Avodá Zará 36a — o Talmud em português

ושמואל אמר:

זליפתן

פליטתן

של כלים

טמאים

שפולטים שומנים טמאים הבלועים בכלים,

אוסרתן,

את שמן הגוים שנעשה בכליהם.

ומקשה הגמרא:

אטו כולי עלמא

, וכי כל העולם, אף ישראלים,

אוכלי טהרות נינהו,

מקפידים דוקא על אכילת טהרות?

והרי ענין זה של הימנעות מאכילת דבר טמא אינו נוגע אלא לאלו הצריכים להיזהר מן הטומאה, ואין בזה כל איסור לסתם ישראל?

אלא

, חוזרת בה הגמרא, ומבארת שכך אמר שמואל:

זליפתן

פליטתן

של כלים אסורין,

שעשו בהם הגוים מאכלים אסורים, היא זו ש

אוסרתן,

את השמן שלהם מחמת החשש שמא נתערב בשמן דבר איסור.

אמר ליה שמואל לרב: בשלמא לדידי,

דאמינא

שאני אומר

זליפתן

פליטתן

של כלים אסורין, אוסרתן, היינו,

מתאים דבר זה לכך,

דכי אתא

כאשר בא

רב יצחק בר שמואל בר מרתא, ואמר

:

דריש

דרש

רבי שמלאי בנציבין: שמן

של גוים,

רבי יהודה ובית דינו נמנו עליו, והתיר והו!

והטעם שהתירוהו, כי

קסבר

רבי יהודה נשיאה ובית דינו,

נותן טעם לפגם, מותר.

כלומר, הטעם האסור הבלוע בכלים, לאחר שעבר עליו פרק זמן של מעת לעת, הוא נפגם, ואם נפלט הטעם שבדפנות הכלי אל השמן שבתוכו, הוא אינו משביחו, אלא להיפך, פוגמו. ולדעת רבי יהודה נשיאה ובית דינו, כל נותן טעם לפגם, מותר.

אלא לדידך

לדבריך,

דאמרת דניאל

הוא זה ש

גזר עליו

על השמן של גויים לאוסרו, וכי יתכן הדבר, ש

דניאל גזר

איסור על השמן,

ואתא

ובא

רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה

לאיסור זה, ומתיר את השמן?

והתנן

והרי שנינו:

אין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו, אלא אם כן

בית הדין שרוצה לבטל,

גדול הימנו בחכמה ובמנין.

וכיון שאי אפשר לומר שרבי יהודה נשיאה ובית דינו גדולים מדניאל, הרי לדבריך קשה, איך דרש רבי שמלאי בנציבין דבר זה בשם רבי יהודה נשיאה ובית דינו?

אמר ליה

רב לשמואל:

שמלאי לודאה, קא אמרת?

הרי דבר זה שאתה אומר, אמר אותו רבי שמלאי שהוא בא מלוד, ואם כן אינך יכול להקשות עלי מדבריו, כי

שאני לודאי,

שונים הם אנשי לוד,

דמזלזלו,

שמזלזלים בדברים דרבנן.

אמר ליה

שמואל: רצונך ש

אשלח ליה,

לרבי יהודה נשיאה ואשאל ממנו האם אכן הורה כך?

איכסיף.

בוש רב מדבר זה.

אמר

על כך

רב

: גם

אם הם,

רבי יהודה נשיאה ובית דינו,

לא דרשו

מן הכתוב בדניאל לגזור על השמן, אלא סברו שגזירה זו נגזרה על ידי בית דין אחר [מחמת הטעם של זליפת כלים אסורים], ומשום כך התירוהו לפי שלא קיבלו טעם זה,

האם

אנן

אנחנו

לא דרשינן,

לא נדרוש זאת מן הכתוב בדניאל?

והכתיב

והרי נאמר [דניאל א ח], כאשר הורה נבוכדנאצר לרב סריסיו להביא לפניו ילדים מבני ישראל על מנת לגדלם למשרתים וחכמים, והזמין להם המלך מידי יום מפת - פג המלך [מאכל המלך בלשון כשדים ] ויין מיינו, על מנת לגדלם ולחזקם.

וביניהם היה דניאל, ועליו נאמר כך:

"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו".

ודורשים זאת:

בשתי משתאות הכתוב מדבר. אחד משתה יין, ואחד משתה שמן.

ומשני המשתאות לא נהנה דניאל. ומשמע, שסבר כי יש אסור בשמן של גויים.

ואם כן, מדוע לא קיבל שמואל טעם זה מרב, ולא דרש אף הוא מן הכתוב בדניאל לאסור את השמן?

ומבארת הגמרא:

רב סבר

כי דניאל

על לבו שם

שאכן יש לאסור ולהרחיק מדברים אלו, כפי שכתוב בפסוק,

ולכל ישראל הורה

שאסור.

ושמואל סבר: על לבו שם

לאסור את השמן ולפרוש ממנו בעצמו,

ולכל ישראל לא הורה

איסור זה. ולכן השמן מותר.

שואלת הגמרא:

ו

כי איסור זה של

שמן, דניאל גזר

עליו!?

והאמר באלי

בשם

אבימי נותאה, משמיה

בשם

דרב: פיתן

של גוים

ושמנן

של גוים וכן

יינן ובנותיהן, כולן

כל אלו, איסורם הוא

מ

גזירת

שמנה עשר דבר הן,

שגזרו עליהם בית הלל ובית שמאי יחדיו.

וכי תימא

ואף אם תאמר לתרץ, כי

אתא

בא

דניאל

ו

גזר

גזירה זו

ולא קיבל,

לא נתקבלה גזירתו בציבור,

ואתו

ובאו

תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל

נתקבלה גזירתם.

אם כן

יהא קשה,

מאי אסהדותיה דרב?

למה העיד רב שדניאל גזר גזירה זו, והרי אף אם גזר, מכל מקום בני דורו לא קיבלו גזירה זו?

אלא

כך היה הדבר:

דניאל גזר עליו

, על השמן, שיהיה אסור שמן הגוים

בעיר,

כדי שלא ישבו עמם בסעודה ויבואו לידי חתנות.

ואתו אינהו,

ובאו תלמידי הלל ושמאי,

וגזור

לאסור את השמן

אפילו בשדה.

אך תמהה הגמרא:

ורבי יהודה הנשיא, היכי מצי למישרא,

איך יכול הוא להתיר את השמן שנאסר ב

תקנתא

תקנתם

דתלמידי שמאי והלל?

והתנן,

אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה

ובמנין!

ועוד

, אף ללא האיסור לבטל דברי בית דין חברו,

הא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל

נושא וענין,

יכול לבטל בית דין

את

דברי בית דין חבירו. חוץ משמונה עשר דבר

שגזרו בהם תלמידי הלל ושמאי משום חשש מתנות,

שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו!

ואם כן, איך התיר רבי דבר זה?

אמר רב משרשיא: מה טעם

שאי אפשר לבטל איסור גזירת שמונה עשרה דברים,

הואיל ופשט איסורו

של כל אחד מדברים אלו

ברוב ישראל.

אולם

שמן,

ש

לא פשט איסורו ברוב ישראל,

אפשר לבטל איסורו.

ומנין לנו שאכן לא פשט איסורו?

דאמר רבי שמואל בר אבא, אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו

[רבי יהודה נשיאה ]

ובדקו על

ענינו של ה

שמן,

ומצאו

שלא פשט איסורו ברוב ישראל,

ועדיין לא החזיקו באיסור זה.

וסמכו רבותינו

[רבי יהודה נשיאה]

על דברי רבן שמעון בן גמליאל, ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור

-

אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה.

וגזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, אין לה תוקף ואפשר לבטלה!

ומנין להם דבר זה?

דאמר רב אדא בר אהבה: מאי קרא

מהו המקרא ממנו למידים דבר זה?