Text version of this daf: original and translation
Kiddushin 57b (נז:) — the Talmud in English
Kiddushin 57b (קידושין נז:): ו הרי בהמת מוקצה [שהוקצתה לתקרובת עבודה זרה], ונעבד [בהמה שעבדו לה עבודה זרה], דבעלי חיים נינהו, ואסירי לגבוה איסור עולם!? ומשנינן: כי אסירי לגבוה , אבל להדיוט מישרא שרי…
Original text — Kiddushin 57b (נז:)
ו
הרי
בהמת
מוקצה
[שהוקצתה לתקרובת עבודה זרה],
ונעבד
[בהמה שעבדו לה עבודה זרה],
דבעלי חיים נינהו, ואסירי
לגבוה איסור עולם!?
ומשנינן:
כי אסירי לגבוה
, אבל
להדיוט מישרא שרי
, ואנו לא אמרנו אלא באיסור להדיוט כבמשולחת.
תו
מתקיף לה רבי ירמיה
ליסודו של רבי יוחנן:
הרי
שור
רובע
את האשה,
ונרבע
מן האיש
בעדים
ונגמר דינם לסקילה,
דבעלי חיים נינהו, ואסירי
להדיוט באכילה והנאה, ואין להם היתר לעולם!?
אלא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים
איסור עולם.
דבי רבי ישמעאל תנא
מקור להיתר משולחת:
משום
דאמר קרא
גבי ציפור המשולחת: "
ושלח את הצפור החיה על פני השדה
", וללמד הוא בא:
כשדה, מה שדה מותרת, אף האי
ציפור המשולחת
נמי מותרת
.
ומקשינן: וכי אטו
האי
"
שדה
"
להכי
להתיר את המשולחת -
הוא דאתא
, והרי
ההוא
קרא ד"שדה"
מיבעי ליה
[נצרך הוא ללמד],
לכדתניא
:
זה שאמרה תורה: ושלח את הצפור החיה על פני ה
שדה
", ללמד הוא בא:
שלא יעמוד
דרך משל
ביפו
שחומתה גובלת עם הים,
ויזרקנה לים
, משום דבעינן שיזרקנה ל"שדה" ; ולא יעמוד דרך משל
בגבת
שחומתה גובלת עם המדבר,
ויזרקנה למדבר
שאינו "שדה"
; ושלא יעמוד חוץ לעיר, ויזרקנה בתוך העיר
.
אלא כל שעומד בעיר
[יעמוד בעיר]
ויזרקנה חוץ לחומה
של העיר.
ואם כן האיך נלמוד מ"שדה" שהמשולחת מותרת, והרי נצרך פסוק זה ללמדנו את סדר השילוח!?
ומפרשינן:
ואידך
כלומר: תנא דבי רבי ישמעאל שלמד מ"שדה", שהמשולחת מותרת בהנאה, אמר לך:
אם כן
שאינו בא אלא ללמד את סדר השילוח -
ניכתוב קרא
: "ושילח על פני
שדה
",
מאי
"
השדה
"!?
שמע מינה תרתי
דינים, הן סדר שילוח, והן שהמשולחת מותרת בהנאה!
רבא אמר
מסברא יש להתיר את המשולחת: כי ודאי
לא אמרה תורה: שלח
את הצפור ותהא
לתקלה
למוצאה, שהמוצא אינו יודע שהיא אסורה בהנאה כי אינה מכירה, ונכשל בהנאתה.
שנינו במשנה: המקדש ...
בשער נזיר
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנלן
ששער נזיר אסור בהנאה?
דאמר קרא
גבי נזיר: "
קדש
[הדל"ת בחולם וחסר וי"ו]
יהיה גדל פרע שער ראשו
", ולכך כתבה התורה בחסרון וי"ו, כדי לקרותו "קודש", וללמדנו:
גידולו יהיה קדוש
. ומקשינן: אם כן נאמר:
אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין!?
מי קרינן
"
קודש
" דמשמע: שם קדושה, עד שנאמר הוא ודמיו קדושים!? והרי סוף סוף "
קדוש
"
קרינן
, ולכך קראתו התורה "קדוש" כדי ללמד: הוא יהיה קדוש ולא דמיו.
