Text version of this daf: original and translation
Pesachim 6b (ו:) — the Talmud in English
Pesachim 6b (פסחים ו:): ומשנינן: שהרי מצינו ב משה רבינו שהיה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על הפסח השני . שנאמר, שהקדוש ברוך הוא ציוה למשה [במדבר ט ב] "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" . וכתיב לאחר…
Original text — Pesachim 6b (ו:)
ומשנינן:
שהרי
מצינו ב
משה
רבינו שהיה
עומד בפסח ראשון ומזהיר
את ישראל
על הפסח השני
.
שנאמר,
שהקדוש ברוך הוא ציוה למשה [במדבר ט ב]
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"
.
וכתיב
לאחר מכן, בשעה שבני ישראל עשו את הפסח בארבעה עשר בניסן,
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא". וציוה להם משה אז על הלכות פסח שני שהוא בי"ד באייר. הרי שדורשים בהלכות הפסח שלשים יום קודם לו.
והוינן בה:
ורבי שמעון בן גמליאל,
מדוע הוא אינו לומד משם?
ומשנינן:
אמר לך
רבי שמעון בן גמליאל, אין משם ראיה, שלעולם הציווי על הפסח שני לא היה באותו זמן שעשו את הפסח ראשון. אלא
איידי דאיירי במילי דפסחא,
היות והכתוב מדבר כאן על ענין פסח ראשון,
מסיק להו לכל מילי דפסחא,
הוא אומר גם את הציווי על פסח שני.
והוינן בה: ו
מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל
דקאמר "שתי שבתות"?
ומשנינן:
שהרי
מצינו ב
משה
רבינו, שהיה
עומד בראש החדש
ניסן,
ומזהיר על הפסח
.
שנאמר
בפסח מצרים [שמות יב ב],
"החדש הזה לכם ראש חדשים"
.
ו
מיד
כתיב
"דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות
שה לבית", שנצטוו לומר לישראל את הלכות הפסח.
הרי שדורשים בהלכות הפסח שתי שבתות קודם לו.
ועדיין תקשי:
וממאי דבריש ירחא
בניסן
קאי
, מנין לנו שגם הציווי של משה לבני ישראל היה באותו יום שנצטווה מהקדוש ברוך הוא, דהיינו, בראש חדש.
דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי,
ורק אז ציוה לישראל?
אלא, אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא: מהכא
למד רבי שמעון בן גמליאל: שנאמר [במדבר ט א]
וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון
לאמר".
וכתיב
שם, שהקדוש ברוך הוא אמר לו
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"
. הרי שנצטוה משה בראש חדש ניסן לומר לישראל על הפסח, דהיינו, שתי שבתות קודם לפסח.
ושוב מקשינן:
הכא נמי, ממאי דבריש ירחא קאי
שהציווי היה בראש חדש ניסן?
דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי!?
ומשנינן:
אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא
גזירה שוה
"מדבר"
מ"מדבר"
.
כתיב הכא
"במדבר סיני"
.
וכתיב התם,
בתחילת ספר במדבר,
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני"
.
מה להלן, בראש חדש
[אייר] היה. גם הציווי של הקדוש ברוך הוא למנות את ישראל, וגם הציווי של משה לישראל על כך [שנאמר "באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם"].
אף כאן,
גם הציווי של הקדוש ברוך הוא למשה, וגם הציווי של משה לישראל על הפסח, אף הוא היה
בראש חדש
[ניסן].
ואגב שהובא הפסוק שבתחילת ספר במדבר שנאמר "באחד לחדש השני", מקשה הגמרא:
וניכתוב ברישא דחדש ראשון,
מדוע לא כותבת התורה קודם את פרשת הפסח שבפרשת בהעלותך שנאמרה בחדש הראשון,
והדר ניכתוב דחדש שני,
ולאחר מכן תכתוב את פרשת מנין בני ישראל שבראש ספר במדבר, שנאמרה לאחר מכן באחד לחדש השני?
ומשנינן:
אמר רב מנשיא בר תחליפא
משמיה דרב: זאת אומרת, אין מוקדם ומאוחר בתורה
. שלא הקפידה התורה על סדר הקדימה. ולפעמים פרשיות שנאמרו קודם, נכתבו בתורה לאחר הפרשיות שנאמרו לאחריהן.
אמר רב פפא: לא אמרן
ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה",
אלא בתרי ענייני,
בשני ענינים.
אבל בחד עניינא,
בסדר המקראות באותה פרשה עצמה,
מאי ד
נכתב
מוקדם
נאמר
מוקדם, ומאי ד
נכתב
מאוחר
נאמר גם
מאוחר
יותר.
דאי לא תימא הכי,
אלא תאמר שאפילו באותה פרשה אין סדר קדימה, איך אנו סומכים בכל התורה על המדה
"כלל ופרט
-
אין בכלל אלא מה שבפרט"?
שהרי אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, היא הלימוד, שבכל מקום שהתורה כתבה ענין מסויים באופן כללי, ואחר כך פירטה בו פרט, אנו אומרים שהפרט בא לפרש את הכלל שקדם לו, לומר שהכוונה בכלל היא רק למה שנאמר בפרט, ולא יותר.
ואם נאמר שאפילו באותו ענין "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אם כן,
דילמא
קודם נאמר הפרט, ואחריו נאמר הכלל, ואין זה "כלל ופרט", אלא להיפך,
"פרט וכלל"
הוא?
ותו
קשיא, הרי בכל מקום שהפרט נכתב קודם ולאחר מכן הכלל, אנו דורשים במדת
"פרט וכלל
-
נעשה כלל מוסיף על הפרט"
, ומרבים כל דבר. שלכן הוסיפה התורה את הכלל, כדי שלא תאמר שרק הפרט או כיוצא בו, אלא הכל בכלל.
ואם נאמר שאין מוקדם ומאוחר בתורה גם בענין אחד, הרי גם לגבי זה קשה, כיצד ניתן לדרוש כן, והרי
דילמא
אין זה "פרט וכלל", אלא
"כלל ופרט"
הוא?
אלא ודאי, בחד עניינא "יש מוקדם ומאוחר בתורה".
ומקשינן:
אי הכי, אפילו בתרי ענייני,
ששם ודאי אנו אומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה",
נמי
יקשה, כיצד דורשים "כלל ופרט" או "פרט וכלל" כאשר אחד מהם נאמר בפרשה זו, והשני בפרשה אחרת?
הניחא למאן דאמר
"כלל ופרט"
המרוחקין זה מזה אין דנין אותו ב"כלל ופרט"
-
שפיר!
שלדבריו, באמת אין דורשים מדה זו בשתי פרשיות.
אלא למאן דאמר
אפילו כשהם מרוחקים זה מזה
דנין
אותו ב"כלל ופרט",
מאי איכא למימר?
הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה!
ומשנינן:
אפילו למאן דאמר דנין
כלל ופרט המרוחקים זה מזה,
הני מילי
, דוקא כשהם כתובים
בחד עניינא,
באותה פרשה.
אבל בתרי ענייני,
בשתי פרשיות, לכולי עלמא
אין דנין.
לפי שבשתי פרשיות "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק
את החמץ,
צריך,
בנוסף,
שיבטל
בלבו את החמץ מיד לאחר הבדיקה. ויאמר "כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל".
והוינן בה:
מאי טעמא
צריך גם לבטל? והרי הוא מבער את כל החמץ הנמצא בבית?
אי נימא, משום
שאנו חוששים שמא נשארו בבית
פירורין
קטנים לאחר הבדיקה?
הרי גם אם נשארו פירורין, אינו עובר עליהם ב"בל יראה", כי
הא לא חשיבי,
והם בטלים מאליהם?
וכי תימא, כיון דמינטר להו אגב ביתיה,
הואיל ובעל הבית שומר את הפירורים עם שאר ממונו, שהרי כאשר הוא נועל את ביתו לשומרו נמצא משמר בכך אף את הפירורין, לכן, הם
חשיבי
ואינם בטלים?
וכי שימור כזה שהוא רק דרך אגב, מחשיב את הדבר?
והתניא: סופי תאנים,
תאנים שבעל הבית משאיר אותם על העץ בסוף הלקיטה, שלעולם לא יתבשלו כל צרכן.
ו
הרי בעל הבית
משמר
את
שדהו
שנמצאים בה התאנים הללו, רק
מפני
ה
ענבים
שבתורה שעדיין לא הגיע זמן הבציר שלהם. וכן
סופי
ענבים
שנשארו על העץ,
ו
בעל הבית
משמר
את
שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות
גידולי קישואים ודלעת שבתוכה -
בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן,
על סופי התאנים והענבים, הרי הם
אסורין
לכל אדם
משום גזל
.
וחייבין במעשר,
שהרי הם שייכים לבעל הבית ואינם הפקר.
אבל
בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן
, הרי הם
מותרין
לכל אדם, ואין בהן
משום גזל,
משום שבעל הבית מפקיר אותם.
ו
כן הם
פטורין משום מעשר
כדין הפקר הפטור ממעשר.
הרי, שאף על פי שבעל הבית משמר את סופי התאנים והענבים אגב יתר הדברים שבשדה, אין זה מונע אותם מלהיות הפקר, כיון שהוא אינו מתכוין בשימור זה אליהם. וגם כאן הוא אינו מתכוין לשמר את הפירורים, ומדוע לא יתבטלו מאליהם?
ומשנינן:
אמר רבא
: טעם הביטול הוא משום
גזירה, שמא
לא יבדוק היטב ו
ימצא
בתוך הפסח
גלוסקא יפה
של חמץ שאינה בטילה מעצמה,
ודעתיה עילויה,
והיא תהא חשובה בעיניו, ויחוס עליה מלשורפה מיד. ונמצא עובר בבל יראה ובל ימצא אפילו על רגע אחד שהוא משהה אותה ואינו מבערה.
אבל אם הוא יבטל עתה, בשעת הבדיקה, שוב אינו עובר עליה, שהרי התורה לא חייבה דוקא לבער את החמץ אלא אמרה "תשביתו". דהיינו, ביטול בלב.
ומקשינן:
ו
עדיין, מדוע אנו מחייבים אותו כבר מעכשיו לבטל את החמץ, ולא נאמר,
כי משכחת ליה,
כאשר ימצא את הגלוסקא,
לבטליה
אז מיד?
ומשנינן: אנו חוששים
דילמא משכחת ליה
לבתר
זמן
איסורא
של החמץ, דהיינו, לאחר חצות היום בערב פסח,
ולאו ברשותיה קאי.
שאז כבר אין החמץ שלו, כיון שהוא אסור בהנאה, ואיסורי הנאה אינם נחשבים ממונו של אדם,
ו
שוב
לא מצי מבטיל
לה, שהרי אין אדם יכול לבטל חמץ שאינו שלו.
וכ
דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינם ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו
להתחייב עליהם.
ואלו הן: בור ברשות הרבים,
שהפותח או כורה בור ברשות הרבים, הרי הוא חייב בנזקיו. ואף על פי שאין הבור שלו אלא של הפקר, בכל זאת חייבתו התורה כאילו הבור שלו.
וחמץ משש שעות ולמעלה,
שאף הוא אינו שלו, ואף על פי כן חייבה התורה עליו בבל יראה ובל ימצא כאילו היה שלו. ומכל מקום, לענין ביטול, נשאר הדין שהחמץ אינו ברשותו של אדם, ואינו יכול לבטלו משש שעות ולמעלה.
ועדיין מקשינן: מדוע צריך לבטל את החמץ כבר בליל י"ד לאחר הבדיקה,
וניבטליה
ביום י"ד
בארבע
שעות, או
וניבטליה בחמש
שעות ביום לפני שהוא נאסר בהנאה?
ומשנינן:
כיון ד
שעה ארבע וחמש, עדיין
לאו זמן איסורא
של החמץ
הוא
,
ו
גם עדיין
לאו זמן ביעורא הוא
שהרי שורפין רק בתחילת שש, לכן אנו חוששים
דילמא פשע ולא מבטל ליה,
שמא ישכח ויבא לידי כך שלא יבטל, שהרי אין מה שיזכיר לו באותה שעה שהוא צריך לבטל. אבל עכשיו, בשעה שהוא עוסק בבדיקת החמץ, אם יחייבו אותו לבטל, יהיה לו סימן לזכור.
Translation
—
?
?
as “a generalization and a specification,”
the
the
the
However,
when the owner does not care about them
they are
permitted
to everyone, and there is no
prohibition of theft
because the owner has rendered them ownerless.
And
likewise they are
exempt from tithes
like ownerless property, which is exempt from tithes.
Thus, even though the owner guards the ends of the figs and grapes incidentally, along with the other produce in the field, this does not prevent them from being ownerless, since he does not intend to guard them specifically. Here too, he does not intend to guard the crumbs; why, then, should they not automatically become nullified?
And we answer:
Rava said:
The reason for the nullification is
a decree, lest
he fail to inspect properly and
find
during Passover
a fine loaf
of leaven that does not become nullified on its own,
and his mind will be upon it,
so that it will be important to him and he will take pity on it instead of burning it immediately. It will consequently emerge that he violates the prohibitions of possessing leaven, even for a single moment during which he delays disposing of it.
But if he nullifies it now, at the time of the inspection, he no longer violates the prohibition concerning it, since the Torah did not specifically require that the leaven be destroyed; rather, it said, “You shall destroy it”—that is, nullification in one’s heart.
And we object:
And
still, why do we require him to nullify the leaven already now, and not say:
When he finds it,
when he finds the loaf,
let him nullify it
immediately then?
And we answer: We are concerned
perhaps he will find it
after
the
prohibited
time for the leaven—that is, after midday on the eve of Passover—
and it will no longer be in his possession.
At that point the leaven is no longer his, since deriving benefit from it is prohibited, and objects from which deriving benefit is prohibited are not considered a person’s property,
and
he will
no longer be able to nullify
it, since a person cannot nullify leaven that does not belong to him.
And this is like
Rabbi Elazar said: There are two things that are not in a person’s possession, yet the Torah treats him as though they were in his possession
in order to obligate him concerning them.
And these are they: a pit in the public domain,
for one who opens or digs a pit in the public domain is liable for the damage it causes. Although the pit is not his but ownerless property, the Torah nevertheless made him liable as though the pit were his.
And leaven from six hours onward,
for it too does not belong to him, yet the Torah obligates him concerning it through the prohibitions against possessing leaven as though it were his. Nevertheless, with regard to nullification, the law remains that leaven is not in a person’s possession, and he cannot nullify it from six hours onward.
And we still ask: Why is it necessary to annul the chametz already on the night of the fourteenth, after the search:
let him annul it
on the fourteenth
at four
hours, or
let him annul it at five
hours during the day, before it becomes forbidden to derive benefit from it?
And we answer:
Since
at the fourth and fifth hours it is still
not the time of the prohibition
of the chametz
is,
and
it is also still
not the time for its removal
since it is burned only at the beginning of the sixth hour, therefore we are concerned
lest he be negligent and fail to annul it,
perhaps he will forget and thereby fail to annul it, since there is nothing that will remind him at that time that he must annul it. But now, while he is occupied with searching for the chametz, if he is required to annul it, he will have a reminder to remember.