Avodá Zará 33b — o Talmud em português

מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו

האם ההיתר להכניס ציר של דגים ומורייס לקנקנים הללו, הוא היתר לעשות כך

לכתחלה, או

שרק אם הכניסם כבר, כשר הדבר

בדיעבד?

ומביאה הגמרא ראיה לפשוט ספק זה:

תא שמע, דתני

שנה

רב זביד בר אושעיא: הלוקח קנקנים מן העובדי כוכבים.

אם היו הקנקנים

חדש

ים, הריהו

נותן לתוכן יין.

ואם היו הקנקנים

ישנים,

אינו נותן לתוכם יין, אלא

נותן לתוכן ציר ומורייס

-

לכתח לה!

ונפשט בכך ספק הגמרא.

בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי

:

קנקנים שנקנו מן הגוים והיה בהם יין אסור. אם

החזירן לכבשן האש, ונתלבנו, מהו?

האם הליבון מתירן?

אמר ליה

רבי אמי: כיון ששנינו,

ציר

של דגים,

שורף

את היין הבלוע בכלי.

אור

[אש הליבון]

לא כל שכן!?

ודאי שורפת היא אותו!

אתמר נמי

עוד נאמר בענין זה:

אמר רבי יוחנן, ואמרי לה

יש אומרים כי דבר זה

אמר רבי אסי אמר

[בשם]

רבי יוחנן: קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן

על ידי האש, שוב אין יין בלוע בהם, והם

מותרין.

אמר רב אשי: לא תימא

, אין צורך לומר שאין הכלי מותר אלא רק

עד דנתרן

, שנושרת הזפת לגמרי,

אלא אפילו רפאי מירפא,

נתרופפה מדיבוקה,

אף על גב דלא נתר,

אף שעדיין לא נשרה לגמרי - מותר הכלי.

אם הכניס

קינסא,

קיסמים דולקים לתוך הקנקן והיה הקנקן חם, עד שנשרה הזפת,

פליגי בה

נחלקו בזה

רב אחא ורבינא.

חד

אחד מהם

אסר

את הקנקן, לפי שאף שנשרה הזפת מבפנים, עדיין לא היה החום רב כל כך, ולא ליבן את דפנות הקנקן עד כדי שיפלוט את היין הבלוע בחרס.

וחד

אחד מהם סובר כי על ידי כך -

שרי

מותר הקנקן. כי יש בחום זה כדי להוציא את היין מבליעתו בדפנות הכלי.

והלכתא

-

כמאן דאסר.

איבעיא להו

נסתפקו:

מהו

האם אפשר

ליתן לתוכו

לתוך הקנקן

שכר,

ועל ידי כך להכשירו, כמו שנתינת מים מכשירה אותו, או לא?

רב נחמן ורב יהודה

-

אסרי

להכשיר את הכלי על ידי שיכר, לפי שאינו נכשר באופן זה,

ורבא

-

שרי,

התיר.

רבינא שרא ליה

התיר לו

לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא,

להכניס בקנקן שכר כדי להכשירו.

אזל, רמא ביה חמרא

. הלך רב חייא בריה דרב יצחק, והכניס בו יין. ונתינת יין ודאי אינה מועילה, שהרי אין היין מבטל את היין הבלוע בדפנות.

ו

לכאורה יש כאן מקום לגזור, שלא ליתן שכר שמא יבואו להחליפו ביין, אך

אפילו הכי, לא חש לה למילתא.

לא חשש רבינא לכך, והתיר לתת שכר כדי להפיג טעם היין.

וסברתו שאין לחשוש, היא משום ש

אמר, אקראי בעלמא הוא

מקרה הוא. ואין צורך לגזור מחמתו שאין להכשיר על ידי שכר כלל.

רב יצחק בר ביסנא, הוה ליה

היו

הנהו מאני דפקוסנא,

כלים העשוים מגללי בקר. ובכלים אלו, היה יין נסך, והכשירם באופן זה:

מלינהו מיא

, מלאם במים,

אנחינהו בשימשא,

הניחם בשמש. ועל ידי חום השמש -

פקעו,

נתבקעו הכלים.

אמר ליה רבי אבא, אסרתינהו עלך איסורא דלעולם,

אסרת אותם עליך איסור לעולם. כלומר, איבדת אותם בחינם, שהרי

אימור דאמור רבנן,

אף שאמרו חכמים שהכשר הכלי הוא על ידי ש

ממלינהו מיא,

ממלאים אותם מים, אך

אנוחי בשימשא

להניחם בשמש,

מי אמור?

ולא היית צריך לעשות כך, ולהפסידם.

אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי: כלי נתר אין לו טהרה עולמית

מיין נסך הבלוע בהם, כיון שבולעים הם הרבה. ואי אפשר להוציא מהם הכל! שואלת הגמרא:

מאי

מהו

כלי נתר?

אמר רבי יוסי בר אבין: כלי

העשוי מ

מחפורת של צריף,

מקרקע שחופרים ממנה חומר הנקרא "אלום" [והוא מעין מלח] ועושין ממנו כלים.

