זבחים 107a — התלמוד בעברית

רבא אמר

: אזהרה לשחיטה בחוץ נלמדת בהיקש,

כדרבי יונה.

דאמר רבי יונה,

נאמר "שם תעלה עולותיך ושם תעשה",

אתיא "שם"

האמור בעשיות הקרבן מ

"שם"

האמור בהעלאה, בהיקש.

מה להלן,

בהעלאה,

לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן,

בשחיטה,

לא ענש אלא אם כן הזהיר.

והוינן בה:

אשכחן מוקטרי פנים,

שנשחטו בפנים, שהיה עליו להעלותם כדינם בפנים,

והעלן בחוץ,

ולכן חייב על העלאתן.

מוקטרי חוץ, ש

שחטן בחוץ, וכבר נפסלו בשחיטתן, ואחר כך

העלם בחוץ, מנלן

שחייב?

אמר רב כהנא: אמר קרא, "ואלהם תאמר

: איש איש אשר יעלה עולה או זבח". וקרינן "ועליהם" שמשמעותו,

על הראשונים,

שהזהיר עליהם מקודם, דהיינו על שחוטי חוץ שנאמרו בפרשה לפני זה,

תאמר,

שאם העלה אותם בחוץ חייב.

מתקיף לה רבה, מי כתיב "ועליהם תאמר"!?

והרי "

ואליהם" כתיב,

ואם כן, "

ואליהם" קרי נא!

אלא,

מוא"ו מוסיף על ענין ראשון נלמד שחייבים על העלאת שחוטי חוץ כשחוטי פנים,

כדתנא רבי רבי ישמעאל.

דתנא רבי רבי ישמעאל

: אמר הכתוב

"ואליהם תאמר",

והיה יכול לומר "אליהם" בלי וא"ו, אלא,

לערב פרשיות

הוא נכתב, לערב ולהשוות פרשה ראשונה של שחוטי חוץ עם פרשה אחרונה של העלאה בחוץ, שחייב על העלאתן.

ואילו

רבי יוחנן אמר, אתיא

בגזירה שוה "

הבאה" "הבאה". מה להלן,

בשחוטי פנים, מצינו שחייבה התורה על העלאתם בחוץ משום "

מוקטרי חוץ"

.

אף כאן,

בשחוטי חוץ, חייבה התורה על העלאתם בחוץ משום

"מוקטרי חוץ".

מתקיף לה רב ביבי בר אביי,

ללימוד של תנא דבי רבי ישמעאל [מוא"ו מוסיף], וכן ללימוד של רבי יוחנן, שדרש גזירה שוה, לחייב אף על העלאת שחוטי חוץ בחוץ [ולא רק על העלאת שחוטי פנים]:

הא דתנן

במסכת כריתות:

שלושים ושש

חיובי

כריתות

יש

בתורה,

וביניהם נמנו גם "המעלה בחוץ", שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

וכיון שמצינו כאן שני איסורים בהעלאה, מעלה בחוץ אברי שחוטי פנים, ומעלה בחוץ אברי שחוטי חוץ, וכל אחד מהם נחשב גוף עבירה בפני עצמו, אם כן יקשה לרבה ולרבי יוחנן, הרי

תלתין ושבע הויין? דאיכא המעלה

אברי פנים,

והמעלה

אברי חוץ! ומסקינן:

קשיא!

ועוד הוינן בה:

והדתנן

במשנה לקמן [קיא, ב]:

הזורק מקצת דמים בחוץ,

דהיינו מתנה אחת ,

חייב,

כיון שמצינו בפנים שמועילה זריקה אחת, דתנן, כל הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת כיפר,

מנלן

שחייב גם על זריקת דם בחוץ? והרי לא נאמר האיסור אלא בשחיטה והעלאה?!

נפקא ליה, מדתניא

: נאמר בפרשת שחוטי חוץ, "

דם יחשב

לאיש ההוא, דם שפך".

