Bava Batra 35b — o Talmud em português

ומשנינן:

התם

גבי ולד -

להאי

למוכר הפרה או השפחה

אית ליה דררא דממונא

[שייכות ממון] בולד,

ולההוא

ללוקח הפרה או השפחה - נמי

אית ליה דררא דממונא

בולד -

שהפרה והשפחה הלוא היו מתחילה של זה ושוב עברו לרשותו של זה, וספיקינו הוא, באיזה שעה ילדו, אם כשעדיין היו ברשותו של המוכר או אחר שעברו לרשותו של לוקח.

אבל

הכא

גבי קרקע או ספינה, שזה אומר: "של אבותי היתה מעולם", וזה אומר: "של אבותי היתה מעולם" - הרי

אי

הקרקע או הספינה

דמר

[של זה] היא, הלוא

לא דמר

היא לא עכשיו ולא אי פעם,

ואי דמר

הלוא

לא דמר

היא!

אמרי נהרדעי

בדין קרקע או ספינה ש"זה אומר של אבותי, וזה אומר של אבותי", ונפסק על פי בית דין "כל דאלים גבר":

ואם בא אחד מן השוק והחזיק בה

, ואף שאינו טוען ששלו היא,

אין מוציאין אותה מידו

, ומשום שהרי אף לשנים שנתעצמו עליה אין ראיות ששלהם היא, ושמא אינה של שניהם!

וכ

דתני רבי חייא: גזלן של רבים לאו שמיה

גזלן

, ומפרשים נהרדעי, שהכוונה היא לשלישי שהחזיק בדבר שמתעצמים עליו שנים אחרים, ואין לזה או לזה ראיות ששלו הוא, ויתכן שאינו של שניהם.

רב אשי אמר: לעולם

גזלן של רבים, כעין מה שאמרו נהרדעי -

שמיה גזלן

לענין שיוציאו אותו מיד אחר שאינו טוען בו כלום,

ומאי

"

לא שמיה גזלן

" שאמר רבי חייא בגזלן כעין זה, להחמיר עליו הוא בא:

שלא ניתן

גזל זה

להשבון

[אינו מתכפר בהשבה], שהרי צריך הוא להשיב את הגזילה לבעליה, ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים לדין "כל דאלים גבר"; והיות ואינו יודע מי הם הבעלים, נמצא שאינו יכול להשיב.

שנינו במשנה: חזקתן שלש שנים מיום ליום:

אמר רבי אבא

:

אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי

[אם הטעינו המערער למחזיק סל ובו פירות משדהו],

לאלתר

שעשה כן

הוי חזקה

, שהרי זה כמי שהודה למחזיק ששלו היא הקרקע.

אמר רב זביד

:

ו

מכל מקום

אם טען

המערער

ואמר

: לעולם הקרקע שלי היא, ומה שסייעתיו בפירות הוא משום ש

לפירות הורדתיו

כאריס למחצה שליש ורביע, הרי זה

נאמן

.

והני מילי

שיכול אדם לטעון למחזיק בשדה "לפירות הורדתיו" -

בתוך שלש

שנים שמחזיק הלה בקרקע, וכדי לסתור את ההוכחה ממה שהטעינו למחזיק צנא דפירי

\-

אבל לאחר שלש

שהחזיק אדם בשדה,

לא

יכול המערער לומר: לכך החזיק זה בשדה משום ש"לפירות הורדתיו", ואפילו אם לא הטעינו צנא דפירי; ומשום שאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים, והיה לו לזה למחות, וכפי שמבארת הגמרא בהמשך הענין.

אמר

תמה

ליה רב אשי לרב כהנא

:

ו

אי

אכן

לפירא אחתיה, מאי הוה ליה למעבד

, [אם אכן מוריד הוא את חבירו לאכילת פירות, וכגון שנותן לו את שדהו במשכנתא לפרעון חובו, מה יש לו לעשות]!? כלומר, כיון שאינו יכול לטעון "לפירות הורדתיו" אחר שהחזיק זה שלש שנים, הרי נמצא שכל המוריד חבירו לפירות למשך זמן של יותר משלש שנים - יפסיד את שדהו!?

אמר ליה

רב כהנא לרב אשי:

איבעי ליה למחויי

, בידו למחות במחזיק בתוך שלש שנים ולומר לעדים "דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים, וגוף הקרקע שלי היא", ואם אין לו שטר מכירה, לא יוכל לטעון "שטר היה לי ואבד, כי לא נזהרתי בו אחר שלש", כי היות ומיחה בו בעל השדה היה לו להזהר בשטרו; ואף שאין זו מחאה גמורה כשאר מחאות שהוא טוען "בגזל יושב הוא בשדה", שהרי אף לפי דברי המערער בדין הוא מחזיק בקרקע, מכל מקום מחאה היא!

דאי לא תימא הכי

, שאף מחאה לחצאין כעין זו מחאה היא,

הני משכנתא דסורא

[שמוריד הלוה את המלוה לאכילת פירות בשדהו],

דכתב בהו

"

במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף

", [בתום מספר שנים כך כך - כפי שנקבע ביניהם - תחזור הקרקע לבעליה בלוא כסף ובלא מחיר] - וכי נאמר, ד

אי כביש ליה לשטר משכנתא גביה, ואמר

"

לקוחה היא בידי

",

הכי נמי דמהימן

, [וכי אפשר שלעולם יכול המלוה להעלים את שטר המשכנתא, ולטעון "לקוחה היא בידי"] ונאמיננו מדין חזקת שלש שנים, ואילו המערער אין בידו לבטל את חזקתו על ידי מחאה לחצאין!?

וכי תימא הכי נמי

[אכן יכול הוא לעשות כן] -

והיתכן ד

מתקני רבנן

שהתקינו את משכנתא דסורא -

מידי דאתי ביה לידי

פסידא

, [וכי אפשר שיתקנו חכמים דבר שיכול הלוה לבוא על ידו לידי הפסד]!? הלוא ודאי שלא יתקנו חכמים תקנה כעין זו -

אלא

בהכרח שאין בכך חשש פסידא, כי

איבעי ליה

ללוה

למחויי

במלוה מחאה לחצאין, ומחאה זו תבטל את חזקת המלוה, ואין בידו להפסיד את הלוה -

ואם כן

הכא

כשהורידו לפירות -

נמי

, אם חושש הוא שלסוף שלש שנים יטען האריס ששלו היא,

איבעי ליה למחויי

במלוה בתוך שלש השנים מחאה לחצאין, כי אף מחאה לחצאין מחאה היא!

אמר רב יהודה אמר רב

:

גוי שהחזיק שלש שנים בקרקע של ישראל וטען "קניתיה" אינו נאמן, שלא אמרו חזקת שלש שנים אלא לישראל בלבד, ומשום שסתם גויים גזלנים ואלימים הם, והישראל ירא למחות בהם, לפיכך לא תיקנו להם חזקה.

ולא עוד, אלא שאף

ישראל הבא מחמת

אותו

גוי, הרי הוא

אותו ישראל -

כגוי

עצמו:

מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת גוי, אין לו חזקה אלא

בשטר

.

כלומר, גוי שהחזיק בקרקע שלש שנים והלך ומכרה לישראל, אין מעמידים את הקרקע בחזקתו של הישראל, ומשום שחזקת הגוי אינה מועילה להאמין את הגוי בטענתו, ושוב ממילא, לא מיבעיא שאם לא החזיק הישראל עצמו, אין מעמידים את הקרקע בידו, שחזקת הגוי אין מועילה לו, ואף לא לישראל הבא מחמתו; אלא אפילו אם החזיק הישראל עצמו בקרקע שלש שנים אין מעמידים את הקרקע בידו, שהרי חזקת הישראל חזקה שאין עמה טענה היא, שאין הוא טוען "יודע אני שקנהו הגוי מן הישראל ושלי היא", אלא מסתמך הוא על חזקה שהחזיק הגוי, והיא הלוא אינה חזקה.

אמר רבא: ואי אמר

ה

ישראל

שהחזיק בה שלש שנים אחר שקנאה מן הגוי - לישראל המערער: