Avodá Zará 30b — o Talmud em português

מכאן

מיום השלישי

ואילך, אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך,

כיון שמקולקל הוא לגמרי.

ונהרדעי,

חכמי נהרדעא

אמרי

אומרים:

אפילו לבתר תלתא יומי

לאחר שלשה ימים,

חיישינן

יש לחשוש בו

משום גילוי.

מאי טעמא?

-

זימנין מיקרי שתי,

פעמים שבכל זאת, הנחש שותה ממנו.

תנו רבנן: יין תוסס

יין חדש ביותר שנדרך עכשיו מן הענבים, ועדיין לא הגיע לכלל יין, נקרא הוא 'יין תוסס'. ו

אין בו משום

איסור

גילוי.

וכמה

זמן אורכת תסיסתו, עד שנהיה ליין? -

שלשה ימים!

וכן

השחלים

[מין צמח שחוק וטחון, ומערבין אותו במים או יין],

אין בהם משום

איסור

גילוי. ו

אמנם,

בני גולה

-

נהגו בהן איסור.

ולא אמרן

, לא אמרו דבר זה שנהגו בהם איסור,

אלא דלית בהו חלא,

כאשר בשחליים אלו, אין חומץ אלא מים או יין.

אבל, אם אית בהו חלא,

יש בהם חומץ,

מיגרי בהו.

החומץ 'מתגרה' ומרתיע את חיכם של הנחשים, ומרחיקם מן המשקה.

ומשום כך, אין בו איסור גילוי.

וכן

כותח הבבלי

מאכל חריף כחומץ,

אין בו משום

איסור

גילוי. ובני גולה

-

נהגו בו איסור.

אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי,

אם יש בו בכותח הבבלי נקירות בצורת נשיכת נחש,

חיישינן.

יש לחשוש שאכל ממנו הנחש.

אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל: מי טיף טיף,

טיפות שטפטפו אל תוך כלי שתחת החבית -

אין בו משום

איסור

גילוי

[והטעם מתפרש להלן].

אמר רב אשי: והוא

ההיתר לשתות מטפטוף זה, הוא כאשר

דעביד טיף להדי טיף טיף

הטיפות מטפטפות בתדירות, והנחש שומע את הטפטוף הרצוף - ובורח!

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה

כאשר תולשין את התאנה מן העץ, נעשה לה מעין פה קטן במקום העוקץ,

אין בו משום

איסור

גילוי.

ואין חוששין שמא ניקר בו נחש.

כמאן,

כדעת מי נאמר היתר זה?

כי האי תנא

, כתנא זה המובא בברייתא:

דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש

אולי יש בהם ניקור של נחש ואינו מבחין בכך בחשיכה.

והטעם הוא

משום שנאמר

[תהלים קטז ו]

"שומר פתאים ה'"!

אמר רב ספרא משום רבי יהושע דרומא

מן הדרום:

שלשה מיני ארס

מצויים

הן

בנחשים:

א.

של בחור

נחש צעיר, הארס שלו הוא חזק וכבד, ו

שוקע

בתוך המשקה אל קרקעית הכלי.

ב.

של

נחש

בינוני

שאינו צעיר ואינו זקן, וארס זה

מפעפע

אינו שוקע ואינו צף, אלא נתון באמצע הכלי.

ג.

ושל

נחש

זקן,

שהארס שלו

צף

למעלה.

שואלת הגמרא:

למימרא

, כי כל

דכמה דקשיש

הנחש -

כחוש חיליה

, כוחו כחוש וחלש, וקשה -

והתניא, שלשה, שכל זמן שמזקינין

-

גבורה מתוספת בהן.

ואלו הן: דג, נחש, וחזיר.

ואם כן רואים אנו כי כוחו מתגבר?!

מתרצת הגמרא:

כח אוסופי הוא דקא מוסיף,

אכן כאשר מזקין מוסיף הוא כח. אולם

זיהריה

, הארס שלו -

קליש.

נעשה קלוש ודליל. ומחמת כן, צף למעלה.

שנינו בברייתא לעיל: ארס

של בחור

נחש צעיר,

שוקע.

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא,

לצורך איזו הלכה, נאמר דבר זה?

דתניא: חבית שנתגלה

פיתחה,

אף על פי ששתו ממנה תשעה

אנשים

ולא מתו, לא ישתה ממנה עשירי.

משום שהארס שוקע למטה. ואם ישתה העשירי מן המים שבהם הארס, ימות!

ולענין הלכה זו נאמר שארס של נחש בחור, שוקע. ללמדנו, שאסור לשתות מתחתיתה של חבית שנתגלתה.

ואכן,

מעשה היה ששתו ממנו

מן החבית,

תשעה

אנשים

ולא מתו, ושתה עשירי

-

ומת!

ועל מעשה זה

אמר רבי ירמיה

: הדבר שגרם את מיתתו,

זהו

ארס ה

שוקע

לתחתית החבית. ולכן האחרון ששתה את תחתית החבית מת.

וכן

הדין ב

אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו, לא יאכל ממנה עשירי.

משום שכאשר פותחים אבטיח, כל אותו מקום שפתחו, נשאר מגולה. וכיון שתוכו רך, שוקע הארס בתוכו.

וכן

מעשה היה

בדבר זה,

ואכלו ממנה תשעה, ולא מתו. ואכל עשירי

-

ומת!

אמר רבי

: הדבר שגרם את מיתתו,

זהו

הארס ה

שוקע

לתוך בשר הפרי.

תנו רבנן: מים שנתגלו, הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים.

לפי שיש לחשוש שמא יעבור שם אדם יחף, ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו, ואם יכנס מעט מן הארס וינקוב בבשרו, אין לכך רפואה!

ולא ירביץ בהן את הבית.

לא ישפכם על רצפת הבית, כדי להשכיב את העפר והאבק על הריצפה על מנת שלא יעלה באויר, לפי שיש לחשוש שמא יהלך אחד מבני הבית על העפר שנרבץ במים, ויכנס בו הארס!

ולא יגבל בהן את הטיט,

שהרי פעולת גיבול הטיט, נעשית בידיו. ועלול הארס להיכנס בהם.

ולא ישקה מהן, לא

את

בהמתו

שעלול הוא להרגה על ידי הארס שיתכן ונמצא במים,

ולא

את

בהמת חבירו.

שאם יהרגנה, נמצא מפסיד את חבירו.

ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו

, שמא יחדור בהם הארס.

אחרים אומרים

: אם רוחץ הוא

מקום

בגופו

שיש בו סירטא,

סדק בבשרו,

אסור

לרחוץ במים אלו. כיון שנכנס הארס וחודר דרך הסדק, אל תוך הבשר.

אך אם

אין סירטא

באותו מקום שרוחץ בו,

מותר.

כיון שמסתמא הארס יפול, ולא יחדור לבשר.

שואלת הגמרא: הרי שיטת

אחרים

-

היינו,

היא כדברי

תנא קמא,

שהרי תנא קמא אסר לרחוץ בהם פניו, ידיו, ורגליו.

והרי פניו ידיו ורגליו, מקומות שיש בהם סדקים הם [כמו הסדקים שבכף היד, וכן האזנים והשפתיים מקומות פתוחים הם], ומשמע לכאורה בדברי תנא קמא, כי שאר מקומות שבגוף, מותר לרוחצם במים אלו. ואם כן, מה ההבדל בין דברי תנא קמא לדברי אחרים?

מתרצת הגמרא:

איכא בינייהו

ההבדל ביניהם, הוא בדינם של

גב היד, וגב הרגל, ורומני דאפי

[הלחיים].

שבכל מקומות אלו, אין סדקים. ולדעת תנא קמא, אף הם אסורים ברחיצת מים אלו, כיון שסוף סוף הם בכלל ידים, רגלים, ופנים, ולדעת אחרים מותר, כיון שאין בהם סדקים.

אמר מר

[לעיל]:

לא ישקה מהן

ממים אלו שנתגלו,

לא

את

בהמתו, ולא

את

בהמת חבירו.

שואלת הגמרא:

והתניא, אבל משקהו

במים אלו,

לבהמת עצמו?!

מתרצת הגמרא:

כי תניא

הברייתא

ההיא

, מתייחסת

לשונרא

לחתול. והחתול אינו ניזוק משתיית ארס הנחש. ומשום כך משקה את החתול של עצמו במים אלו.

שואלת הגמרא:

אי הכי,

אם כך,

דחבריה נמי,

ישקה גם חתול של חבירו במים אלו. ומדוע נאמר כי משקה רק לבהמת עצמו?

ומתרצת הגמרא: אסור להשקות לחתול

דחבריה,

משום ש

כחיש.

שתיית הארס מכחישה את בשרו.

וקשה: אם כך,

דידיה נמי כחיש

. החתול שלו גם מוכחש על ידי שתית הארס?

ומתרצת הגמרא: אחר ששותה את הארס ומכחיש,

הדר בריא,

חוזר הוא ומבריא. ואם כן, אין לאסור השקאת חתול במים שנתגלו.

אולם אם כן,

דחבריה נמי

, ישקה אף את החתול של חברו, כיון שאף הוא

הדר בריא,

חוזר ומבריא?

ומיישבת הגמרא:

זימנין דבעי לזבונא,

פעמים שירצה חברו למכור את חתולו, והחתול עדיין לא הבריא,

ומפסיד ליה מיניה.

צריך הוא למוכרו במחיר זול יותר מחמת כחישותו.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום בשם רבי יהודה בן בתירא: שלשה מיני יינות

אסורים

הן

:

א.

יין נסך

שניסכוהו ממש לעבודת כוכבים,

אסור בהנאה, ומטמא

היין הזה

טומאה

חמורה,

באהל ובמשא כמת, וטומאה זו היא

ב

שיעור של

כזית.