זבחים 97a — התלמוד בעברית

השפוד

שמשתמשים בו לצליית בשר על האש, שאין לו תוך,

והאסכלא,

טס ברזל מלא נקבים שצולין עליו, וגם לו אין תוך,

מגעילן

בחמין

כדין הגעלה, כדי להפליט את הבלוע.

[והגמרא במסכת עבודה זרה מקשה, הרי לשפוד ואיסכלא שמשתמשים בהם באור, צריך ליבון, ולא מספיק הגעלה. ומסקנת הגמרא, היות ובשעת הבליעה זה היה מותר, מספיק גם לשפוד הגעלה בלבד].

גמרא:

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי טרפון?

אמר רבי יצחק: דאמר קרא "ופנית בבקר והלכת לאהלך",

ודרשינן:

הכתוב עשאו כולן

ל

בקר אחד

. שבהכרח מדובר בפסוק בבוקר של חול [כי ביום טוב לא יכול להיות, שהרי הוא חייב עדיין להיות בירושלים], וקרא הפסוק לכל הימים של החג, עד למחרת החג, "בקר אחד".

ופרכינן:

מתקיף לה רב אחדבוי בר אמי: וכי אין פיגול ברגל,

אם שחט על מנת לאכול למחר, וכי אינו פיגול, שכל הימים הם יום אחד לפי רבי טרפון?

ואין נותר ברגל?

וכי אם הותיר בשר חטאת למחר אינו נותר משום שיום אחד הוא לרבי טרפו!ן?

ודחינן:

וכי תימא הכי נמי

שאין פיגול ונותר ברגל. אי אפשר לומר כן שהרי

והתניא: רבי נתן אומר לא אמר רבי טרפון אלא זו בלבד

שלענין מריקה ושטיפה בלבד הוא יום אחד ולא לענין פיגול ונותר. ואם טעמו של רבי טרפון הוא משום שלמד מאותו פסוק אם כן אפילו לענין פיגול ונותר גם כן.

ומתרצינן:

אלא

טעמו של רבי טרפון

כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כל יום ויום נעשה גיעול לחברו

כיון שהשלמים מצויים ברגל אין הבלוע שלה נעשה נותר. שהרי זמן אכילת שלמים לב' ימים, וכאשר מבשל בו שלמים היום חוזר ומבשל בו שלמים למחר, ופולט למחרת מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונים, נמצא שאינו בא לידי נותר. ואם בישל בו חטאת היום, הוא נזהר לחזור ולבשל אחריו שלמים בו ביום, ופולט את החטאת ובולע את השלמים.

שנינו במשנה

וחכמים אומרים עד זמן אכילה וכו'

והוינן בה:

מאי קאמר

מהו שיעור זמן זה?

ומפרשינן:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ממתין לה כל זמן אכילה,

מותר לבשל בו בלי מריקה ושטיפה עד כלות זמן אכילת הקרבן [דהיינו שלמים שני ימים ולילה אחד, ובחטאת יום אחד],

והדר,

אחר זמן האכילה,

עביד לה מריקה ושטיפה

, אפילו אם בישל בו בינתיים.

[אבל לרבי טרפון אינו טעון מריקה ושטיפה אחר זמן האכילה, כיון שכל יום נעשה גיעול לחברו].

והוינן בה:

מנהני מילי

דאמרו חכמים עד זמן אכילה?

ומפרשינן:

אמר רבי יוחנן משום אבא יוסי בן אבא: כתיב "ומורק ושוטף" ו

בסמוך

כתיב "כל זכר בכהנים יאכל".

ודרשינן:

הא כיצד,

למה סמכן הכתוב זה ליד זה? אלא לומר לך,

ממתין לה זמן אכילה, והדר עביד לה מריקה ושטיפה.

שנינו במשנה:

מריקה כמריקת הכוס וכו'.

תנו רבנן: מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי. וחכמים אומרים, מריקה בחמין, ושטיפה בצונן.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבנן

דאמרי מריקה בחמין? ומפרשינן:

מידי דהוי אגיעולי

עובדי כוכבים,

שצריך הגעלה בחמים כדי להפליט את המאכלות האסורות שנבלעו בתוכם על ידי בישולם, כמו שנאמר "כל דבר אשר יבא באש, תעבירו באש".

והוינן בה:

ורבי

מדוע לא חשש להצריך הגעלה?

ומפרשינן:

אמר לך

רבי

הגעלה לא קאמינא

שודאי צריך

כי קאמינא למריקה ושטיפה דבתר הגעלה

שבנוסף להגעלה צריך מריקה ושטיפה בצונן.

והוינן בה:

ורבנן

למה לא למדו כרבי שמריקה איננה הגעלה?

ומפרשינן:

אם כן

, שמריקה ושטיפה דבר אחד הוא [ומריקה איננה הגעלה],

לכתוב קרא או "מורק מורק" או "שוטף שוטף"

, שהוא לשון שוה בשניהם,

מאי "ומורק ושוטף"?

משמע ששני דברים הם, אלא בהכרח,

שמע מינה, מריקה בחמין, ושטיפה בצונן.

והוינן בה:

ורבי,

למה שינה רחמנא בלשון?

ומפרשינן:

אי כתב רחמנא "ומורק ומורק", הוה אמינא תרתי זימנא במריקה.

אילו היה כתוב כן [כמו שהקשו רבנן], הייתי אומר שצריך למרק פעמיים או לשטוף פעמיים. לפיכך

כתב רחמנא "ומורק ושוטף",

בשינוי לשון,

לומר לך, מריקה כמריקת הכוס

של ברכת המזון, שיש להדיחו יפה מבפנים.

ושטיפה כשטיפת הכוס

של ברכה, שיש לשטפו יפה מבחוץ.

מתניתין:

בישל בו

בכלי בשר

קדשים

ובשר

חולין

ביחד זה עם זה.

או

שבישל בו בשר

קדשי קדשים

ביחד עם בשר

קדשים קלים,

אם יש בהם בנותן טעם,

שבשר הקדשים נותן טעם בבשר החולין, או שבשר קדשי קדשים נותן טעם בבשר הקדשים קלים,

הרי הקלים נאכלים כחמורין,

החולין נאכלים כדין קדשים, וקדשים קלים נאכלים כדין קדשי קדשים. דהיינו, לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה וליום ולילה.

ואינם טעונים מריקה ושטיפה

בסוף זמן אכילת החמורים, אלא בסוף זמן אכילת קדשים קלים,

ואינם פוסלים במגע

. אם נפסלו הקדשים קלים, ונגע בהם בשר ובלע מהן, אין הבשר נפסל.

רקיק

פסול

שנגע ברקיק

כשר, ובלע הכשר מן הפסול,

וחתיכה

או חתיכת בשר קדשים שנגעה

בחתיכה

של בשר פסול, ובלעה החתיכה הכשרה מהחתיכה הפסולה

לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורין

מחמת נגיעה זו. אלא הדין הוא,

אינו אסור אלא במקום שבלע

בלבד, ולפיכך חותך מקום הבליעה [כדי נטילה], והשאר כשר.

גמרא:

והוינן בה:

מאי קאמר

במשנה, שאין טעונים מריקה ושטיפה [כדין החמורים]. ומשמע שמדובר על יש בהם בנותן טעם, ונאכלים כחמורים. ואם כן צריך להיות דינם כמו החמורים.

ומפרשינן שחסר במשנה, ו

הכי קאמר: אם יש בהם בנותן טעם, הרי הקלין נאכלין כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה

כדין החמורים.

ופוסלים במגע

אם היו החמורים פסולים והקלים כשרים נעשו הקלים כחמורים לפסול את הנוגעים בהם.

אבל, אם

אין בהם בנותן טעם, אין הקלים נאכלים כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה

69 , ואין פוסלים במגע.

אם היה החמור הפסול שנתבשל עם הקלים מועט ואינו נותן טעם בקלים, לא נעשו הקלים כמוהו לגבי מריקה ושטיפה ולגבי לפסול את הנוגעים בהם, שהרי אף הם לא נפסלו.

ופרכינן:

נהי,

הגם שאם אין בהם בנותן טעם,

דקדשי קדשים לא בעו

מריקה ושטיפה בסוף זמן אכילת חמורים, כיון שהם מועטים ובטלים, מכל מקום,

קדשים קלים מיהא, ניבעי

. לכל הפחות יצטרכו מריקה ושטיפה בסוף זמן אכילת קדשים קלים. ולמה כתוב שאין טעונים מריקה ושטיפה, שמשמע בכלל לא.

ומפרשינן:

אמר אביי: מאי אין טעונים דקאמר?

היינו אין טעונים מריקה ושטיפה כחמורים כדין

קדשי קדשים. אבל

כדין

קדשים קלים, טעונים

מריקה ושטיפה.

ומפרשינן עוד:

רבא אמר: הא מני,

התנא של משנתנו,

רבי שמעון היא, דאמר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה

, כמו שלמד למעלה מהפסוק "קדש קדשים היא", שמשמע קדשי קדשים חייבים, וקדשים קלים לא.

ומקשינן:

בשלמא לרבא,

שאומר שמשנתנו היא כרבי שמעון,

היינו דקתני

"בישל בו

קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים",

להשמיענו שסתם רבי כרבי שמעון שאומר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. וזהו חידושו של הסיפא שאין טעון אפילו כקלים.

אלא לאביי,

שאמר אין טעונים מריקה ושטיפה היינו כדין החמורים, אבל טעונים מריקה כדין הקלים,

תרתי למה לי

לכתוב במשנה? כיון שכבר כתוב בקדשים וחולין שכאשר בטל במיעוטו אין צריך מריקה ושטיפה, מה לי קדשים וחולין, מה לי קדשי קדשים וקדשים קלים?

ומתרצינן:

צריכי

לכתוב שניהם.

דאי תנא קדשים וחולין

בלבד,

הוה אמינא חולין הוא דאלימא לבטולי קדשים,

כשהקדשים מועטים ואינם נותנים טעם בחולין הרי הם בטלים בחולין, כיון

דלאו מינייהו.

אבל קדשי קדשים וקדשים קלים, אימא לא

יכולים קדשים קלים לבטל קדשי קדשים אפילו אם הם מועטים, כיון ששניהם מין אחד של קדשים הם, והיינו אומרים שאינו בטל, קא משמע לן שבטל.

ואי תנא קדשי קדשים וקדשים קלים

לחוד,

הוה אמינא קדשים הוא דאלימי לבטולי קדשים

, כיון שדינם חמור לכן יכולים לבטל זה את זה.

אבל חולין,

שאינו חמור כל כך כמו קדשים,

אימא לא

יכולים לבטל קדשים, לכן

צריכא

את שניהם.

שנינו במשנה:

רקיק שנגע ברקיק כו'.

תנו רבנן

: כתוב לגבי בשר החטאת

"כל אשר יגע

בבשרה יקדש".

יכול אפילו שלא בלע

אלא "נגע" בו בשר חולין או שלמים לבד, כגון ששניהם צוננים, שיקדש להיות כמותה,

תלמוד לומר "בבשרה",