ומהמילים "דם שפך" למדנו,

לרבות

את

הזורק

דם קדשים בחוץ, שגם הוא בחיוב כרת,

דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר,

המקור לחייב על זריקה בחוץ נלמד מ"איש איש אשר יעלה עולה

או זבח",

כי תיבת "או" באה

לרבות את הזורק

26 .

ומקשינן:

ורבי ישמעאל, האי "או זבח", מאי עביד ליה?

ומתרצינן:

מיבעי ליה לחלק,

לומר שחייב בין על העלאת עולה בחוץ ובין על העלאת שלמים. שלא נפרש שהחיוב נאמר רק באופן שהעלה גם עולה וגם שלמים.

ומקשינן:

ורבי עקיבא, לחלק, מנא ליה?

והרי הוא דורש מ"או" לרבות את הזורק.

ומתרצינן:

נפקא ליה מ"לא יביאנו"

["אל פתח אוהל מועד לא יביאנו"], שמשמעותו קרבן אחד.

ואם תקשה,

ורבי ישמעאל,

למה הוא לא דרש מקרא זה לחלק?

ההוא מיבעי ליה

לדרשא אחרת, ללמד כי דוקא

על

קרבן

השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר.

[ולקמן קח ב נחלקו מה חסר, יש אומרים שבא לפטור על קרבן שחסר בו אבר. ויש אומרים שהפטור הוא על בהמה חסירה, שאינו חייב עד שיעלה את כל הבהמה. ויש אומרים שהפטור על הקטרה חסירה, כגון פחות מכזית].

ורבי עקיבא, נפקא ליה

לפטור על החסר,

מ

דכתיב "לא יביאנו

לעשות אותו",

ומשמע שלם ולא חסר.

ורבי ישמעאל

סבר, שצריך

חד

קרא

ל

פטור על

מוקטרי פנים שחסרו, והעלן בחוץ

.

וחד

קרא

למוקטרי חוץ שחסרו, והעלן בחוץ.

כי אילו נכתב רק פסוק אחד, הוה אמינא שבא למעט דוקא מוקטרי חוץ שחסרו, אבל על מוקטרי פנים מחייב. ויש סברא לחייב בהם כמו שמחזירין אברים שפקעו מעל גבי המזבח, אף על גב שנחסרו, כי יש עליהם שם הקטרה אפילו כשחסרו. ולכן סלקא דעתא שהוא הדין כשמקטיר חסר בחוץ, יהא חייב, ומשום כך נצרך הפסוק השני לפוטרו.

והא תניא

כך בברייתא, דתניא,

רבי ישמעאל אומר, יכול מוקטרי פנים שחסרו, והעלן בחוץ, יהא חייב? תלמוד לומר "לעשות אותו",

ודרשינן:

על השלם

הוא

חייב, ואינו חייב על החסר.

ורבי עקיבא,

נחלק ו

סבר: מוקטרי פנים שחסרו,

כגון שפקעו מעל אש המזבח,

והעלן בחוץ, חייב,

שהרי מחזירין למזבח פוקעין שפקעו בפנים, והוא הדין שגם חייבין עליהן בחוץ.

ומקשינן:

ורבי עקיבא, האי "דם יחשב",

שדרש ממנו רבי ישמעאל לרבות את הזורק,

מאי עביד ליה?

ומבארינן: רבי עקיבא למד ממנו

לרבות

לחייב גם על

שחיטת עוף

בחוץ, כמו שחיטת בהמה .

ומקשינן:

ורבי ישמעאל,

מנין לו שחייב על שחיטת עוף בחוץ? ומבארינן:

נפקא ליה

מיתור,

מ"או אשר ישחט",

שנאמר בשוחט חוץ למחנה, שהרי כבר נאמר בפסוק זה "אשר ישחט". ובהכרח שהיתור בא לרבות שחיטת עוף.

ורבי עקיבא אמר לך,

אי אפשר ללמוד מ

ההוא

קרא "או אשר ישחט", כי

מיבעי ליה

ללמד

על השוחט

עוף בחוץ, ש

הוא חייב.

ואינו חייב על המולק,

משום שמליקת עוף בחוץ נבילה היא ואין חיוב שחוטי חוץ אלא בקרבן המתקבל בפנים. ולכן נצרכו שני הפסוקים, כי אילו נאמר רק "אשר ישחט", לרבות שחיטת העוף, הוה אמינא, כל שכן שחייב על מליקה, שהיא דרך הכשירו בפנים. ולכן נאמר "דם שפך", לרבות את העוף. ושוב נכתב "אשר ישחט", למעט מולק .

ורבי ישמעאל,

מנין הוא לומד למעט מולק?

נפקא ליה מ"זה הדבר",

שנאמר בתחילת הפסוק.

דתניא,

נאמר "איש איש

אשר ישחט".

אין לי אלא שוחט בהמה

בחוץ.

שחט עוף

בחוץ,

מנלן

שהוא חייב?

תלמוד לומר "או אשר ישחט"

, לרבות שוחט עוף.

יכול, שאני מרבה אף

את

המולק,

שהוא חייב.

ו

אף

דין הוא,

ללמוד כן בקל וחומר.

כי

מה שחיטה

של עוף,

דאין

זה

דרך הכשירה בפנים,

בכל זאת

חייב

עליה בחוץ.

מליקה, ש

היא

דרך הכשירה בפנים, אינו דין שהוא חייב

עליה בחוץ?

תלמוד לומר "זה הדבר

אשר ציוה ה'", ובסמוך נאמר "אשר ישחט", ללמד כי רק על שחיטה חייב, ולא על מליקה.

ורבי עקיבא אמר לך, ההוא

"זה הדבר",

מיבעי ליה לגזירה שוה,

המלמדת דין אחר.

[והוא במסכת נדרים: נאמר כאן, בשחוטי חוץ, "זה הדבר", ונאמר בנדרים בפרשת מטות, "זה הדבר", מה שם ראשי המטות, אף כאן ראשי המטות, למאי הלכתא? אמר רב ששת לומר, שיש שאלה בהקדש].

עוד הוינן בה:

והא דתנן

להלן בראש פרק פרת חטאת:

הקומץ

מנחה בחוץ,

והמקבל דמים בחוץ, פטור,

מנלן

שאינו חייב בחוץ על קמיצה ועל קבלת הדם בחוץ כשם שחייב על השחיטה ועל ההעלאה?

ותמהה הגמרא על השאלה:

ומהיכא תיתי

לן

דחייב,

עד שהוצרך הכתוב להשמיענו שפטור?

שמא תאמר,

תיתי

קמיצה

משחיטה,

הרי יש ליפרוך:

מה לשחיטה,

שהיא חמורה,

שכן

היא

פוסלת

כאשר שחט במחשבת

שלא לשום אוכלין בפסח,

כגון ששחט לשם זקן וחולה שאינם יכולים לאכול את קרבן הפסח שהוא שוחט, ולכן חייב גם השוחט בחוץ. אך מנין שחייב גם באופן שקמץ מנחה, שלא שייך בה פסול קמיצה שלא לאוכלין. וכמו כן, גם אין ללמוד לחייב על קבלת הדם בחוץ, שהרי אפילו בקרבן בפסח, אי אפשר לפסול ב"מחשבת שלא לאוכלין" בקבלה, אלא רק בשחיטה, כמבואר בפסחים [סא, א].

שמא תאמר, שקמיצה וקבלת הדם בחוץ

תיתי מזריקה,

שהרי אם זרק שלא לשם אוכלין בקרבן פסח אינו פוסל, ואף על פי כן חייב על זריקה בחוץ, והוא הדין לקמיצה וקבלה?! הרי גם ראיה זו אפשר ליפרוך, כי

מה לזריקה, שכן זר חייב עליה מיתה,

מה שאין כן קמיצה וקבלה, שאין חיוב מיתה אלא על עבודה "תמה", שבה תם מעשה העבודה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת. והרי קבלה והולכה בדם, וכן קמיצה בקומץ, יש אחריהן עבודה נוספת. אבל זריקה, עבודה אחרונה שבדם היא.