זבחים 107b — התלמוד בעברית

ואם תדון ותאמר שקמיצה וקבלה

תיתי מבינייא,

משחיטה וזריקה בלימוד של במה הצד, שאם תפרוך מה לשחיטה שכן פוסלת בה מחשבת שלא לאוכליו בפסח, זריקה תוכיח שאינה פוסלת שלא לשם אוכלין. ואם תפרוך מה לזריקה שכן זרחייב עליה מיתה, שחיטה תוכיח שזר כשר בה. הצד השוה שבהן, שהן עבודה, וחייבין עליהן בחוץ. אף אני אביא קמיצה וקבלה, שהן עבודה, ויתחייב עליהן בחוץ.

הרי עדיין יש לדחות, כי

אם כן,

שאפשר ללמוד בלימוד של במה הצד משניהם לחייב בחוץ על עבודות שאינן מפורשות בפרשה, שוב יקשה:

לא יאמר

איסור

בזריקה,

ואין צורך בלימודים שמצינו לעיל לרבות זורק דמים בחוץ ["דם יחשב" לרבי ישמעאל, או "או זבח" לרבי עקיבא], שהרי

תיתי מבינייא

משחיטה והעלאה .

אלא

בהכרח,

להכי כתיב קרא, ולא אתיא מבינייא, למימר, דאף על גב דאתיא מבינייא,

אף על פי כן

לא תיתי מבינייא!

והוא הדין שגם לגבי קמיצה וקבלה בחוץ לא נאמר "תיתי מבינייא" .

אמר רבי אבהו: שחט וזרק

בחוץ,

לרבי ישמעאל

שלמד לחייב על זריקה מ"דם יחשב" שנאמר בשחיטה,

אינו חייב אלא אחת,

כי רק כרת אחד ולאו אחד נאמר בהם. אך

לרבי עקיבא,

שלמד מ"או זבח", שנאמר לגבי העלאה,

חייב שתיים,

שהרי הם שמות מחולקין, ומשני ענינים הן נלמדים .

אביי אמר: אפילו לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא "שם תעלה

עולותיך,

ושם תעשה כל אשר אנוכי מצוך". הכתוב

שהזכיר העלאה לבדה, ואילו את שאר העבודות הוא כלל ביחד,

עשאן עשיה אחת.

ובא לומר, שחייב על העלאה בפני עצמה, ועל כל שאר העבודות בפני עצמן, ולכן אינו חייב על השחיטה ועל הזריקה אלא אחת.

ואם

זרק והעלה

בחוץ,

ל

דברי

רבי ישמעאל חייב שתיים,

משום שהם שמות מחולקין, כי המקור לחייב על זריקה לא נאמר בהעלאה, אלא בשחיטה. אך

ל

דברי

רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת,

כי המקור לחייב על זריקה, הוא מ"או זבח", שנאמר לגבי העלאה .

אביי אמר, אפילו ל

דברי

רבי עקיבא חייב שתיים,

שהרי

להכי פלגינהו קרא

ולא כתב העלאה יחד עם שאר העבודות אלא דקדק וכתב

"שם תעלה, ושם תעשה",

ללמד שחייב עליה בפני עצמה, ועל שאר העבודות בפני עצמן .

שחט וזרק והעלה

בחוץ,

לדברי הכל חייב שתיים,

כי ממה נפשך שחיטה וזריקה נלמדו מפסוקים חלוקין. שהרי רבי ישמעאל מחייב אחת על העלאה, שנאמרה במפורש, ואחת על שחיטה וזריקה שנלמדו שתיהן יחד מפסוק אחר. ואילו רבי עקיבא מחייב אחת על שחיטה, וכן אחת על העלאה וזריקה. ובזה לא נחלק אביי על רבי אבהו, כי גם אביי מודה שלדברי הכל חייב שתיים, אחת על העלאה ואחת על שאר עשיות.

תנו רבנן

: נאמר "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז

במחנה". יכול השוחט עולה בדרום

[שאין זה מקום שחיטת קדשי קדשים, ששחיטתן רק בצפון],

יהא חייב

כרת כדין שחוטי חוץ?

תלמוד לומר

"או אשר ישחט

מחוץ למחנה".

אי,

אילו נאמר רק "

מחוץ למחנה

",

יכול

אינו חייב אלא עד שישחט דוקא

חוץ לשלש מחנות,

כי נלמד בגזירה שוה מ"חוץ למחנה" דכתיב בפרים הנשרפין, כדדרשינן בסנהדרין [מב, ב] שהכוונה דוקא חוץ לשלש מחנות. ואם כן,

מניין אף

השוחט

במחנה לויה,

שהוא רק חוץ לחומת העזרה, שחייב?

תלמוד לומר "במחנה",

ולא חוצה ממנו.

אי "במחנה", יכול השוחט עולה בדרום,

ששינה מקום שחיטתו בתוך מחנה שכינה,

יהא חייב?

תלמוד לומר "או אשר ישחט מחוץ למחנה". מה חוץ למחנה

הוא

מיוחד

בזה

שאין ראוי לשחיטת כל זבח, אף

השוחט שלא במקומו אך שוחט

במחנה,

לא יהיה חייב אלא במקום

שאין ראוי לשחיטת כל זבח.

יצא דרום, שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים,

מכל מקום,

ראוי

הוא

לשחיטת קדשים קלים,

ששחיטתן בכל מקום בעזרה.

אמר עולא

: כיון שהחיוב הוא משום שחוץ למחנה אינו ראוי לשחיטת שום זבח, הרי אף

השוחט על גגו של היכל, חייב, הואיל ואין ראוי

מקום זה

לשחיטת כל זבח

כלל.

מתקיף לה רבא

לעולא,

אם כן ניכתוב קרא "במחנה" ו"אל מחוץ למחנה",

ונדרוש

"

חוץ", למעט אם שחט עולה בדרום, שאינו חייב משום שחוטי חוץ, ו"במחנה" בא לפרש שאין החיוב תלוי בחוץ לשלש מחנות, אלא אפילו חוץ למחנה לויה חייב,

ולא בעי "ואל פתח אהל מועד",

ויקשה לדבריך, "

ואל פתח אהל מועד

לא הביאו",

למה לי?

אלא

לאו, למעוטי גגו

של היכל הוא נכתב. כי כך משמעותו, מי שלא הביאו לפתח אהל מועד חייב, יצא זה שהביאו לעזרה, שאינו חייב, אף על פי שגגו של היכל אינו ראוי לשחיטת שום זבח .

ומקשינן:

ולרבא,

שפטר את השוחט על גגו של היכל, משום שסובר כי "אל פתח" כולל את חלל העזרה,

אם כן, נכתוב

קרא "

אל פתח אוהל מועד"

למעט שוחט על גגו ולמעט שוחט בדרום, שהרי הם באו "אל פתח", וממילא משמע שהשוחט במחנה לויה חייב, כיון שלא הביאו אל פתח. ואם כן קשה, "

מחוץ למחנה" ו"במחנה"

דכתב רחמנא,

למה לי?

וכי

לאו, לאתויי גגו

[ומה שנכתב גם "במחנה" וגם "מחוץ למחנה", הוא כדי שלא נרבה מ"במחנה" לחייב גם את השוחט עולה בדרום, ולכך נאמר "מחוץ למחנה", שאינו חייב אלא במקום שאינו ראוי לשחיטת שום זבח, והוא הדין בגג ההיכל שאינו ראוי. ו"מאל פתח מועד" דרשינן שכל הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, יצאו פרת חטאת וקדשי בדק הבית שפטור עליהם, כי אינם ראויין לבא אל פתח אהל מועד, וכדלקמן].

ומתרצינן:

אמר רב מרי, לא

נאמר "במחנה" לחייב שוחט על גג ההיכל, כי אינו עובר ב"ואל פתח אהל מועד לא הביאו", שהרי הביאו. אלא

לאתויי

בהמת קרבן שהיתה

כולה בפנים, וצווארה

היה

בחוץ.

וללמד שחייב עליה, כי אינו נחשב כבא אל פתח אוהל מועד.

[ו"מחוץ" מגלה שלא נלמד מ"במחנה" לחייב על שחיטת עולה בדרום, ולא נפרש ש"אל פתח אהל מועד לא הביאו" הוא בשלא הביאו כדרך הבאת קדשי קדשים, ששחיטתן בצפון, שהרי נאמר "מחוץ למחנה", ואינו חייב אלא משום "שחיטת חוץ" שהיא רק במקום שאינו ראוי לשום זבח, יצא זה שראוי לקדשים קלים.

ונמצא, ש"אל פתח" ממעט לפטור את השוחט על גג ההיכל, שהרי אם השוחט עולה בדרום פטור, בהכרח שאין הכוונה ב"אל פתח אהל מועד" לחייב כשלא הביאו כדרך הבאתו, אלא העיקר שיהא כולו בתוך חלל העזרה].

ומקשינן: היאך יתכן שהפסוק בא ללמד שחייב באופן ש

צוארה בחוץ?

והרי באופן זה פשיטא שחייב, כי

אמאי קא קפיד רחמנא? אשחיטה, ושחיטה

זו

בחוץ היא.

שהרי כיון שלא הכניס את צוארה לפתח אהל מועד, נלמד מ"אל פתח" שחייב עליה .

אלא,

בהכרח שהריבוי "ומחוץ למחנה" ו"במחנה" נצרך ללמד באופן הפוך, ובא

לאתויי

שחייב באופן שהבהמה

כולה בחוץ וצוארה בפנים.

וקא משמע לן קרא כי אף על גב שצוארה בפנים, ונמצא שהשחיטה נעשית בפנים, הרי זה חייב, עד שתהא כולה בפנים.

איתמר: המעלה בזמן הזה,

שבית המקדש חרב, בחוץ

רבי יוחנן אמר חייב

43 ,

משום העלאת חוץ.

ריש לקיש אמר פטור.

רבי יוחנן אמר חייב,

כי לדעתו

קדושה ראשונה

שקידש יהושע בן נון

קידשה לשעתה, וקידשה

גם

לעתיד לבא

44 ,

לכל הדורות. ואם כן נמצא שקדושת ירושלים עדיין עליה, ושעת איסור במות נמשכת לעולם.

ריש לקיש אמר פטור,

כי לדעתו

קדושה ראשונה, קידשה

רק

לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא.

ואחר החורבן אין איסור העלאת חוץ בבמות .

והוינן בה:

לימא, דבפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, קמיפלגי

רבי יוחנן וריש לקיש.

דתנן

במסכת עדויות:

אמר רבי אליעזר, שמעתי, כשהיו בונין בהיכל,

כשעלו מבבל בימי עזרא,

היו עושים קלעים בהיכל

וקלעים בעזרות,

שישמשו כמחיצה.

אלא,

שאלו

שבהיכל בונין

אותם הבנאים כשהם עומדים

מבחוץ,

מחוץ לקלעים, כדי שלא יזונו עיניהם מהקודש .

ובעזרות, בונים מבפנים.

אמר רבי יהושע, שמעתי שהיו מקריבין

קרבנות

אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים,

כגון עולה וחטאת,

אף על פי שאין קלעים.

וכן אוכלים

קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

עד כאן המשנה .

ומדייקת הגמרא: מאי

לאו, מכלל

טעמו של רבי יהושע אתה למד

דרבי אליעזר סבר

שקדושה ראשונה

לא קידשה לעתיד לבא,

ולכן לפיו עשו קלעים במקום חומה, וחזרו וקידשו על ידי מלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, כמבואר במסכת שבועות [טז, א].

אמר ליה רבינא לרב אשי, ממאי

שנחלקו אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא?

דלמא, דכולי עלמא

סבירא להו כי

קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

ומר,

רבי אליעזר,

מאי דשמיעא ליה

מרבותיו

קאמר.

ומר,

רבי יהושע,

מאי דשמיע ליה

מרבותיו

קאמר

, ולא נחלקו ביניהם בדין זה.

וכי תימא

, אם קידשה לעתיד לבא,

קלעים לרבי אליעזר, למה לי?

והרי המקום קדוש ואין צריך לשוב ולקדשו, יש לומר כי

לצניעותא בעלמא

עשאום.

איתמר: המעלה

בחוץ,

אבר שאין בו כזית

בשר,

ועצם משלימו לכזית. רבי יוחנן אמר חייב. ריש לקיש אמר פטור

49 .

רבי יוחנן אמר חייב,

משום שמחובר העצם לבשר, כי לדעתו

, חיבורי

הדברים

העולין

למזבח,

כעולין

עצמם

דמי,

ולפיכך מצטרף העצם לבשר להשלימו לשיעור כדי להתחייב, אף על פי שעצם לבד אין מצוה להעלותו למזבח אם פירש .

ריש לקיש אמר פטור,

משום שסבר כי

חיבורי עולין לאו כעולין דמו,

וכאן הרי אין שיעור בבשר כדי לחייבו על העלאה בחוץ .