Bava Batra 160b — o Talmud em português

"

שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר

" -

זה

שטר

פשוט

שהוא כמו ספר.

"

וחתום

" -

זה

שטר

מקושר,

ש"חתום" משמעותו היא צרור וחתום ומקושר.

"

והעד

" - משמע

שנים

שני עדים. לפי שסתם עד בתורה, הכוונה לשני עדים.

"עדים" - משמע

שלשה

עדים.

הא כיצד?

שנים

עדים -

לפשוט! שלשה

-

למקושר!

ודנה הגמרא:

ואיפוך אנא!?

מנין לנו לדרוש כך ולא להיפך, ששטר פשוט צריך שלשה עדים ואילו מקושר די לו בשני עדים!?

ומתרצת הגמרא: מסתבר לומר, שהמקושר צריך יותר עדים מהפשוט, שהרי

מתוך שנתרבה בקשריו,

שאנו רואים שהכתוב החמיר בו והטריח לעשות בו קשרים,

נתרבה

גם

בעדיו,

שיצטרך יותר עדים.

רפרם אמר: מהכא

אנו למדים את דיני השטרות השונים: דכתיב [שם פסוק יא] כשקנה ירמיה את הדשה מחנמאל בן דודו, "

ואקח את ספר המקנה, את החתום המצוה והחקים, ואת הגלוי

". ודרשינן, "

ואקח את ספר המקנה

" -

זה

שטר

פשוט

. "

את החתום

" -

זה

שטר

מקושר

. "

ואת הגלוי

"

\-

זה פשוט שבמקושר.

הטופס שבשטר, שנכתב בצורה רגילה, "

המצוה והחקים

", משמע שיש חילוקי דינים בין שני סוגי השטרות,

אלו דברים שבין

שטר

פשוט למקושר

.

הא כיצד,

במה הם חלוקים?

זה

הפשוט,

עדיו שנים

.

וזה

המקושר,

עדיו שלשה

.

זה

הפשוט,

עדיו מתוכו

.

וזה

המקושר,

עדיו מאחוריו

.

ודנה הגמרא:

ואיפוך אנא!?

שהפשוט יהיו עדיו שלשה, והמקושר עדיו שנים?

ומתרצת הגמרא:

מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו

.

רמי בר יחזקאל אמר: מהכא

אנו למדים: דכתיב [דברים יט טו] "

על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר

".

אם תתקיים עדותן בשנים,

אם אפשר לדון על פי שני עדים בלבד,

למה פרט לך

הכתוב

ב"ש לשה"?

לומר לך, שנים

לשטר

פשוט

ו

שלשה למקושר

.

ודנה הגמרא:

ואיפוך אנא!?

ומתרצת הגמרא:

מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו

.

ומקשה הגמרא:

והני, להכי הוא דאתו!?

וכי כל המקראות הללו באו כדי לדרוש מהם דיני שטר פשוט ומקושר. והלא

כל חד וחד, למילתיה הוא דאתא,

כל מקרא לגופו הוא בא ללמד.

שהרי המקרא הראשון נדרש

לכדתניא

:

"

שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום

".

עצה טובה קא משמע לן

ירמיה. אמר להם עצה טובה, שכל אחד יכתוב שטר על שדהו ולשומרו כדי שלא יזדקק למצוא עדים על בעלותו כשיקום מי שיעורר על כך.

ואילו המקרא השני, "

ואקח את ספר

המקנה

", אינו בא לשום דרשה אלא להשמיענו כי

הכי הוה מעשה,

שכך היה שירמיה לוקח את ספר המקנה, ונתנו לברוך בן נריה כדי שישמרנו לימים רבים.

והמקרא השלישי "

על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים

", בא

להקיש שלשה לשנים, בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן

במסכת מכות [ה ב]. שרבי עקיבא ושאר תנאים, כל אחד לשיטתו, דורשים שם את הפסוק ששלשה עדים הם כמו שנים לגבי דינים שונים, וכגון שאם נמצא אחד מהשלשה קרוב או פסול, שכל העדות בטלה, כמו בשני עדים.

ומתרצת הגמרא:

אלא,

שטר

מקושר

-

מדרבנן.

תקנת חכמים הוא, ולא מהמקרא הוא נלמד.

וקראי,

המקראות שדרשנו מהם לעיל, רק

אסמכתא בעלמא

הם.

וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר,

מדוע באמת תיקנו חכמים שטר מקושר?

אתרא דכהני הוו.

