Text version of this daf: original and translation
Menachot 52b (נב:) — the Talmud in English
Menachot 52b (מנחות נב:): האם לרבנן הוכפלה לבונתו, או לא? ושורש הספק הוא: מי אמרינן, מתוך שהוכפלה סלתו הוכפלה לבונתו, והרי אין כאן את הטעם ד"לא אשכחן עשרון דבעי שני קמצים", שהרי יש שני עשרונים ונמצא…
Original text — Menachot 52b (נב:)
האם
לרבנן הוכפלה לבונתו, או לא?
ושורש הספק הוא:
מי אמרינן, מתוך שהוכפלה סלתו הוכפלה לבונתו,
והרי אין כאן את הטעם ד"לא אשכחן עשרון דבעי שני קמצים", שהרי יש שני עשרונים ונמצא קומץ לכל עשרון,
או דילמא, מאי דגלי
גבי סלת שהוכפלה כשמת כהן גדול ומביא עשרון בבקר ועשרון בערב
גלי, מאי דלא גלי,
והיינו בלבונה
לא גלי,
ולא אמורים שיכפילנה במת כהן גדול, ולפיכך יביא חצי קומץ בבקר וחציו בין הערביים כבכל מנחת חביתין, אבל לאבא יוסי בן דוסתאי לא מסתפקת הגמרא, דהוא סבר שתמיד מביא שני קמצים - אחד בבקר ואחד בערב
35 .
אולם לגבי השמן מסתפקת הגמרא גם לאבא יוסי:
ושמן
שעד שלא מת היה נותן ג' לוגין בכל יום - לוג ומחצה לחצי עשרון בבקר ולוג ומחצה בין הערביים מה הדין במנחה זו שיש לה עשרון שלם בבקר ועשרון בין הערביים? האם נאמר שיוכפל, ויתן בכל פעם ג' לוגין, או שיתן לוג ומחצה בכל פעם, כיון דלא גלי שיוכפל?
והספק הוא
בין לאבא יוסי בן דוסתאי ובין לרבנן
-
מהו
דין השמן, שהרי מצינו שג' לוגין הוא שיעור שלם לעשרון בחייו והאם כמו כן, שמביא שיעור ג' לוגין לעשרון שלם בין הערביים לאחר מותו, דשיעור של בלילה שכזו שייך אף לאבא יוסי, כיון שלא הוכפל יותר משיעור שלם של שמן לעשרון אחד.
אמר רבא
לפשוט הספק בדין לבונה לרבנן:
תא שמע
ממה שמבואר במשנה לקמן פרק י"ג:
ה' קמצין הן
[בחמשה דברים נקבע השעור של קומץ], ומונה שם המשנה כמה אופנים דקומץ לבונה, [ולא נמנה קומץ לבונה של חביתין כיון דקרב לחצאין והמשנה מדברת בשלימה].
ואם איתא
שיש גם מנחה שיש בה ב' קמצים שלמים של לבונה, הרי
זימנין דמשכחת לה
נמי
ז'
קמצים, דבחביתין שמת הכהן גדול יש שיעור דב' קמצים לקרבן אחד.
ודחינן: "
דאי",
שהוא מקרה מיוחד שמת כהן גדול ולא מינו אחר,
לא קתני,
אלא רק השיעורים הרגילים. לכן אין להביא ראיה מהעדר קמצים אלו מהמשנה שלא הוכפלה לבונתו לרבנן, ואפשר שהדין שיביא קומץ לבונה לכל עשרון.
יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא,
שהביא ראיה זו ודחייתה,
אמר ליה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא: והא
במשנה שם במנין הקמצים דשיעור קומץ לענין חיוב מבואר
המעלה קומץ
של מנחה
בחוץ
לעזרה, שאינו משיעורי הקרבנות הרגילים, אלא "
דאי" הוה,
שהרי אינו דבר הנעשה תמיד לענין חיוב של העלאה בחוץ, אלא אם עבר והקטיר,
וקתני
לה, ורואים "דאי" גם נכתב!?
מאי הוי עלה
דספקות אלו?
אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע
מהא
דתניא
: מביא עשרון
שלימה
של סלת
שחרית, ושלימה בין הערבים, ומפריש לה ב' קמצין
של לבונה -
קומץ שחרית וקומץ בין הערבים, ומפריש לה שלשת לוגין
של שמן,
לוג ומחצה שחרית, לוג ומחצה בין הערבים.
ולא נתפרש לדעת מי מדברת הברייתא, ואם מדובר בחביתין של בכהן גדול בחייו או לאחר מותו.
והוינן בה:
מני? אילימא רבנן,
וכשמת כהן גדול ולא מינו אחר תחתיו,
מאי שנא לבונתה דהוכפלה,
שהרי בשלא מת מקריב מחצית הקומץ בכל פעם וכאן הוכפלה משום שמקריב עשרון שלם בבקר ובערב, אם כן הוא הדין בשמן,
ומאי שנא שמנה דלא הוכפלה?