שנינו במשנה: המקדש ...
בפטר חמור
... אינה מקודשת:
שואלת הגמרא: האם
נימא
ד
מתניתין
האוסרת פטר חמור בהנאה -
דלא כרבי שמעון, דתניא
:
פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה; ורבי שמעון מתיר
.
הרי שרבי שמעון מתיר פטר חמור בהנאה, ואילו משנתנו סוברת שפטר חמור אסור בהנאה, ולכן אינה מקודשת בו.
אמר
דחה
רב נחמן אמר רבה בר אבוה
: משנתנו במקדש בפטר חמור
לאחר עריפה, ודברי הכל
היא, שאף רבי שמעון לא התיר אלא קודם עריפה.
שנינו במשנה: המקדש ... ב
בשר בחלב
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנלן
שבשר המתבשל בחלב אסור בהנאה?
דתנא דבי רבי ישמעאל
: "
לא תבשל גדי בחלב אמו
" שאמרה תורה
שלש פעמים: אחד
בא ללמד על
איסור אכילה
של בשר שנתבשל בחלב.
ואחד
בא ללמד על
איסור הנאה
ממנו.
ואחד
בא ללמד את
איסור
ה
בישול
עצמו.
ומפרשינן:
מתניתין
האוסרת בשר בחלב בהנאה -
דלא כי האי תנא, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר
[משום רבי שמעון בן יוחאי]:
בשר בחלב אסור באכילה, ומותר בהנאה, שנאמר
: "
כי עם קדוש אתה לה'
אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו
",
ולהלן הוא אומר
: "
ואנשי קודש תהיון לי
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו",
מה להלן: אסור באכילה ומותר בהנאה
שהרי אמרה תורה: "לכלב תשליכון אותו",
אף כאן
בבשר בחלב -
אסור באכילה, ומותר בהנאה
.
שנינו במשנה: המקדש ...
וחולין שנשחטו בעזרה
... אינה מקודשת:
ומפרשינן:
מנא הני מילי
שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה?
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר
:
אמרה תורה: שחוט
את
שלי בשלי
[שחוט את זבחי בחצירי] -
ו
אמרה תורה: שחוט את
שלך בשלך
[חולין שלך בחצירך] -
והרי הם למדים זה מזה:
מה שלי בשלך
, קדשים שנשחטו בחוץ,
אסור
בהנאה, שהרי מי יתיר את האיסור שהיה עליהם מחיים, כיון שאין דמו נזרק -
אף שלך בשלי
דהיינו חולין שנשחטו בעזרה,
אסור
בהנאה.
ומקשינן: ומאחר שהם למדים זה מזה, נאמר:
אי מה שלי בשלך ענוש כרת
על שחיטתו,
אף שלך בשלי
[חולין בעזרה] יהא
ענוש כרת
על שחיטתו!? ומשנינן: כי
אמר קרא
גבי "שחוטי חוץ": "
ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה'
[לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך]
ונכרת
", ולכך הוסיפה התורה ואמרה: "קרבן", ולא אמרה "להקריב לה'", כדי ללמד:
על קרבן
הוא
ענוש כרת
כששחטוהו בחוץ, אבל
על חולין שנשחטו בעזרה אין
הוא
ענוש כרת
.
ומקשינן: אם כן, הרי
איכא למיפרך
על עצם הלימוד מ"שחוטי חוץ" על חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה, כי:
מה ל
"
שלי בשלך
"
שכן ענוש כרת
על השחיטה, תאמר ל"שלך בשלי" שאין ענוש כרת על השחיטה, והיות ואינו ענוש כרת אף לא יאסר בהנאה!?
אלא
מכח קושיא זו
אמר אביי
, ד
מהכא
יש ללמוד לחולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה ; דתניא:
נאמר [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו ...
ושחטו
פתח אוהל מועד", ומשמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -
ונאמר עוד [ויקרא ג ו]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ...
ושחט אותו
לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -
ונאמר עוד [ויקרא ג יב]: "ואם עז קרבנו [לשלמים] ...
ושחט אותו
לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -
ו
תלתא קראי יתירי
[שלש כתובים מיותרים, שהרי היה יכול לומר בכולם "ושחט"] ללמד: שלא ישחט חולין בעזרה
מה תלמוד לומר
, כלומר: למה צריכים שלשה פסוקים ללמד על כך?
ומפרשת הברייתא:
לפי שנאמר
[דברים יב כ]: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר.
כי ירחק ממך המקום
[אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם]
וזבחת
מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך", ובפרשה זו התיר להם הקב"ה לאכול בשר תאוה - מבהמות הראויות לקרבן - שנאסר להם במדבר.
ולמדנו:
ברחוק מקום
[חוץ לעזרה]
אתה זובח
חולין,
ואי אתה זובח
חולין
במקום קרוב
[בעזרה],
פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה
.
ומפרשת הברייתא, שבהכרח אין די בפסוק זה, וצריכים מיעוט נוסף, ומשום:
שהרי
ואין לי
ללמוד מפסוק זה
אלא
שיהיה אסור לשחוט בעזרה, אלא חולין
תמימים הראוים ליקרב
שבאלו הפרשה מדברת, כי על אלו בלבד נצטוו במדבר להביאם ולהקריבם, ואלו הותרו להם בפרשה זו -
מנין לרבות
אף חולין
בעלי מומין
שאינם ראוים ליקרב, שאף הם לא יישחטו בעזרה -
ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, ש
מרבה אני את
הבהמות
בעלי מומים
שהם אסורים לישחט בעזרה,
שכן
הוא
מין הכשר
להקריבו לקרבן, ודומה למה שנאסר להם במדבר.
עדיין הייתי אומר:
מנין לרבות
אף
את החיה
שאינה מין הכשר לקרבן, שיהא אסור לשוחטה בעזרה - ואפילו אם הייתי נדחק ואומר ש
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה
, ודומה לה בפרט זה -
עדיין הייתי אומר:
מנין לרבות
אף
את העופות
שדין שחיטתם אינו מפורש בתורה, שאף הם לא יישחטו בעזרה?
ולפיכך
תלמוד לומר
: "
ושחטו
" "
ושחט אותו
" "
ושחט אותו
", שלשה מיעוטים, ושוב, לא די שנפרש את המיעוט על עופות שהם ודאי צריכים מיעוט מיוחד, אלא אף על בעלי מומין וחיה, כי מאחר שנכתבו מיעוטים, מסתבר שללמד את שלשת אלה בא הכתוב, ולא מסברא הם נלמדים כפי שהיינו יכולים לידחק.
ממשיכה הברייתא לבאר:
יכול לא ישחוט
חולין בעזרה,
ו
אולם
אם
עבר ו
שחט
חולין בעזרה
יהא מותר
באכילה?
לפיכך
תלמוד לומר
: "
כי ירחק ממך המקום
...
וזבחת
...
ואכלת
בשעריך":
מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שנשחטו בעזרה
.
Translation
Even yours in mine
that is, non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard,
is forbidden
to derive benefit from.
And we ask: Since they are derived from one another, let us say:
Just as my own in yours is punishable by karet
for slaughtering it,
so too, yours in mine
[non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard] shall be
punishable by karet
for slaughtering it!? And we answer:
The verse says
with regard to “animals slaughtered outside”
“and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to offer it as an offering to the Lord”
[before the Tabernacle of the Lord; blood shall be accounted to that man, he has shed blood]
and he shall be cut off,
and therefore the Torah added the word “offering,” rather than saying “to offer it to the Lord,” in order to teach:
For an offering
he
is punishable by karet
when he slaughters it outside, but
for non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, there is no
such
punishment of karet.
And we ask: If so,
there is room to refute
the very derivation from “animals slaughtered outside” concerning non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, that they are forbidden to benefit from, because:
What is there about “
my own in yours”
that it is punishable by karet
for slaughtering it? Can you say the same of “yours in mine,” for which there is no punishment of karet for slaughtering it? And since there is no punishment of karet, perhaps it should not be forbidden to benefit from it!?
Rather,
because of this difficulty,
Abaye said that
from here
it can be learned that non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard are forbidden to benefit from, as it is taught in a beraita:
It is stated [Leviticus 3:1]: “And if his offering is a sacrifice of peace offerings …”
“And he shall slaughter it”
at the entrance of the Tent of Meeting. This implies: You shall slaughter that animal at the entrance of the Tent of Meeting, but you shall not slaughter non-sacred animals at the entrance of the Tent of Meeting—
And it is stated further [Leviticus 3:6]: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings is from the flock …”
“And he shall slaughter it”
before the Tent of Meeting. This verse, too, implies: You shall slaughter that animal at the entrance of the Tent of Meeting, but you shall not slaughter non-sacred animals at the entrance of the Tent of Meeting—
And it is stated further [Leviticus 3:12]: “And if his offering is a goat [for peace offerings] …”
“And he shall slaughter it”
before the Tent of Meeting. This verse, too, implies: You shall slaughter that animal at the entrance of the Tent of Meeting, but you shall not slaughter non-sacred animals at the entrance of the Tent of Meeting—
And
three extra verses
[three superfluous passages, for in all of them it would have sufficed to say “and he shall slaughter”] teach that one may not slaughter non-sacred animals in the Temple courtyard.
What is the purpose of the verse
—that is, why are three verses necessary to teach this?
And the beraita explains:
Since it is stated
[Deuteronomy 12:20]: “When the Lord your God expands your boundary, as He has spoken to you, and you say, ‘I will eat meat,’ because your soul desires to eat meat, you may eat meat according to all the desire of your soul.
When the place is distant from you
[the place that the Lord your God will choose to place His Name there],
then you shall slaughter
from your herd and from your flock that the Lord has given you, as I have commanded you, and you shall eat within your gates according to all the desire of your soul.” In this passage, the Holy One, blessed be He, permitted them to eat ordinary meat—that is, from animals fit to be offered as sacrifices—which had been forbidden to them in the wilderness.
And we learn:
In a distant place
[outside the Temple courtyard]
you may slaughter
non-sacred animals,
but you may not slaughter
non-sacred animals
in a nearby place
[in the Temple courtyard],
excluding non-sacred animals, which may not be slaughtered in the Temple courtyard.
And the beraita explains that this verse alone is necessarily insufficient, and an additional exclusion is needed, because:
For
I would have only
learned from this verse
that
it is forbidden to slaughter in the Temple courtyard only non-sacred animals that are
unblemished and fit to be offered as sacrifices,
for the passage is speaking of these animals, since only concerning these were they commanded in the wilderness to bring them and offer them, and these were permitted to them in this passage—
From where is it derived to include
also non-sacred animals that are
blemished,
which are unfit to be offered, so that they, too, may not be slaughtered in the Temple courtyard—
And even if I were to force the matter and say that
I include
animals that are
blemished,
so that they are forbidden to be slaughtered in the Temple courtyard,
since
it
is of a species fit
to be offered as an offering, and thus resembles what was forbidden to them in the wilderness.
I would still say:
From where is it derived to include
also
the wild animal,
which is not of a species fit for an offering, so that it is forbidden to slaughter it in the Temple courtyard—and even if I were to force the matter and say that
I include the wild animal, which is slaughtered like a domesticated animal,
and resembles it in this respect—
I would still say:
From where is it derived to include
also
the birds,
whose mode of slaughter is not explicitly stated in the Torah, so that they, too, may not be slaughtered in the Temple courtyard?
Therefore,
the verse states: “
And he shall slaughter it,” “
and he shall slaughter it,” “
and he shall slaughter it”—three exclusions. And again, it is insufficient to interpret the exclusion as referring only to birds, which certainly require a special exclusion; it also refers to blemished animals and wild animals, for once exclusions were written, it is reasonable that the verse came to teach all three of these, rather than their inclusion being derived by logical inference, as we might have forced the matter to say.
The beraita continues to explain:
One might have thought that one may not slaughter
non-sacred animals in the Temple courtyard,
but
if
one transgressed and
slaughtered
non-sacred animals in the Temple courtyard,
they would be permitted
for consumption?
Therefore,
the verse states: “
When the place is distant from you …
then you shall slaughter …
and you shall eat
within your gates”:
What you slaughter in a distant place, you may eat; but you may not eat what you slaughter in a nearby place, excluding non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard.