Avodá Zará 36b — o Talmud em português

נאמר: [מלאכי ג ט]

"במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו"

[פירוש, מקבלים אתם עליכם גזירה ב"ארור" לפרוש מאיזה דבר, ואחר כך, מחמת שאין אתם יכולים לעמוד בה, "אותי אתם קובעים", גוזלים אותי, בכך שאינכם עומדים בגזירה זו אלא נהנים שוב מן הארורים. ]

ולכן,

אי איכא

אם ישנה גזירה שעומד בה ה

'גוי כולו', אין!

אכן גזירה זו קיימת. אך

אי

אם

לא

עומד כל העם בגזירה זו,

לא

מתקיימת הגזירה!

ודנה הגמרא בדברים שהובאו לעיל בענין גזירת שמונה עשרה דבר:

גופא, אמר באלי, אמר

בשם

אבימי נותאה, משמיה דרב

:

פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן

של גוים -

כולן

אסורים

מ

גזירת

שמונה עשר דבר הן.

שואלת הגמרא: גזירת "

בנותיהן", מאי היא?

אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן

שיהיה להם דין טומאת

נידות מעריסותן,

כבר מהיותן קטנות השוכבות בעריסה.

וגניבא משמיה דרב אמר: כולן

כל הגזירות ואף גזירת בנותיהן,

משום עבודת כוכבים גזרו בהן.

דכי אתא

כאשר בא

רב אחא בר אדא, אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום

שלא יבואו על ידי אכילת הפת לשתית

שמנן.

ותמהה הגמרא:

מאי אולמיה

, במה גדול כוחו

דשמן מפת,

שעל הפת יש לגזור משום השמן?

ומבארת הגמרא:

אלא,

כך היתה הגזירה. גזרו

על פיתן, ו

כן על

שמנן, משום

שלא יבואו לידי שתית

יינן.

ועל יינן

גזרו

משום

שעל ידי שתיתו עלולים להגיע לחטוא עם

בנותיהן

, לפי שהיין בוער באדם, ומביאו לידי חטא בבנותיהם.

ועל בנותיהן

גזרו טומאה,

משום

, שלא יבואו על ידן לידי

דבר אחר,

עבודה זרה.

ועל דבר אחר

נוסף, שלא הוזכר כאן, גזרו

משום דבר אחר

. כלומר משום טעם אחר. ויבואר להלן בגמרא.

שואלת הגמרא: והרי איסור

בנותיהן

של הגויים, מ

דאורייתא היא. דכתיב

[דברים ז ג]

"לא תתחתן בם.

בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך"? ומיישבת: האיסור מ

דאורייתא,

נאמר רק על

שבע אומות. אבל

על

שאר

בנותיהן ובניהן של

עובדי כוכבים, לא

נאמר איסור זה.

ואתו

ובאו

אינהו

אלו תלמידי שמאי והלל,

וגזור אפילו

על חיתון על בנים ובנות

דשאר עובדי כוכבים.

שואלת הגמרא:

ולרבי שמעון בן יוחי דאמר

שהפסוק [דברים ז ד]

"כי יסיר את בנך מאחרי"

בא

לרבות

בכלל איסור החיתון את

כל המסירות,

דהיינו את כל אלו שמסירים את ישראל מה' על ידי החיתון עם עובדי כוכבים, אם כן לדעתו, כל חיתון עם כל אומות הגוים אסור מן התורה,

מאי איכא למימר

, למה לפיו הוצרכו חכמים "לגזור" על בנותיהם?

מיישבת הגמרא:

אלא,

איסור החיתון

מדאורייתא

עם גוי נאמר רק על

אישות

הנעשית

דרך חתנות.

ואתו,

ובאו

אינהו

אלו החכמים,

גזור

וגזרו איסור

אפילו

על מעשה אישות עמו הנעשית שלא בדרך חיתון, אלא בביאה

דרך זנות.

אך תמהה הגמרא: ביאה דרך

זנות, נמי,

גם עליה

בבית דינו של שם גזרו

, לאסור ביאה של גוי אפילו בלי חיתון!

דכתיב

[בראשית לח כד]

"ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף"

. ומשמע מכך, שכבר אז היתה אסורה זנות עם גוי שלא דרך אישות, ולפיכך חייבה יהודה מיתה!?

ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת:

אלא,

איסור זנות לבת ישראל עם גוי מ

דאורייתא,

נאמר רק לגבי

עובד כוכבים הבא על בת ישראל, ד

יש חשש שמא

משכה בתריה,

תימשך אחריו לעבודה זרה [ומשום כך חייב יהודה את תמר מיתה].

אבל,

על

ישראל הבא על העובדת כוכבים, לא

אסרה תורה.

ואתו אינהו,

ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, ו

גזור

כי

אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים

, אסור!

שואלת הגמרא: הרי איסורו של ישראל

הבא על העובדת כוכבים, הלכה למשה מסיני היא?!

דאמר מר: הבועל ארמית

[גויה],

קנאין,

בני אדם המקנאים קנאתו של מקום

פוגעין בו

ונוקמים נקמת הקב"ה, וממיתין אותו בשעת בעילה [לפי שאינו חייב מיתת בית דין].

אלא

, מבארת הגמרא: האיסור לבוא על גויה מ

דאורייתא,

הוא רק כאשר נעשה הדבר

בפרהסיא,

וכמעשה שהיה

בזמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

ואתו אינהו,

ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, ו

גזור

ש

אפילו בצינעא

אסורה ביאה על הגויה.

ועדיין קשה: הרי אף ביאה על הגויה

בצינעא, נמי

גם דבר זה

בית דינו של חשמונאי גזרו,

ולא תלמידי שמאי והלל דלעיל.

דכי אתא רב דימי

כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל,

אמר: בית דין של חשמונאי גזרו

כי

ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב

משום נשג"א

[נדה, שפחה, גויה, ואשת איש].

וטעם הגזירה, כך הוא:

נדה - אף שאין דם הגויה מטמא, מכל מקום גזרו עליה דין נדה. לפי שישראל הרגיל בנדה גויה, עשוי לבוא מחמת הרגל זה על נדה ישראלית, שאיסורה בכרת.

שפחה - לפי שעל ידי ביאתו לגויה, עשוי הוא לינשא לשפחה האסורה משום "ולא יהיה קדש", ולכן גזרו עליה דין שפחה. גויה - גזרו עליו שחייב כאילו נשאה ובא עליה דרך אישות. לפי שעל ידי ביאתה, עשוי הוא לינשא לגויה. ועובר על "לא תתחתן".

אשת איש - גזרו שהבא על גויה נשואה, יהיה חייב משום אשת איש, לפי שמחמת ביאתו על גויה בעולת בעל, עשוי הוא לבוא על ישראלית אשת איש. ולכן גזרו עליה דין זה.

ואילו

כי אתא

כאשר בא

רבין, אמר

: גדר החיוב שחייבו חכמים את הבא על הגויה, הוא

משום נשג"ז.

ראשי תיבות - נדה, שפחה, גויה, זונה [שאם הוא כהן, נידון כאילו בא על זונה האסורה לו ].

ואם כן, רואים אנו כי גויה כבר אסורה מכל הטעמים הללו, ולא חכמים אסרוה?

אלא, מבארת הגמרא: אכן לא גזרו חכמים איסור על ביאת הגויה.

כי גזרו בית דינו של חשמונאי,

אסרו רק

ביאה, אבל ייחוד

עם הגויה,

לא

אסרו.

ואתו אינהו,

ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, ו

גזור

לאסור

אפילו

על

ייחוד

עם הגויה.

ודוחה הגמרא אף ביאור זה: הרי איסור

ייחוד

עם הגויה,

נמי

אף זאת לא גזרו חכמים, אלא

בית דינו של דוד גזרו.

דאמר רב יהודה: באותה שעה,

לאחר מעשה אמנון ותמר,

גזרו על הייחוד?!

ואם כן, לא תלמידי שמאי והלל גזרו זאת?

מיישבת הגמרא:

אמרי

לתרץ,

התם

, הגזירה שנגזרה שם, הינה לאסור

ייחוד דבת ישראל. אבל ייחוד

[עם]

דעובדת כוכבים, לא

גזרו.

ואתו אינהו,

ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, ו

גזרו

איסור

אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.

אך תמהה הגמרא: הרי איסור

ייחוד דבת ישראל

-

דאורייתא היא?!

דאמר רבי יוחנן משום

בשם

רבי שמעון בן יהוצדק, רמז

לאיסור ייחוד מן התורה,

מנין?

שנאמר [דברים יג ב]

"כי יסיתך אחיך בן אמך",

ומדוע מדבר הכתוב דוקא על "אחיך בן אמך"?

וכי

רק אח שהוא

בן

של

אם, מסית,

ואילו אח שהוא

בן

של

אב, אינו מסית?

אלא,

משמיעה התורה כאן [בעקיפין] דין נוסף, כי רק

בן

מותר לו להיות

מתייחד עם אמו

[ולכן משוייך הוא בפסוק לאמו],

ואין אדם אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.

ואם כן, רואים אנו כי ייחוד אסרה התורה, ולא בית דינו של דוד?

מיישבת הגמרא: איסור

ייחוד

מ

דאורייתא

נאמר רק על ייחוד

דאשת איש. ואתא

ובא

דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה,

שאינה נשואה.

ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל, וגזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים!

ומיושבים בכך דברי הגמרא לעיל, שאסרו על בנותיהם משום דבר אחר. והיינו שאסרו ייחוד עם בנותיהם, כדי שלא יבואו לידי עבודה זרה.

ובסופה של אותה מימרא, מוסיפה הגמרא 'וגזרו על דבר אחר משום דבר אחר'.

ודנה הגמרא:

מאי,

מה פירוש הדבר כי גזרו

על דבר אחר משום דבר אחר,

ומהו דבר זה?

אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה,

שעל אף שלא ראה טומאה, הוא יהיה טמא בטומאת זב, כדי

שלא יהא תינוק ישראל

נמצא ו

רגיל אצלו במשכב זכור.

דאמר רבי זירא: צער

טורח

גדול היה לי

בשאלה דלהלן, ושאלתי זאת

אצל רבי אסי, ורבי אסי

שאל זאת

אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן

שאל

אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי,

וכך היתה השאלה:

תינוק עובד כוכבים, מאימתי מטמא בזיבה?

ואמר לי

רבי, כי התינוק מטמא כבר בעודו

בן יומו.

וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי

: רק על

בן ט' שנים ויום אחד

גזרו שיטמא בזיבה.

וכשבאתי והרציתי דברי

אלו

לפני רבי, אמר לי

-

הנח דברי, ואחוז דברי רבי חייא.