Bava Kama 28a — o Talmud em português

"עמך"?

וכי נראה בעיניך שמדברי בן בג בג ניתן להביא ראיה לשיטת רב נחמן?

הרי

בן בג בג, יחידאה הוא,

דעתו דעת יחיד היא,

ופליגי רבנן עליה,

ודעתם היא שאין לאדם לעשות דין לעצמו במקום שאין לו הפסד ממון כשימתין לפסק בית דין.

רבי ינאי אמר

: אין ראיה מדבריו של בן בג בג שאדם יכול לעשות דין לעצמו, ו

מאי

דקאמר בן בג בג

"שבור את שיניו",

היינו על ידי שתתבענו

בדין,

ותוכיח לבית דין את בעלותך על הכלים, הרי אתה "שובר את שיניו". מקשה הגמרא:

אי הכי,

מדוע נקט בן בג בג בדבריו: שבור את שיניו

"ואמור לו"

שלי אני נוטל?

ו

הרי אם מדובר שתבעו הנגזל בדין,

"ואומרים לו

הדיינים",

מיבעי ליה

למימר! מפני שהדיינים מכריעים מיהו בעל הכלים!?

וכן קשה, המשך דברי בן בג בג, אמור לו

"שלי אני נוטל",

הרי בית דין אומרים את ההכרעה למי הכלים שייכים, ו

שלו הוא נוטל מיבעי ליה

למימר?

ומסקינן:

קשיא.

תא שמע,

ראיה מברייתא כרב נחמן, מהא דתניא:

שור שעלה על גבי חבירו

כדי

להורגו, ובא בעל

השור

התחתון

להציל את שורו,

ושמט את שלו

מתחת השור העליון,

ו

מחמת זה

נפל

השור ה

עליון

על הקרקע

, ומת, פטור

בעל השור התחתון מלשלם את נזקו של עליון, מפני שרשאי הוא לעשות דין לעצמו, כדי להציל את שורו

.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

הברייתא מדברת גם

ב

שור

מועד

שעלה על גבי חבירו, ומבואר שמותר לבעל השור התחתון לעשות דין לעצמו גם במקום

דליכא פסידא,

שכן אם יהרוג השור המועד את שורו, יהיה על בעליו לשלם נזק שלם, כך שבעל התחתון לא יפסיד אם שורו יהרג. ומשמע שהברייתא סוברת כרב נחמן, שאדם רשאי לעשות דין לעצמו גם בזמן שלא יבא לידי הפסד אם יתבענו בבית דין.

דוחה הגמרא:

לא.

אין ראיה מהברייתא לדברי רב נחמן, מפני שאפשר להעמיד את הברייתא

ב

שור

תם

שעלה על גבי חבירו, ואז יכול בעל התחתון לשמוט את העליון ולעשות דין לעצמו, כדי שלא ינזק שורו, משום שאם ימנע מלהציל את שורו ורק יתבע את בעל השור התם בבית דין, נמצא

דאיכא פסידא

לבעל התחתון, שכן, שור תם המזיק משלם רק חצי נזק. משום כך התירה הברייתא לעשות דין לעצמו, כדי שלא יבא לידי הפסד ממון, אבל במקום שהניזק לא יפסיד אם לא יעשה דין לעצמו וימתין לפסק בית דין, כגון שעלה שור מועד על שורו, אסור לעשות דין לעצמו.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

אם אכן הברייתא מדברת בשור תם,

אימא סיפא,

כיצד תתפרש הסיפא:

דחפו

בעל השור התחתון

ל

שור ה

עליון, ומת

מחמת דחיפתו, בעל התחתון

חייב

מפני שהמית את השור העליון בידים.

ואי

מדובר

ב

שור

תם

שעלה על גבי חבירו,

אמאי

בעל התחתון

חייב

על כך שהמיתו, הרי לכולי עלמא מותר לו לעשות דין לעצמו וגם להמית את העליון בידים כדי שלא יבא לידי הפסד.