אותו מקום שתיקנו בו גט מקושר, היו שם הרבה כהנים,

והוו קפדי טובא,

היו כועסים במהירות על נשותיהם,

ומגרשי נשייהו,

מגרשים אותן מיד מתוך כעסם, ושוב לא יכלו להחזירן, שהכהן אסור בגרושה.

ועבדי רבנן תקנתא,

לכן התקינו חכמים גט מקושר, שעשייתו נמשכת זמן רב, כדי ש

אדהכי והכי,

בינתיים,

מיתבא דעתייהו.

ינוחו מכעסם, ולא יגרשו את נשותיהם.

ודנה הגמרא:

התינח גיטין,

שייך לגביהם הטעם הזה. אלא שאר

שטרות, מאי איכא למימר,

מדוע תיקנו בהם חכמים שטר מקושר?

ומתרצת הגמרא:

כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות.

לכן תיקנו גם בכל השטרות שטר מקושר.

ודנה הגמרא:

היכן

ה

עדים חותמין

בשטר מקושר?

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בדבר:

רב הונא אמר: בין קשר לקשר,

ויבואר לקמן.

ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב,

מעבר השני של השטר על הכפלים,

וכנגד הכתב,

במקביל לכתב שבצד הפנימי של השטר,

מבחוץ,

שם חותמים העדים.

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: לרב הונא, דאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין,

היינו סבורים ש

בין קשר לקשר

היינו

מגואי,

בתוך השטר היו העדים חותמים, על השורות החלקות, וחתימתם נמצאת בתוך התפרים של השטר, ולא מחוץ להם.

ותקשי,

והא ההוא

שטר

מקושר, דקאתא לקמיה דרבי. ואמר רבי: אין זמן בזה!

חסר הזמן בשטר הזה.

אמר ליה רבי שמעון ברבי,

ענהו רבי שמעון בנו של רבי,

לרבי: שמא בין קשריו מובלע

הזמן, ולכך אינך רואהו.

פלייה,

התיר רבי את הקשרים,

וחזייה,

וראה שאכן היה כתוב שם הזמן.

ואם איתא

שגם העדים חותמים בין הקשרים מבפנים, אם כן, "

אין זמן בזה, ואין עדים בזה

",

מיבעי ליה

לרבי למימר!? היה צריך רבי לשאול גם היכן הם חתימות העדים, ולא רק היכן הוא הזמן!

אמר ליה

רב חסדא:

מי סברת, בין קשר לקשר

היינו

מגואי?

! לא

כך הוא הדבר! אלא,

בין קשר לקשר מאבראי,

מעברו השני של השטר.

ודנה הגמרא:

וניחוש דלמא זייף, וכתב מאי דבעי,

מדוע לא נחשוש בשטר מקושר [שנשאר בו בסופו מקום חלק עבור אישור השטר על ידי בית דין, ואין העדים חותמים בסופו אלא חותמים מבחוץ, בראשו], שמא יוסיף המלוה בסוף השטר, לאחר שהעדים חתמו מבחוץ, שהלוה חייב לו עוד כסף,

וחתימי סהדי,

חתימת העדים במקושר הרי אינה בסוף השטר אלא מאחוריו, בין הקשרים, ומהיכן נדע עד היכן מגיעה עדותם?

ומתרצת הגמרא:

דכתיב ביה,

שכותבים בסוף השטר, קודם חתימת העדים שמבחוץ, "

שריר וקיים

". וזו הוכחה שכאן מסתיים השטר.

ומקשה הגמרא:

וניחוש דלמא כתב

המלוה

מאי דבעי,

לאחר אותו "שריר וקיים",

והדר כתב

"

שריר וקיים

"

אחרינא,

שלאחר ההוספה שלו יכתוב שוב "שריר וקיים"?

ומתרצת הגמרא: רק

חד

"

שריר וקיים

"

כתבינן. תרי

"

שריר וקיים

"

לא כתבינן.

והרי זו הוכחה שהוא מזויף.

ומקשה הגמרא:

וליחוש דלמא מחיק ליה ל

"

שריר וקיים

", שמא המלוה ימחוק את ה"שריר וקיים",

וכתב מאי דבעי,

יוסיף על השטר כל מה שירצה,

והדר כתב,

בסוף יחזור ויכתוב שוב "

שריר וקיים

"? ומתרצת הגמרא:

הא אמר רבי יוחנן: תלויה מקויימת, כשרה.

אם הסופר טעה והשמיט כמה מלים, הוא יכול להוסיף אותן בין השורות, ובסוף השטר הוא מקיים [מאשר] אותן, בכך שהוא כותב כי כל אותן המלים התלויות בין השורות "שריר וקיים".