעל החבית חייב גם אם לא התכווין להורידה מכתפו, אלא שנפלה החבית מידו באונס.

ויש לתמוה על כך, וכי

מחייב רבי מאיר

את בעל החבית

אפילו

אם

נפשרה

נמסה ונימוחה החבית בידו?

אמר ליה

רבה לאביי:

אין,

אכן כך,

מחייב

היה רבי מאיר

את בעל החבית

אפילו

אם לא פשע כלל, כגון שנשברה החבית מאליה ונותרה

אזנה

ידית הכלי

בידו,

של בעל החבית.

ולא זו בלבד, אלא אפילו אם לא היה לו זמן לפנות את שברי החבית, ונתקל אדם בחרסים, בעל החבית חייב.

ותמה אביי:

אמאי,

מדוע בעל החבית חייב אם נשארה ידית החבית בידו, הרי

אנוס הוא, ו

קיימא לן

אונס רחמנא פטריה,

מן התורה מעשה שנעשה באונס אינו מחייב,

דכתיב

לגבי נערה מאורסת שנאנסה בשדה [דברים כ"ב] "

ולנערה לא תעשה דבר".

מכאן דרשו חכמים, שהעובר עבירה באונס, נחשב כאילו לא נעשה המעשה על ידו.

וקשה על רבה דאמר: "מחייב היה רבי מאיר אפילו אזנה בידו".

וכי תימא,

אם תאמר שהכלל "אונס רחמנא פטריה" לא נאמר בכל מקום, ד

הני מילי

רק

לענין

מעשה המחייב

קטלא,

מיתה.

אבל

לענין נזקין,

המזיק באונס

חייב

.

זה לא יתכן לחלק בין מיתה לניזקין, כי

והתניא: נשברה כדו,

ברשות הרבים,

ולא סלקו,

למרות שהיה לו פנאי לעשות כן, ונעשו שברי הכד מכשול ברשות הרבים.

וכן אם

נפל גמלו

ברשות הרבים

ולא העמידו,

ובא אדם ונתקל בו והוזק.

רבי מאיר מחייב בהזיקן.

וחכמים אומרים

: