זבחים 15a — התלמוד בעברית

ולפי דברי רבי יוחנן, הסובר שהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, דנה הגמרא מה דין ההולכה שנעשית שלא ברגל על ידי כהן, או אפילו על ידי זר הפסול להולכה, האם

אפשר לתקונה

לאותה הולכה על ידי החזרת הדם למקומו הקודם, והולכתו מחדש על ידי כהן ההולך ברגל,

או לא אפשר לתקונה

, משום שכבר נעשתה עבודת ההולכה בפסול?

תא שמע: קבל הכשר

את הדם,

ונתן

אותו

לפסול

, לא נפסל הדם בשעה שהושיט הכשר לפסול, אף על פי שאותה הושטה היא הולכה שלא ברגל, אלא יש לו תקנה -

יחזיר

אותו הפסול

לכשר

, ויוליכנו הכשר אל המזבח.

ומדייקת הגמרא:

ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו

מהפסול,

אי סלקא

דעתך שהולכה שלא ברגל

לא אפשר לתקונה

, הרי

איפסלא לה

ההולכה בשעה שהושיט הכשר לפסול, משום שאותה ההושטה נחשבת הולכה שלא ברגל, ושוב אין לה תקנה. ובהכרח, שאפשר לחזור ולתקנה .

ודחינן:

מי סברת דקאי

אותו

זר

שהושיטו לו את הדם

גואי

, לצד המזבח, ונמצא שההושטה שהושיטו לו היתה הולכה פסולה.

לא

בכך מדובר, אלא באופן

דקאי זר

שעומד הזר לצד

בראי

, לצד שכנגד המזבח וחוצה לו, ונמצא שאותה הושטה אינה הולכה כלל, שהרי הוא מרחיק את הדם מהמזבח, ועבודת הולכה היא רק כשמקריב את הדם אל המזבח בהולכתו. וכיון שלא היתה כאן הולכה כלל, אפשר לחזור ולתקנה על ידי נטילת הדם מהפסול, והולכתו מחדש אל המזבח על ידי כהן כשר.

לישנא אחרינא :

איתמר, אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל, פסולה!

ולפי גירסא זו אין מקום לדון אם אפשר לתקנה, שהרי רבי יוחנן סובר שההולכה "פסולה", [במקום "אין שמה הולכה"]

אלמא, לא אפשר לתקונה!

איתיביה רב נחמן לעולא

: שנינו לקמן [לב, א],

נשפך

הדם [לאחר שהתקבל בכלי]

מן הכלי על הרצפה, ואספו

-

כשר!

והניח רב נחמן שמדובר אפילו באופן שהדם התפשט בעת שפיכתו על הקרקע לכוון המזבח, ובכך נעשית בו הולכה שלא ברגל, ובכל זאת שנינו שהוא כשר על ידי החזרתו לכלי והולכתו מחדש ממקום שנשפך בתחילה על הארץ. ויקשה ממשנה זו ללישנא אחרינא של עולא.

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן, כשיצא

הדם

לחוץ

, שבהשפכו מהכלי ארצה, התפשט הדם להלן מן המזבח, וכיון שהתרחק ממנו, אין זה נחשב כמו שנעשית הולכה בדם .

ומקשינן: וכי דם הנשפך ארצה

לבראי

בלבד

נפיק

, ואילו

לגואי לא עייל?

והרי לא יתכן שדם צלול הנשפך ארצה, שלא יתפשט גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים?

ומתרצינן: מדובר באופן שנשפך ב

מקום מדרון

, ולפיכך הוא מתפשט רק כלפי חוץ.

ואיבעית אימא

, שנשפך

בגומא

, ולא התפשט לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים, ולכן לא נפסל משום הולכה שלא ברגל.

ואיבעית אימא, בסמיכא

, בדם סמיך שעומד לקרוש, ואינו מתפשט כלפי חוץ או פנים העזרה.

ומקשינן:

ו

כי

איכפל תנא לאשמועינן כל הני

מקרים, עד ששנה לך שרק באופנים אלו שנשפך הדם החוצה או שנשפך בגומא או דם סמיך הוא כשר ולא בנשפך כלפי פנים.

ועוד

קשה, אם כוונת התנא שנשפך דוקא באופנים אלו,

אדתני באידך פירקין

[להלן כה א],

נשפך

הדם מצואר הבהמה

על הרצפה, ואספו

-

פסול

, משום שלא נתקבל בתחילה בכלי,

ליפלוג בדידיה

, במה ששנינו בפרק שלישי [במשנה שהביא רב נחמן], ונאמר כי באופן שהתקבל הדם תחילה בכלי ולאחר מכן נשפך מהכלי לרצפה, הדם כשר, ונאמר כך:

במה דברים אמורים

שאפשר לאספו ויהיה כשר,

כשיצא

הדם והתפשט

לחוץ, אבל

אם התפשט ו

נכנס לפנים

, הרי הוא

פסול

משום הולכה שלא ברגל.

וכיון שלא נשנית חלוקה זאת, מוכח שבין אם התפשט הדם פנימה ובין אם התפשט החוצה, אפשר לאוספו, ויש לו תקנה אף שנעשית בו הולכה שלא ברגל. ונמצא, שיש ממשנה זו

תיובתא

על עולא שאמר בשם רבי יוחנן שהולכה שלא ברגל פסולה היא .

אתמר, הולכה שלא ברגל

-

מחלוקת רבי שמעון ורבנן

היא. שמחלוקתם במשנה אם מחשבה פוסלת בשעת הולכה, אינה מחלוקת אם הולכה נחשבת עבודה, שהרי

בהולכה רבתי

, כשמוליך ממקום המרוחק מהמזבח,

דכולי עלמא לא פליגי

שנחשבת ההולכה לעבודה, ולפיכך כולם סוברים שאם חישב בה מחשבה פסולה

דפסולה

אותה הולכה, ככל עבודה פסולה.

כי פליגי בהולכה זוטרתי

, כששוחט בסמוך למזבח, ומושיט את הדם בידו אל המזבח, מבלי שיהלך ברגליו.

רבנן סוברים הולכה שלא ברגל עבודה היא, ולפיכך מחשבה פוסלת בה. ואילו רבי שמעון סובר שהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא, ולכן הוא מכשיר אפילו כשמחשב בה מחשבת פסול .

מחכו עלה במערבא

[בארץ ישראל חלקו על המימרא הזאת], כי אם הולכה זוטרתי שלא ברגל, כאשר הוא עומד סמוך למזבח, אינה נחשבת הולכה לפי רבי שמעון, אף על פי שאי אפשר לבטלה, יקשה לך -

אלא, חטאת העוף

, שמזים את דמה על המזבח על ידי שאוחז הכהן את גופה ומתיז את הדם מצוארה המלוק על המזבח, וקיימא לן

דפסיל בה מחשבה

באותה הזאה [אף על פי שאינו מוליך את הדם ברגלו אלא עומד סמוך למזבח ומזה מגופה],

לרבי שמעון, היכי משכחת לה?

והרי לא שייך לפסול בהזאתה אלא משום שהיא הולכה זוטרתי, ונמצא מחשב בהולכה.

כי ממה נפשך,

אי דחשיב עלה מקמי דליפוק דם

, כשמנענע את גופה של חטאת העוף כדי שיותז דמה, ולנענוע זה יש דין הולכה, הלא אמרת שהולכה זוטרתי

לאו כלום היא

לדעת רבי שמעון.

ואי

חשב עליה

בתר דנפק דם

, בשעה שהוא ניתז מהצואר אל עבר המזבח,

הא איתעבדא ליה מצותו

[המקשה הבין שההזאה מסתיימת ברגע שהותז הדם מצואר העוף], ושוב לא פוסלת בה מחשבה?

ו

מקשינן,

מאי קושיא

היא זאת!?

דילמא

מדובר באופן שחשב

מדפריש

דם החטאת מצואר העוף

ועד דמטא למזבח

, ומשעה שיצא הדם מצואר העוף הסתיימה עבודת ההולכה ומתחילה עבודת ההזאה, המתמשכת עד שיגיע הדם אל המזבח. ולפיכך המחשב באותה שעה מחשבה פסולה הרי הוא מחשב במלאכת הזאה, ולא בהולכה, ומודה רבי שמעון שהמחשב בהזאה פוסל.

והראיה שהזאת הדם נחשבת כהזאה מתמשכת מהזאתו ועד הגעתו אל קיר המזבח,

דהא בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היה מזה

מדם חטאת העוף על מזבח החיצון, או שהיה מזה מדם הפר בהיכל כנגד הפרוכת,

ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו?

האם נחשבת הזאת הדם כעבודה עד שיגיע הדם למזבח, ונמצא שנעשתה העבודה בשעה שהיה הכהן בעל מום, והרי היא פסולה, או שכבר הסתיימה עבודת ההזאה בשעה שהזה הכהן, ונמצא שנעשה בעל מום רק לאחר שהסתיימה העבודה .

ואמר ליה

רבי זירא: הרי היא

פסולה

.

מאי טעמא?

משום שנאמר בחטאת העוף "

והזה

מן הדם", ובסמוך לכך נאמר "

ונתן

הכהן מן הדם", ודרשינן "

והזה

" דומיא "

ונתן

"

בעינן

, שכל עוד לא ניתן הדם על המזבח, עדיין נמשכת עבודת ההזאה. ונמצא שגם לפי רבי שמעון יש אופן שמחשב בהזאה בחטאת העוף, כגון שחישב בין ההתזה להגעת הדם למזבח!

כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, אמרי: היינו חוכא

ד"מחכו במערבא":

ו

כי

בהולכה רבתי

, הרחוקה מהמזבח,

לא פליגי

רבי שמעון וחכמים?

והא כי פליגי, בהולכה רבתי פליגי!

שהרי טעמו של רבי שמעון שהילוך אינו פוסל הוא משום ש"אפשר שלא בהילוך", ומוכח שכוונתו אפילו בהולכה רבתי אלא שמכשיר משום שאפשר לעשותו בהולכה זוטרתי!

אלא

בהכרח, צריך לומר כי

בהולכה זוטרתי כולי עלמא דפסלה

, משום שאי אפשר לבטלה.

כי פליגי בהולכה רבתי

, שרבנן פוסלים, ורבי שמעון מכשיר משום שאפשר לבטלה .

הוליכו

זר [לדם] ברגל,

והחזירו כהן

למקום השחיטה,

וחזר והוליכו

הכהן למזבח,

פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי

[ומה שאמרו לעיל שהולכת זר פסולה, מדובר בלא החזירו כהן]:

חד אמר כשר, וחד אמר פסול

.

ומבארת הגמרא במה נחלקו:

מר סבר, אפשר לתקונה

להולכת פסול. ומה שאי אפשר לחזור ולתקן שחיטה או קבלה או זריקה שנעשתה על ידי פסול, הוא משום שלא ניתן לחזור ולשחוט או לחזור ולזרוק, כי אין דם. אבל אם נשאר דם הנפש, אכן ניתן לחזור ולקבל על ידי כשר, ולזרוק את הדם.

ומר סבר, לא אפשר לתקונה!

כיון שנעשתה העבודה בפסול, נפסל הקרבן, ושוב אינו ראוי לתיקון.

הוליכו כהן

תחילה לדם,

והחזירו

למקומו בלא שיזרוק את דמו על המזבח,

וחזר והוליכו זר

אל המזבח -

אמר רב שימי בר אשי: לדברי המכשיר

בהוליכו זר תחילה והחזירו הכהן וחזר הכהן והוליכו,

פוסל

כאן, כי לדבריו ההולכה השניה היא העיקר, שהרי על ידה הכשיר באופן שחזר הכהן והוליכו, ואם כן, באופן שהכהן הוליך תחילה, והחזיר, ואת ההולכה בסוף עשה זר - יפסול.

ואילו

לדברי הפוסל

בהוליכו זר תחילה, משום שההולכה הראשונה עיקר, בהכרח כאן הוא

מכשיר

, שהרי לדעתו ההולכה הראשונה היא הקובעת את דינה של ההולכה, וכאן, כיון שהיא נעשתה על ידי כהן, לא אכפת לן במה שהוחזרה למקומה הראשון ובסוף הוליכה זר.

רבא אמר, אף לדברי הפוסל

במוליך זר תחילה,

פסול

כאן אף על פי שהכהן הוליך תחילה.

מאי טעמא?

-

דהא

לאחר שהחזיר את הדם למקומו הראשון,