מתרצת הגמרא: חיובו של בעל השור התחתון שדחף את השור העליון אינו מחמת שהביא למותו של העליון בידים, אלא מפני

שהיה לו

לבעל השור התחתון

לשמטו

למשוך את שורו שלו מתחת לעליון, ובכך יוכל העליון לרדת למטה בלי להינזק,

ולא שמטו,

אלא דחף את העליון, ואסור לאדם לעשות דין לעצמו ולהזיק את חבירו בזמן שיש לו אפשרות להציל את שלו ללא שיזיק את חבירו.

תא שמע

ראיה מברייתא לדברי רב נחמן:

הממלא

את

חצר חבירו

ב

כדי יין וכדי שמן,

אם

בעל החצר

רוצה לעבור בחצירו, אינו מחוייב לסדרם זה על גבי זה, אלא

משבר ויוצא משבר ונכנס

את הכדים המפריעים לו בדרכו, ואינו חייב לסדרם זה על גבי זה. משמע, שאדם יכול לעשות דין לעצמו גם במקום שלא יבא לידי הפסד ממון אם ימתין עד שיברר את דינו בבית דין.

אמר רב נחמן בר יצחק

: אין מברייתא זו ראיה לדברי רב נחמן, משום שהברייתא מדברת במקרה שבעל החביות טוען שהחצר שלו, שאז בעל החצר

משבר ויוצא

כדי ללכת

לבית דין

לטעון את טענותיו, וכן הוא

משבר ונכנס להביא

את שטר

זכיותיו

בחצר, ונמצא שבעל החצר עלול לבא לידי הפסד אם לא יוכל לעבור בחצירו, ועל ידי כך לא יוכל להשמיע את טענותיו לבית דין. ואף רבי יהודה מודה שאדם יכול לעשות דין לעצמו במקום שיש לו פסידא.

תא שמע

ראיה מברייתא כרב נחמן ודלא כרב יהודה:

מניין ל

עבד עברי ש

נרצע

לאחר שעבד שש שנים אצל בעליו,

שכלו לו ימיו

כשהגיע היובל, ועליו לסיים את עבדותו אצל רבו,

ורבו מסרהב בו לצאת

לחירות, והנרצע מסרב לצאת,

ו

מתוך כך

חבל

בו רבו,

ועשה בו חבורה,

כדי שילך ויצא מרשותו,

שהוא פטור

מלשלם את דמי החבלה?

תלמוד לומר

: [במדבר לה]

"לא תקחו כופר לשוב".

ודרשו חכמים:

לא תקחו

תשלומי

כופר ל

צורך ה

שב,

לזה שדינו לשוב אל משפחתו ואינו שב דהיינו העבד. מבואר שיכול הרב לעשות דין לעצמו ולהכות את עבדו כדי שיצא לחירות, למרות שאין לו הפסד אם ישאר ברשותו.

דוחה הגמרא: אין מברייתא זו ראיה לרב נחמן, ו

הכא במאי עסקינן, בעבדא גנבא

עבד גנב שאם ישאר ברשות רבו, עלול רבו להינזק מגניבותיו, ומשום כך מותר לרבו לעשות דין לעצמו ולהכותו כדי שיצא לחירות אפילו לדעת רבי יהודה. תמהה הגמרא: וכי

עד האידנא

כל אותם שהיה אצל רבו

לא

היה

גנב,

והראיה, שעד היום רבו לא רצה לשחררו,

והשתא

כשהגיע היובל נעשה

גנב?

מתרצת הגמרא:

עד האידנא

לא גנב מפני ש

הוה

לעבד

אימתיה דרביה עליה

אימת רבו עליו, אבל

השתא

כשהגיע היובל והוא ממילא משוחרר,

לית ליה אימתא דרביה עליה,

ומשום כך מותר לרבו להכותו כדי שיצא מרשותו ולא ינזק מגניבותיו.

רב נחמן בר יצחק אמר

: הברייתא עוסקת

בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית

לאשה, ו

עד האידנא

עד שהגיע זמן שחרורו, הרי היא אשתו ב

היתירא

לפי שמותר לעבד עברי לקחת את שפחת רבו לאשה כל זמן שהוא תחת אדוניו, כדכתיב [שמות כא] "אם אדוניו יתן לו אשה".

ו

אולם,

השתא,

כשהגיע היובל והוא משוחרר, שפחה זו לגביו היא

איסורא,

מפני שישראל אסור בשפחה. ומפני כך מותר לרבו להכותו כדי להפרישו מאיסור.

תא שמע,

קושיה ממשנתנו על רב יהודה ורב נחמן.

אדם

המניח את הכד ברשות הרבים, ובא

אדם

אחר ונתקל בה ושברה,

הנתקל

פטור,

ובגמרא לעיל העמיד רב את המשנה באופן שהיתה רשות הרבים כולה מלאה חביות

.

מדוקדק מלשון המשנה ש

טעמא

סיבת הפטור היא משום

דנתקל בה

ללא שהתכווין לכך, והרי הוא אנוס בשבירת החבית.

משמע מכך,

הא שברה

בכוונה,

חייב,

למרות שהחביות מונעות ממנו את המעבר ברשות הרבים, והוא עשוי לבא לידי פסידא אם לא ישברם. ומוכח שאסור לאדם לעשות דין לעצמו אפילו במקום שיש לו הפסד.

ואילו בגמרא לעיל מבואר, שבמקום העלול ליגרם הפסד אם ימתינו לפסק בית דין מותר לכולי עלמא לעשות דין לעצמו.

מתרצת הגמרא:

אמר רב זביד משמיה דרבא

: אין דיוק זה מוכרח, אלא

הוא הדין

אפילו

אם

שברה

הנתקל בכוונה, פטור,

והאי דקתני

במשנה

"נתקל", איידי דקבעי למיתני סיפא,

כיוון שרצה התנא לשנות בסיפא

"אם הוזק

הנתקל בשברי החבית,

בעל חבית חייב בנזקו",

לפי שהחבית נחשבת כבור ברשות הרבים.

ודין זה נכון הוא רק אם הניזק נתקל ולא בשבר הניזק את הכד בכוונה.

משום

דדוקא

אם

נתקל

בה שייך לחייב את בעל החבית שהרי הוא הניח את התקלה ברשות הרבים,

אבל

אם

שבר

זה שהלך ברשות הרבים,

לא

שייך לחייב את בעל החבית בתשלומי נזקו, משום

דהוא אזיק נפשיה

שהוא גרם לעצמו את הנזק על ידי ששבר את החבית, ובעל החבית פטור.

נמצא שדין הסיפא נכון רק בנתקל ולא בשבר, וכיוון שכך

קתני

גם ב

רישא "נתקל",

למרות שדין הרישא הוא גם בשבר.

תא שמע,

קושיה מברייתא על רב יהודה ורב נחמן. דתניא: נאמר בתורה [דברים כ"ה]: "כי ינצו אנשים יחדיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו.

וקצתה את כפה".

ודרשו חכמים, שאין כוונת הכתוב לומר שחותכים את ידה, אלא לחייבה

ממון

כדמי בושתו.

מאי לאו,

האם לא נאמר שפשטות לשון הברייתא משמע, שבכל מקרה עליה לשלם ממון, ואפילו

ב

זמן

שאינה יכולה להציל

את בעלה מיד מכהו

על ידי דבר אחר,

ולא היתה לה כל ברירה אלא להצילו על ידי בזיון המכה. ואף על פי כן חייבה הברייתא את האשה לשלם את דמי בושתו של המכה ומוכח שאפילו במקום פסידא כמו כאן שבאה להציל את בעלה מיד מכהו, לא עביד איניש דינא לנפשיה.

וקשה מכאן על האמור לעיל שבמקום פסידא לכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה. דוחה הגמרא:

לא,

אין מברייתא זו ראיה, מפני שהברייתא מדברת באשה

שיכולה להציל

את בעלה

על ידי דבר אחר.

וכיוון שכך, אין לה היתר לבייש את המכה ולעשות דין לעצמה, ואם ביישה אותו עליה לשלם את דמי בושתו.

אבל

אם

אינה יכולה להציל

את בעלה,

על ידי דבר אחר,

אלא רק אם תבייש את חבירו,

פטורה.

מפני שמותר לאדם לעשות דין לעצמו במקום שיש לו פסידא.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

אם אכן הברייתא מחייבת את האשה דמי בושת רק כשיכולה להציל את בעלה על ידי דבר אחר.

אדתני סיפא,

עד ששונה הברייתא בסיפא:

"ושלחה ידה",

מכאן אנו למדים,

פרט לשליח בית דין,

המבייש את המכה, שהוא פטור מדמי בושת,

לפלוג ולתני בדידה,

הרי אפשר לחלק באשה עצמה המצלת את בעלה, בין יכולה להציל על ידי דבר אחר, לאינה יכולה. ונדרוש את הפסוק כך: "ושלחה ידה ... וקצותה את כפה",

במה דברים אמורים

שהיא חייבת לשלם את דמי בושתו,

ב

זמן

שיכולה להציל

את בעלה

על ידי דבר אחר, אבל

אם

אינה יכולה להציל

את בעלה

על ידי דבר אחר,

נמצא שאין לה ברירה אלא לבייש את המכה,

פטורה.

ואם כן, מדוע מיעטה הברייתא מהפסוק "ושלחה ידה", שליח בית דין שבייש, ולא מיעטה את האשה עצמה שביישה כשלא היתה לה אפשרות להציל על ידי דבר אחר שהיא פטורה?

מתרצת הגמרא:

הכי נמי קאמר,

אכן, כך היא כוונת התנא בסיפא,

במה דברים אמורים

שהאשה חייבת לשלם את דמי בושתו של המכה,

בשיכולה להציל

את בעלה

על ידי דבר אחר,

גם בלי לביישו.

אבל

אם

אינה יכולה להציל

את בעלה

על ידי דבר אחר, נעשה ידה כ

יד

שליח בית דין,

ו

כשם ששליח בית דין שבייש פטור אף היא

פטורה.

תא שמע

קושיה ממשנה לרב יהודה ורב נחמן:

דתנן:

הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו,

מחמת שהחזיקו בה הרבים מכבר, או שנתנה להם בעצמו, וכעת הוא רוצה לחזור בו, ולבטל את דרך הרבים.

ולכן הלך ו

נטלה

את הדרך מהם,

ונתן להם

דרך אחרת שעוברת

מן הצד

בקצה השדה

.

מה שנתן, נתן.

והרי הם מוחזקים בדרך החדשה.

ו

אילו הדרך הישנה שרצה שתהיה

שלו, לא הגיעו,

לא זכה בה, אלא היא עדיין בחזקת הרבים.

נמצא שבעל הבית מפסיד, ויש לרבים שתי דרכים בתוך שדהו.

ואי

כד

אמרת,

שבמקום שיש פסידא, לכולי עלמא

עביד איניש דינא לנפשיה,

אם כן מדוע הדרך הישנה שייכת לבני רשות הרבים, ואין בעל החצר יכול לעשות דין לעצמו,

לנקוט פזרא וליתיב,

ליטול מקל, ולשמור שלא יעברו בדרך שלו?

מתרצת הגמרא:

אמר רב זביד משמיה דרבא,

אף על פי שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כשיש לו פסידא, אסרו חכמים על בעל החצר למנוע מהרבים לעבור בדרך הישנה,

גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון

שאינה נוחה כמו הדרך הראשונה, ולכן הותר לרבים להמשיך ללכת בדרך הישנה.

רב משרשיא אמר

: המשנה מדברת

ב

בעל חצר ה

נותן להם דרך עקלתון

במקום הדרך הישנה, ולכן גזרו חכמים מה שכבר נתן נתן, והדרך הישנה שלו תישאר בחזקת הרבים.

אבל אם יתן לרבים דרך חדשה נוחה כמו הדרך הראשונה, אין לרבים זכות להמשיך ללכת בדרך הישנה, ואם יעשו כן יוכל בעל הבית לעשות דין לעצמו ולמנוע מהם ללכת בה, ולא גזרו חכמים שתהיה הדרך הישנה שלהם שמא יתן להם דרך עקלתון.

רב אשי אמר

: אפילו אם נתן להם דרך אחרת נוחה כמו הדרך הישנה, אינו יכול למנוע מהרבים לעבור בדרך הישנה משום ש

כל

דרך שהיא

מן הצד

של השדה,

דרך

עקלתון הוא,

משום שהיא אומנם

קרובה לזה

שנמצא סמוך לצד זה,

ו

מאידך היא

רחוקה לזה

לאלו שדרים בצד האחר, שלהם הדרך הישנה נוחה יותר. ולגבי אותם שהדרך החדשה רחוקה מהם, הרי הוא עושה שלא כדין, ולכן אינו זוכה בדרך הישנה.

תמהה הגמרא:

אי הכי

כדאמרת, שהדרך החדשה אינה טובה כמו הדרך הישנה, ואינה מהוה תחליף לדרך הראשונה,

אמאי

הדרך החדשה שנתן נשארת שלהם והדרך הישנה

שלו לא הגיעו, לימא להו

לבני רשות הרבים,

שקולו דידכו

את הדרך הישנה שהיא שלכם,

והבו לי דידי,

החזירו לי את הדרך החדשה.

מתרצת הגמרא: אמנם כן, הדרך החדשה שנתן להם אינה יכולה לשמש כתחליף לדרך הישנה, ומכל מקום, הדרך החדשה שייכת לבני רשות הרבים,

משום דרב יהודה.

דאמר רב יהודה: מיצר שהחזיקו בו רבים,

רשות היחיד שרבים הורגלו להשתמש בו, ותקנוהו לכך, ולא מחה בהם בעל הבית,

אסור

לבעל הבית

לקלקלו

משימוש הרבים, ולהחזירו לרשות היחיד, כיוון שידע שהרבים הולכים בתוך השדה שלו ושתק, בוודאי מחל על זכותו.

וכל שכן במקרה של משנתנו, שבעל השדה בעצמו נתנה לרבים, אין לו טענת מקח טעות, ומה שנתן נתן.

תא שמע

קושיה מברייתא על רב יהודה ורב נחמן, מהא דתניא,

בעל הבית שהניח

פאה מצד אחד

של שדהו,

ובאו עניים ונטלו

פאה

מצד אחר.

זה וזה,

גם מה שנטלו וגם מה שהפריש ועדיין לא נטלו, יש לו דין

פאה,

וצריך להפקירו לעניים.

ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, אמאי "זה וזה פאה"?

מדוע הוא חייב להפקיר את מה שהפריש, ואינו יכול

לנקוט פזרא,

לקחת מקל,

וליתיב,

לשבת ולשמור בפתח שדהו כדי שלא יזכו העניים בפאה שהפריש, שהרי בוודאי לא הפריש לעניים פעמיים פאה?

אמר רבא: מאי

דאמרינן

"זה וזה פאה",

אין הכוונה שעליו להניח הכל לעניים, אלא שיש לכל דין פאה,

לפוטרן מן המעשר.

ואפילו אם אחר כך הוא חוזר וזוכה במה שהניח לעניים לעצמו, הוא פטור מן המעשר.

כדתניא: המפקיר

לרבים

את כרמו, ו

למחרת

השכים בבקר, ובצרו,

וזכה לעצמו בכרם המופקר,

חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה,

ואף על פי שההפקר פטור מכל אלו, כיוון שחזר וזכה בפירות, הרי הוא שוב חייב במתנות עניים אלו.

ופטור מן המעשר,

לפי שההפקר פטור מן המעשר גם לאחר שזכו בו אחרים, והוא הדין אם זכה בהפקר לעצמו הרי הוא פטור מן המעשר.

וזהו ששנתה הברייתא "בעל הבית שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ולקחו פאה מצד אחר, זה וזה פאה", לומר, שבין מה שזכו לעצמם העניים, ובין החלק שהפריש ולא נטלוהו עדיין, שהוא יכול לזכות בו לעצמו, הכל פטור מן המעשר.

מתניתין:

אדם המהלך עם כד מים, ונתקל בארץ ונפל, ומתוך כך

נשברה כדו ברשות הרבים,

ונשפכו המים ונתפזרו החרסים על הארץ,

ו

כתוצאה מכך

הוחלק אחד

במים, או שלקה ניזוק

בחרסית.

הרי בעל הכד

חייב

בתשלומי הנזק, מפני שהיה עליו להזהר ולמנוע את ההתקלות, ונפילת הכד נחשבת לפשיעה, ודינו כחופר בור ברשות הרבים.

רבי יהודה אומר

: הנתקל בדרכו אינו נחשב פושע על שבירת החבית, ופטור על נזקין שנעשו בשעת הנפילה.

ודין החרסים שנותרו ברשות הרבים הוא:

במתכוין

לזכות בהם

,

הרי התקלה שלו ו

חייב

בנזקיהם

.

ו

באינו מתכוין

לזכות בהם

פטור,

כי המפקיר נזקיו ברשות הרבים פטור

.

גמרא:

נאמר בתורה [שמות כא לג]: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור, ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו".

ולעיל [ג ב] מבואר שבור האמור בתורה זה חפירה בקרקע רשות הרבים. ותולדת בור זה חפץ המונח ברשות הרבים באופן שהוא עלול לגרום לתקלה.

ובגמרא להלן [נ ב] נחלקו אמוראים מהו חיובו של בעל הבור:

לדעת רב, בעל הבור חייב על נזק או מיתת השור מחמת ההבל המצוי בבור, אבל אינו חייב בנזק הבא מחמת החבטה בקרקעית הבור, מפני שקרקע אחרת [שאינה שלו ] הזיקתו, וגרמא בניזקין פטור.

ואילו לדעת שמואל, בעל הבור חייב על כל נזק שיגרם מהבור. הילכך, בין אם מת הנתקל מחמת ההבל, ובין אם מת מחמת החבטה, חייב.

ויש מחלוקת נוספת בדין בור, ולהלן [מט ב] נחלקו בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ובסוגיין נחלקו בה רב ושמואל.

לדעת רב התורה חייבה את בעל הבור בנזקי בורו, רק במקרה שחפר בור ברשות הרבים, או שהניח חפץ בצורה שיכולה לגרום לתקלה ברשות הרבים, והפקירו. אבל אם הניח תקלה ברשות הרבים ולא הפקירה, אינו חייב בנזקיה מדין בור, אלא מדין ממונו המזיק [הנלמד מכך שחייבה התורה את האדם על נזקי שורו].

ולדעת שמואל, חיובו של האדם על נזקי בורו נאמר בין אם הפקירו ובין אם לא הפקירו.

בשלב זה הבינה הגמרא, שמשנתנו מדברת באדם שנתקל ברשות הרבים ונשברה כדו, ולא הפקיר את המים ואת החרסים.

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו

במשנה שאם הוחלק אחד במים או לקה בחרסית בעל הכד חייב,

אלא

בזמן

שטינפו כליו,

בגדיו של הנתקל

במים

על ידי החלקתו.