איש מאנשי

דבי

ביתו של

פרזק רופילא

, שהיה גוי, משנה למלך,

אנס הני כובי

, חטף באונס כלים אלו מיהודים

בפומבדיתא.

רמא בהו חמרא

, הכניס בהם יין, ולאחר מכן

אהדרינהו ניהלייהו,

החזירן לבעליהם.

אתו, שיילוהו

, באו בעליהם של הכלים

לרב יהודה,

לשאול מה דינם של הכלים הללו.

אמר

להם רב יהודה: כלים אלו, דינם כדין

דבר שאין מכניסו

את היין לתוכם

ל

צורך

קיום

ממושך זמן רב

הוא.

ולכן, על מנת להכשירם, די אם

משכשכן

רוחצם

במים

411 , והן מותרין.

אמר רב עוירא: הני חצבי שחימי דארמאי,

אותם כדים העשויים מאדמה שחומה של הגוים,

כיון דלא בלעי

בלעו יין

טובא

הרבה, הרי שאם רוצה להכשירם -

משכשכן במים, ומותרין.

אמר רב פפי: הני פתוותא,

אותם כלי חרס

דבי מיכסי,

מקום שקרקעיתו קשה,

כיון דלא בלעי טובא

, אינם בולעים הרבה יין, הרי אם רוצה להכשירם -

משכשכן במים, ומותרין.

כסי,

כוסות של חרס שאין מכניסים בהם יין לזמן ממושך אלא רק שותים בהם,

רב אסי אסר

כוסות אלו,

ורב אשי שרי

התירם.

ומבארת הגמרא:

אי שתי בהו

אם שתה בהם

עובד כוכבים פעם ראשון

-

כולי עלמא לא פליגי

לא נחלקו

דאסור,

כלים אלו אסורים, לפי שחדשים הם ועדיין החומר רך. ומשום כך, בולעים בליעה יתירה. ואין להם תקנה עד שיתן בהם מים שלשה ימים.

כי פליגי

, מחלוקתם היא,

ב

אם שתה מהם הגוי

פעם שני.

שאז רב אסי אוסרם, ורב אשי מתירם.

איכא דאמרי,

יש המעמידין את מחלוקתם כך: אם שתה הגוי ב

פעם ראשון ו

[או]

שני, כולי עלמא לא פליגי

[נחלקו] -

דאסור

הכוס.

כי פליגי

מחלוקתם היא, אם שתה ממנו הגוי רק

בפעם השלישית.

לדעת רב אסי אף באופן זה הכלי אסור, ולדעת רב אשי מותר.

והלכתא

אם שתה הגוי מן הכוס

פעם ראשון ושני

-

אסור.

אך אם שתה רק ב

פעם שלישית

-

מותר.

אמר רב זביד: האי מאני דקוניא,

כלי חרס המצופים ומשוחים ב"אבר" [והיו הכלים אצל גוים], דינם כך:

אם היו

חיורא

לבנים

ו

[או]

אוכמא

שחורים -

שרי

מותרים. לפי שהציפוי מגן עליהם. אך אם היו

ירוקא

ירוקים -

אסור משום דמיצריף.

באים הם מאדמה של צריף הנזכרת לעיל, שבולעת היא הרבה. ומשום כך, אף הציפוי אינו מועיל להם, ואסורים.

ואי אית בהו

ואם יש בהם בציפוי הכלים,

קרטופני

בקעים וסדקים,

כולהו אסירי

כולם אסורים. אף כלים לבנים או שחורים.

דרש מרימר: קוניא

כלי המצופה באבר,

בין

אם הכלי

אוכמא

שחור ו

בין

אם הכלי

חיורא

לבן, ו

בין

אם הכלי

ירוקא

ירוק -

שרי

מותרים.

שואלת הגמרא:

מאי שנא

במה שונה הדבר

מחמץ בפסח,

וכדלהן:

דבעו מיניה

, שאלו את מרימר,

הני מאני דקוניא,

כלים אלו של חרס מצופים, ושל חמץ הם,

מהו,

האם מותר

לאשתמושי בהו בפיסחא,

להשתמש בהם בפסח או אסור?

השיב להם כך:

ירוקא

, בכלי ירוק,

לא תיבעי לך

לגביהם אין כלל שאלה. כיון

דמצרפי

מאדמת צריף הם

ובלעי ואסירי,

ובולעים הרבה מאד מהחמץ שהיה בהם, ולכן אסורים.

כי תיבעי לך

הספק הוא, בכלי חרס

חיורי

לבנים,

ואוכמי

שחורים -

מאי,

מה דינם?

כי אית בהו קרטופני,

אם יש בציפויים חורים וסדקים,

לא תיבעי לך

אין בכך ספק,

דודאי בלעי ואסירי,

בלעו הכלים, ואסורים.

כי תיבעי לך

השאלה היא בכלים של חרס

דשיעי,

שציפויים חלק,

מאי,

מה יהא הדין בהם, האם הציפוי החלק מונע את הבליעה, או לא?