אלא,
על כרחך
אבא יוסי בן דוסתאי היא, דאמר חביתי כהן גדול בעלמא
אף בחייו
שני קמצין
לבונה
בעיא,
ואם כן, בברייתא זו לא מדובר בכפל ומשום שנכפל העשרון הוא, אלא שכך דינה תמיד.
ולבונה לא הוכפלה, ושמן לא הוכפל.
ואף שלגבי שמן היה מקום לומר שבאופן זה יוכפל משום כפל הסלת, ומוכח בברייתא דאין כופלין.
ומדשמן לאבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפלה,
לפי שסובר שמה שלא גלי לא גלי,
לבונתה ושמנה לרבנן נמי לא הוכפלו.
ואם כן מוכח שאין הכפלה שהרי לא נחלקו אלא בלבונה מחיים. אבל לאחר מיתה אין לחלק בין השיטות שכיון שלא גלי לא גלי. [ורק סולת הוכפלה כיון דגלי קרא]
36 .
אמר רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי
, שאמר מקריב ב' קמצים שחרית וערבית בחיי הכהן. ומקשינן:
ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והא אמר רבי יוחנן
כלל, שבכל מקום
הלכה כסתם משנה, ותנן
בסתם משנה דפרק י"ג שהובאה לעיל
חמשה קמצין הן,
ומוכח שאין שני קמצין במנחת חביתין, מזה שלא כתוב שבעה קמצים. ואם כן, על פי הכלל דהלכה כסתם משנה, על רבי יוחנן לפסוק כרבנן דסתם משנה כמותם? ומשנינן:
אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן,
ואותו אמורא שאמר בשם רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי, לא סובר שאמר רבי יוחנן את הכלל שהלכה כסתם משנה.
הדרן עלך פרק התכלת
--- title: "חברותא - מנחות — פרק חמישי - כל המנחות באות מצה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק חמישי - כל המנחות באות מצה
Оригинал главы פרק חמישי - כל המנחות באות מצה
מתניתין:
כל המנחות באות
כשהן אפויות
מצה
, חוץ מאשר לחמי
חמץ ש
בקרבן
תודה
[שהמביא קרבן תודה חייב להביא עמה ארבעים לחמים בתור מנחה, ועשרה לחמים מתוך הארבעים נאפות חמץ],
ושתי הלחם
, שהן "מנחה חדשה", המובאות בחג השבועות -
שהן באות חמץ
.
ושתי מנחות אלו אינן קריבות על גבי המזבח, שהרי נאמר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ואף על פי כן, הרי הן קרויות "מנחה" משום העבודות המסוימות של מנחה הנעשות בהן, כמבואר לעיל דף מו ב. כיצד היה מחמץ את שתי הלחם ואת לחמי התודה?
רבי מאיר אומר: שאור
בודה
[יוצר]
להן מתוכן.
שהיה נוטל מעט קמח מן עשרון הקמח [שהוא השיעור של כל חלה של תודה ושל שתי הלחם], לאחר שכבר נמדד כל הקמח במידת העשרון, ומגבלו למעט הקמח הזה במים, וחוזר וטומן את העיסה הקטנה המגובלת בתוך הסולת, והיא נהיית לשאור, ובשאור זה מחמיצים את כל העיסה, לאחר מכן.
רבי יהודה אומר: אף היא
-
אינה מן המובחר,
שהשאור הזה אינו מתחמץ יפה, ואינו יכול להחמיץ את העיסה יפה.
אלא,
הרי הוא
מביא את השאור
המחומץ יפה מתוך ביתו, יחד עם הסולת,
ונותנו
לשאור
לתוך המדה
שבה מודדים את עשרון הסולת, ומוסיף
וממלא את המדה
בסולת.
אמרו לו
חכמים לרבי יהודה: אם מביא את השאור מביתו ונותן אותו יחד עם הקמח לתוך מידת העשרון,
אף היא,
המנחה,
היתה חסרה
מעשרון קמח, שהיא מידת המנחה,
או יתרה
מעשרון קמח.
לפי שהנפח של השאור אינו שווה לנפח הסולת, אלא לעתים הנפח של השאור גדול מנפח הסולת, ולעתים הוא קטן ממנו. שהרי את השאור מייצרים על ידי עירוב קמח במים. ולכן, אם נתן בתערובת הרבה מים, גדול הנפח של השאור מנפח הקמח, ואם נתן מעט מים, קטן נפח השאור מנפח הקמח. ונמצא, שאם יביא את השאור מביתו ולא ייצר אותו מתוך הקמח שנמדד במידת העשרון, הרי כשימלא את מידת העשרון בשאור הבא מביתו ובסולת, לא יהיה במילוי מידת העשרון סולת בשיעור עשרון סולת מדוייק, שהרי אילו היה אותו השאור סולת ולא שאור, היה בו יותר או פחות סולת מאשר עתה, ונמצא שהירבה יותר מעשרון סולת או שמיעט ממנו, והתורה אמרה להביא עשרון מדוד של סולת. ולכן הדרך היחידה היא לייצר את השאור מתוך הסולת, לאחר שנמדדה בתוך העשרון.
גמרא:
בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל
המנחות שהן באות מצה?
ותמה רבי אמי: מה היה קשה לך "
מנלן"?
והרי כל מנחה
דכתיב בה
במפורש שהיא מצה, פשוט הדבר שהיא באה מצה, שהרי
כתיב בה
מפורש. ואילו מנחה
דלא כתיב בה
מפורש שהיא באה מצה,
כתיב בה
[כלומר, הרי היא נכללת בכתוב] "
זאת תורת המנחה
-
הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח, והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל"
, ונכללו כל המנחות במצות "מצות תאכל", שהרי ברישא של הפסוק כתוב "זאת תורת המנחה", ללמד שהוא דין הנוהג בכל מנחה שהיא.
Translation
Mishna:
All meal-offerings come
when they are baked
unleavened bread,
except for the loaves of
leavened bread that
are in the offering of
thanksgiving,
and the two loaves,
which are the “new meal-offering,” brought on the festival of Shavuot —
which come as leavened bread.
These two meal-offerings are not offered upon the altar, as it is stated: “You shall not burn any leaven or any honey as an offering by fire to the Lord.” Nevertheless, they are called “meal-offerings” because of the particular procedures of a meal-offering that are performed with them, as explained above, on page 46b. How would one leaven the two loaves and the loaves of the thanksgiving-offering?
Rabbi Meir says: He makes leaven
for them
by creating it
from their own substance.
He would take a small amount of flour from the tenth of an ephah of flour [which is the measure for each loaf of the thanksgiving-offering and for each of the two loaves], after all the flour had already been measured in the measure of a tenth of an ephah; he would mix this small amount of flour with water, and then return and bury the small piece of dough that had been mixed into the semolina. It would become leaven, and with this leaven he would leaven all the dough afterward.
Rabbi Judah says: It too —
is not of the choicest,
because this leaven does not ferment properly and is unable to leaven the dough properly.
Rather,
he
brings the leaven
that has fermented properly from his home, together with the semolina,
and places it
as leaven
inside the measure
with which the tenth of an ephah of semolina is measured, and he adds
and fills the measure
with semolina.
The Sages said to him
to Rabbi Judah: If he brings the leaven from his home and places it together with the flour in the measure of a tenth of an ephah,
it too,
the meal-offering,
would be lacking
from a tenth of an ephah of flour, which is the measure of the meal-offering,
or would be in excess
of a tenth of an ephah of flour.
Because the volume of the leaven is not equal to the volume of the semolina. At times the volume of the leaven is greater than the volume of the semolina, and at times it is smaller. For the leaven is produced by mixing flour with water. Therefore, if he put a great deal of water into the mixture, the volume of the leaven is greater than the volume of the flour; and if he put in little water, the volume of the leaven is smaller than the volume of the flour. Consequently, if he brings the leaven from his home rather than producing it from the flour measured in the tenth-of-an-ephah measure, then when he fills the tenth-of-an-ephah measure with the leaven brought from his home and with semolina, the filled measure will not contain precisely a tenth of an ephah of semolina. For if that leaven had been semolina rather than leaven, it would contain more or less semolina than it now does. It would therefore be as though he had added more than a tenth of an ephah of semolina or reduced it below that measure, whereas the Torah said to bring a measured tenth of an ephah of semolina. Therefore, the only way is to produce the leaven from the semolina after it has been measured in the tenth-of-an-ephah measure.
Gemara:
Rabbi Perida asked Rabbi Ami: From where do we know that all
meal-offerings come as unleavened bread?
Rabbi Ami was astonished: What difficulty did you have with the question
“From where do we know?”
For every meal-offering
with regard to which it is written
explicitly that it is unleavened bread, it is obvious that it comes as unleavened bread, since
it is written
so explicitly. But with regard to a meal-offering
about which it is not written
explicitly that it comes as unleavened bread,
it is written [that is, it is included in the verse]: “
This is the law of the meal-offering —
the sons of Aaron shall offer it before the Lord, before the altar; and what is left of it shall be eaten by Aaron and his sons; it shall be eaten as unleavened bread.”
All the meal-offerings are included in the command, “It shall be eaten as unleavened bread,” since at the beginning of the verse it says, “This is the law of the meal-offering,” teaching that this law applies to every meal-offering.