Bava Batra 170a — o Talmud em português

רבן שמעון בן גמליאל סבר: אין אותיות נקנות במסירה.

ולכן לא די בשטר שבידו, שהרי השדה לא נקנתה לו על ידי אותו שטר, אלא הוא צריך להביא עדים שעשה בה קנין חזקה על ידי הבעלים שאמרו לו "לך חזק, וקני".

ורבי סבר: אותיות נקנות במסירה.

ודי לו בשטר שבידו, למרות שהוא לא נכתב על שמו אלא על שם אותו אחד שמכר לו את השדה, ואין צריך להביא גם את עדי החזקה.

אמר ליה אביי

לרב דימי:

אם כן, פלוגתא לדמר!?

דבריך נוגדים את דברי רבינו, רבה, שאמר לעיל שרבן שמעון בן גמליאל סובר אותיות נקנות במסירה, ולדבריך הוא סובר שאותיות אין נקנות במסירה?

אמר ליה

רב דימי לאביי:

ותפלוג!

כלומר איני חושש לחלוק עליו.

אמר ליה

אביי:

הכי קאמינא לך,

התכוונתי לומר לך כך:

מתניתא לא מיתרצא אלא כדמתרצא מר.

הלא הברייתא דלעיל, שנחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר, אי אפשר לפרשה אלא כדברי רבה, שרבן שמעון בן גמליאל סובר שאותיות נקנות במסירה.

ואם כן, קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל?

אלא, אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון

שהשטר אשר בידי המחזיק נכתב אמנם על שמו, אלא

שנמצא אחד מהן

מהעדים החתומים על השטר שהוא

קרוב או פסול

.

ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר קא מיפלגי: רבי סבר לה כרבי אלעזר, דאמר

לגבי גט:

עדי מסירה כרתי.

העדים שבפניהם נמסר הגט הם עיקר הגט והם הגורמים ל"כריתות", ואין צורך מעיקר הדין לעדי החתימה כלל. והוא הדין בכל השטרות עיקר תקפם הוא על ידי עדי המסירה בלבד, ולכן לא איכפת לן כאן שאחד מעדי החתימה פסול, ויכול המחזיק להביא את השטר הזה, ובלבד שיביא עמו את העדים שהשטר נמסר בפניהם.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כרבי מאיר, דאמר

לגבי גט:

עדי חתימה כרתי.

שהם עיקר הגט, וכן בשאר שטרות צריך דוקא עדי חתימה, וכיון שאחד מעדי החתימה הוא קרוב או פסול, הוא אינו יכול להסתמך על השטר הזה אלא צריך להביא את עדי החזקה.

ומקשינן:

והא אמר רבי אבא: מודה היה רבי אלעזר

שאף על פי שגט בלי עדי חתימה כלל כשר, מכל מקום,

במזויף מתוכו,

אם חתומים עליו עדים פסולים,

שהוא פסול.

ואם כן, גם לפי רבי לא יועיל השטר הזה שנמצא בו קרוב או פסול!?

אלא, אמר רבי אבינא: הכל מודים שאם כתוב בו

שבית הדין כתבו על השטר "

הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מזוייפת

", כלומר, שאחד מהעדים קרוב או פסול,

שהוא פסול

-

כדרבי אבא

.

לא נחלקו

רבי ורבן שמעון בן גמליאל

אלא בשטר שאין עליו עדים כלל.

שיש למחזיק שטר כזה שאין חתומים עליו עדים כלל:

רבי סבר לה כרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי,

והשטר כשר למרות שאין עליו עדים כלל.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כרבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי

ובלי עדי חתימה השטר פסול, לכן הוא צריך להביא את עדי החזקה.

ואיבעית אימא, במודה בשטר שכתבו,

לוה המודה שהשטר שביד המלוה אמת, שהוא אכן כתבו, ואלו עדיו, שאינו מזוייף, אך הוא טוען שהשטר פרוע, האם

צריך

המלוה

לקיימו,

את השטר הזה, על ידי עדים אחרים כדי שלא ישאר ללוה "מיגו", שהיה יכול לטעון מזוייף. או שהמלוה אין צריך לקיימו

קא מיפלגי

.

מדובר כאן במקרה דומה, שהמערער מודה שהשטר אשר בידי המחזיק אינו מזוייף אלא הוא אכן כתבו, אלא שהוא טוען שהוא לא הספיק להשתמש בו, ולא מכר את השדה הכתובה בשטר מעולם [שהרי כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו], ובינתיים הוא איבד את השטר, והמחזיק מצא אותו ומשתמש בו שלא כדין.

דרבי סבר: מודה בשטר שכתבו, אין צריך

המלוה

לקיימו,

כי הלוה כבר קיימו בהודאתו, ואף שהוא טוען פרעתי אינו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף.

וגם כאן, יכול המחזיק להסתמך על השטר שבידו, למרות שהוא לא קויים אלא על ידי המערער, והוא הרי טוען שהשטר נפל ממנו.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו, צריך

המלוה

לקיימו

וכל עוד אינו מקיימו נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף הוא.

וגם כאן, כיון שלמחזיק אין עדי קיום על השטר, הרי אין לו תוקף, משום שהמערער יש לו מיגו, שהיה יכול לפסול אותו בטענת מזוייף. ולכן הוא צריך להביא את עדי החזקה.

ומקשינן:

והא איפכא שמעינן להו!

במקום אחר מצינו מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בענין מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו להיפך מכאן?

דתניא

במסכת בבא מציעא [ז א]:

שנים

שהיו

אדוקין בשטר

חוב, המלוה והלוה.

מלוה אומר: שלי הוא ונפל ממני, ומצאתו,

ועדיין לא פרעת את חובך.

ולוה אומר: שלך הוא,

כלומר מקודם היה שלך, אך לאחר מכן

ופרעתיו לך

והחזרת לי אותו, וממני הוא נפל -

יתקיים השטר בחותמיו.

המלוה צריך לקיים את השטר, ואז יוכל לגבות בו כדין כל שטר שביד המלוה שהלוה אינו נאמן לו פרעתי,

דברי רבי

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו

המלוה והלוה. דהיינו שהלוה ישלם רק מחצית מהחוב.

ודנה הגמרא: ולית ליה לרבי,

וכי רבי אינו סובר את

הא דתנן

בתחילת מסכת בבא מציעא:

שנים אוחזין בטלית

.

זה אומר: אני מצאתיה

שהגבהתי אותה ראשון והיא שייכת לי,

וזה אומר: אני מצאתיה

ושלי היא -

הדין הוא:

זה ישבע שאין לה בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לה בה פחות מחציה.

כל אחד ישבע שלפחות חצי הטלית היא שלו,

ויחלוקו

.

וגם כאן, ששניהם אוחזין בשטר, היה צריך להיות הדין "יחלוקו", שיתחלקו המלוה והלוה בסכום הכתוב בשטר, ומדוע אמר רבי שהמלוה גובה את כל החוב האמור בשטר!?

ומבארת הגמרא:

ואמר רבא אמר רב נחמן

: אכן

ב

שטר

מקויים,

שיש בו אישור מבית דין על החתימות,

דכולי עלמא לא פליגי דיחלוקו,

כדין המשנה בשנים אוחזין.

כי פליגי בשאינו מקויים.

המחלוקת של רבי ורבן שמעון בן גמליאל היא כשהם אדוקים בשטר שאין בו קיום בית דין אלא שהלוה מודה שהוא אינו מזוייף, האם הוא צריך בכלל לשלם או לא.

רבי סבר: מודה בשטר שכתבו, צריך לקיימו

.

ואי מקיים לה

המלוה את השטר, שאז הלוה אינו יכול לטעון שהוא פרוע,

גבי פלגא.

גובה המלוה מחצית מהחוב.

ואי לא

מקיים לה,

חספא

[חרס]

בעלמא הוא

ואינו גובה בו כלל.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו, אין צריך לקיימו

.

ולכן למרות שהשטר אינו מקויים, הדין הוא:

ויחלוקו

.

הרי שסברת רבי ורבן שמעון בן גמליאל הפוכה מבסוגייתנו!?

ומבארת הגמרא:

איפוך!

הפוך את דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל באחד משתי המחלוקות.

ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך

.

אלא הכא: בלברר קמיפלגי.

רבי ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו בסוגייתנו במחלוקת אחרת. האם אדם צריך לברר ולהוכיח את אמיתות כל הטענות שהוא טוען, למרות שאילו היה טוען רק אחת מהן היה יכול לזכות על ידה בלבד, או לא.

שמדובר כאן, שהמחזיק טוען שתי טענות, האחת, שיש לו שטר מכירה על השדה מהמערער, והשניה, שהוא מחזיק בה שלש שנים, וסובר רבי שהוא נידון בשטר. דהיינו, למרות שדי היה לו בטענת חזקה בלבד, אך כיון שהוא טוען גם שיש לו שטר, עליו להוכיח זאת ולהביא את השטר.

ורבן שמעון בן גמליאל סובר שהוא נידון בחזקה. שדי אם יוכיח את חזקתו בלבד ואין צריך להביא גם את השטר [וכל שכן אם יביא את השטר שאין צריך גם עדי חזקה].

כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא,

בדומה לזה, היה מעשה שרב יצחק בר יוסף תבע חוב מרבי אבא, ולא היה לו שטר על כך.

אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא.

הם הגיעו לדין אל רבי יצחק נפחא לדון.

אמר

רבי אבא לרב יצחק בר יוסף:

פרעתיך בפני פלוני ופלוני!

אמר ליה רבי יצחק נפחא

לרבי אבא:

יבואו פלוני ופלוני ויעידו!

שראו שפרעת לו בפניהם.

אמר ליה

רבי אבא:

אי לא אתו, לא מהימנינא.

ואם לא יבואו עדים, וכי אינני נאמן לטעון שפרעתי לו ביני לבינו?

והא קיימא לן: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים!?

אמר ליה

רבי יצחק נפחא:

אנא בההיא, כשמעתא דמר סבירא לי,

בדין זה אני סבור כמוך שאמרת בשם רב.

דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני, צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו.

שלמרות שהיה יכול לטעון פרעתיך שלא בפני עדים, אך כיון שהוא טוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני, צריך להביאם.

אמר ליה

רבי אבא:

והא אמר רב גידל אמר רב: הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל,

שאדם אינו צריך להוכיח טענה כזאת שהיה יכול לזכות גם בלעדיה.

וכך אמנם מסתבר לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל, כי: