גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
יומא 43a — התלמוד בעברית
איכא בינייהו ההבדל ביניהם הוא במקרה דאפיק חמור בהדה , שהוציא חמור יחד עם הפרה האדומה. לדעת רבי שלא דורשים את טעם הכתוב, אסור לעשות כן, שהרי התורה אמרה "אותה" - לבדה. ואין חילוק בין חמור לפרה. אבל…
הטקסט המקורי — יומא 43a
איכא בינייהו
ההבדל ביניהם הוא במקרה
דאפיק חמור בהדה
, שהוציא חמור יחד עם הפרה האדומה.
לדעת רבי שלא דורשים את טעם הכתוב, אסור לעשות כן, שהרי התורה אמרה "אותה" - לבדה. ואין חילוק בין חמור לפרה.
אבל לדעת רבי שמעון, שטעם הפסוק שאמר "אותה" - לבדה" הוא משום שלא יאמרו שחורה שחטו, או שתים שחטו, כל זה שייך בהוציא פרה אחרת עמה. אבל אם הוציא עמה חמור אין חשש שהרואים יאמרו ששחטו חמור.
ג. ועולא ממשיך לדרוש את המקרא בסדר עבודת יום הכיפורים:
"ושחט אותה לפניו".
ודרשו חכמים:
"ושחט אותה"
, דוקא אותה. מכאן
שלא ישחוט
פרה
אחרת עמה
.
"לפניו"
-
ל
דעת
רב
שפוסל שחיטה בזר, דרשו: מכאן
שלא יסיח דעתו ממנה
.
ו
ל
דעת
שמואל
שמכשיר שחיטה בזר, דרשו: מכאן
שיהא זר שוחט ואלעזר רואה
.
ד.
"ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו
והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים". ופסוק זה מדבר בקבלת הדם והזאתו.
מדוע הוזכר אלעזר במקרא זה?
לשמואל
הסובר כי שחיטת הפרה שהוזכרה במקרא הקודם כשרה בזר, כתבה התורה כאן "אלעזר" כדי
לאהדוריה לאלעזר
. להחזיר את קבלת הדם והזאתו לאלעזר, לומר שהעבודות הללו פסולות בזר. ואילו
לרב
הסובר ששחיטת הפרה שהוזכרה במקרא הקודם פסולה בזר, אם כן אין צורך לומר כאן "אלעזר". שהרי אפילו אם היה כתוב "ולקח מדמה באצבעו" [בלא "אלעזר"] היה מובן מאליו שהפסוק מדבר על אלעזר שהוזכר בפסוק הקודם.
וממילא,
הוי מיעוט אחר מיעוט
פעמיים מיעט הכתוב שדוקא אלעזר כשר, ולא אחר.
ו
כלל אמרו חכמים:
"אין מיעוט אחר מיעוט
בא,
אלא לרבות"
.
ומרבים ממה שנאמר "אלעזר" פעמיים
דאפילו כהן הדיוט
כשר לקבלת הדם והזאתו, ואין צריך שדוקא אלעזר יקבל את הדם ויזה.
ה. בהמשך הפרשה מתבאר, שאחרי קבלת דם הפרה והזאתו, היה שורף את הפרה. ונאמר בפסוק ו:
"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת
והשליך אל תוך שריפת הפרה". למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?
לשמואל
הסובר כי העבודות שהוזכרו במקרא לעיל [מקבלת הדם ואילך] נעשו דוקא על ידי אלעזר, נאמר כאן "הכהן", ללמדך על עבודה זו
דאפילו בכהן הדיוט
היתה נעשית.
והרי זה "משמע מוציא מיד משמע". שעבודה זו [השלכת עץ ארז וכדומה] היא שונה מהעבודות שקדמו לה. שהרי קבלת הדם והזאתו [ושריפת הפרה] לדעת שמואל נעשו דוקא על ידי אלעזר. ואילו השלכת עץ ארז כשרה בכהן הדיוט.
ואילו
לרב
, שגם העבודות שהוזכרו במקראות הקודמים כשרות בכהן הדיוט, אם כן "הכהן" שהוזכר כאן הוא בגדר "משמע ממילא". שהרי גם אם לא היתה התורה מפרשת שהכהן היה משליך את הארז, היינו מבינים דבר זה מעצמנו, מפני שהמקראות שלפניו מדברים בכהן הדיוט.
ומעתה קשה לדעת רב, מדוע הוזכר "הכהן" במקרא זה? ומבארינן: [
לרב
],
אצטריך
הוצרך הכתוב לומר "הכהן", מפני שאילו לא נאמר "הכהן"
סלקא דעתך אמינא
, היה עולה בדעתך לומר,
כיון דלאו גופה דפרה נינהו
שמאחר ועץ הארז ושני התולעת והאזוב אינם גוף הפרה עצמה, לכן
לא ליבעי כהן
, לא נצטרך כהן בהשלכתם.
קא משמע לן
השמיע לנו הכתוב שצריך כהן בהשלכתם.
ו. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק ז:
"וכבס בגדיו הכהן".
"הכהן" שהוזכר בפסוק זה הוא בגדר "משמע ממילא", שהרי בפסוק הקודם [השלכת הארז] הוזכר הכהן. וגם אילו לא הוזכר כאן הכהן, היה מובן ממילא שהפסוק מדבר על הכהן שהוזכר לעיל.
ואם כן למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?
מכאן דרשו:
"הכהן"
-
בכיהונו.
כיון ש"הכהן" נכתב בסמוך ל"בגדיו" ["וכבס בגדיו הכהן"] דרשו שבגדיו יהיו בגדי כהונה [כאילו אמר הכתוב "וכיבס בגדיו שבכיהונו]. ז. ונאמר בהמשך פסוק ז:
"וטמא הכהן עד הע רב"
וגם "הכהן" שהוזכר כאן הוא בגדר "משמע ממילא", שהרי המקרא שלפניו מדבר בכהן.
ואם כן למה הוזכר במקרא זה "הכהן"?
מכאן דרשו: בא הכתוב ללמד, שדין
"כהן בכיהונו"
, שצריך ללבוש בגדי כהונה, נוהג גם
לדורות
[ולא רק בפרה האדומה הראשונה שעשו במדבר].
ומקשינן:
הניחא
דרשה זו [ש"כהן בכיהונו" נוהג לדורות]
למאן דאמר
שפרה אדומה
לדורות בכהן הדיוט
. שלדבריו
שפיר
מובן שלולא שנאמר "הכהן" פעם שניה הייתי יכול לומר שלדורות לא צריך בגדי כהונה.
אלא למאן דאמר
פרה אדומה
לדורות
נעשית
בכהן גדול,
הרי גם לולא שנאמר "הכהן" פעם שניה, מובן מאליו שצריך בגדי כהונה, מקל וחומר:
השתא
, עכשיו שלמדנו ש
כהן גדול בעינן
, שעבודות הפרה חמורות, שנעשות דוקא בכהן גדול.
אם כן -
בכיהונו מיבעיא!?
וכי צריך לומר שעבודות הפרה טעונות בגדי כהונה?!
ומתרצינן:
אין
. אכן הפסוק בא ללמד שבגדי כהונה נוהגים גם לדורות. כי אף על פי שאפשר ללמוד דבר זה בקל וחומר, מכל מקום,
מילתא דאתיא בקל וחומר
דבר שאפשר ללמדו מקל וחומר,
טרח וכתב ליה קרא
טורח המקרא וכותב אותו בפירוש.
ח. בהמשך הפרשה נאמר בפסוק ט:
"ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח
מחוץ למחנה במקום טהור"
נאמר בפסוק
"איש"
[ולא נאמר "כהן"] -
להכשיר את הזר
לאסוף את אפר הפרה.
ופסוק זה הוא בגדר "משמע מוציא מיד משמע", שאילו נאמר "ואסף את אפר הפרה" [ולא נאמר "איש"] הייתי אומר שהפסוק מדבר על הכהן שהוזכר בפסוקים הקודמים. לכך נאמר "איש", לרבות את הזר. [ולהוציא ממשמעות הפסוקים הקודמים].
ונאמר בפסוק
"טהור".
ומילה זו מיותרת, שהרי פרה אדומה נקראת גם "חטאת", ומובן שצריך לעשות את כל מעשיה בטהרה כשם שחטאת נעשית בטהרה.
אלא הכתוב בא
להכשיר את האשה
.
ונאמר בפסוק
"והניח
מחוץ למחנה", ללמד שרק
מי שיש לו דעת להניח
כשר.
יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח,
שהם פסולים.
ט. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק יז:
"ולקחו לטמא [לצורך טהרת הטמא] מעפר שריפת החטאת [הפרה האדומה], ונתן עליו מים חיים אל כלי". כלומר, מערבים את אפר שריפת הפרה במי מעין. ופעולה זו נקראת "קידוש" [קידוש המים ועשייתם ל"מי חטאת"].
וכדי לדרוש פסוק זה הביא עולא משנה:
תנן התם
שנינו שם [במסכת פרה ה ד]:
הכל כשרין לקדש
את המים [על ידי שנותנים אותם על אפר שריפת החטאת שבכלי].
חוץ מחרש שוטה וקטן
. זו היא דעת חכמים.
רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס
.
והוינן בה:
מאי טעמא דרבנן?
מהו הטעם של חכמים הפוסלים את הקטן ומכשירים את האשה? ומפרשינן:
דכתיב: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת
ונתן עליו מים חיים". מאחר שלא נאמר בתורה אלא "ולקחו" [ולא התפרש מי הם הלוקחים] הרי משמע ממילא שהכתוב מדבר על האנשים שהוזכרו בעבודה הקודמת שהיא אסיפת האפר.
ולכן,
הנך דפסלי לך באסיפה
, חרש שוטה וקטן שפסלתי לך אותם באסיפת האפר,
פסלי לך
פסלתי לך אותם גם
בקידוש.
והנך דאכשרי לך באסיפה
אשה ואנדרוגינוס שהכשרתי לך אותם באסיפת האפר,
אכשרי לך בקידוש
הכשרתי לך אותם גם בקידוש.
ורבי יהודה
הסובר שאשה ואנדרוגינוס פסולים, וקטן כשר, מה טעמו? הרי "ולקחו" שנאמר בענין קידוש מתייחס לאנשים שהוזכרו לעיל [באסיפת האפר] כדעת חכמים!
רבי יהודה יענה לחכמים:
אם כן
, אם אכן דבריכם נכונים, ש"ולקחו" מתייחס לאנשים שהוזכרו לעיל,
לימא קרא
יאמר הכתוב
"ולקח"
בלשון יחיד, כשם שנאמר לעיל בענין אסיפת האפר לשון יחיד!
מאי "ולקחו"?
מדוע נאמר "ולקחו" בלשון רבים? אלא, בהכרח, כוונת הכתוב היא להוסיף לך אדם נוסף שכשר כאן [אף על פי שלעיל בענין אסיפת האפר הוא פסול]. ולומר לך,
דאפילו קטן, דפסלי לך התם
שפסלתי לך בענין אסיפת האפר, בכל זאת
הכא
, כאן בענין קידוש - הרי הוא
כשר.
ו
אשה מנא ליה
, מנין לו לרבי יהודה שהיא פסולה?
שנאמר: "ונתן עליו מים חיים". ודרש רבי יהודה:
"ונתן"
ולא
"ונתנה"
.
עד כאן הסבירה הגמרא את דעת רבי יהודה.
ומעתה קשה על רבנן, מה הם יענו על טענת רבי יהודה? מדוע הפסוק שינה וכתב "ולקחו" בלשון רבים?
ומבארינן:
ורבנן
יתרצו את דבריהם: אמנם "ולקחו" מתייחס לאנשים שכשרים לאסיפת האפר שהוזכר לעיל. ושינה הכתוב ואמר "ולקחו" בלשון רבים, משום ש
אי כתב רחמנא
[המקרא]
"ולקח, ונתן"
בלשון יחיד,
הוה אמינא
שאין עבודת הקידוש כשרה אלא
עד דשקיל חד ויהיב חד
. עד שאותו אדם שלקח את האפר, הוא עצמו יתן את המים לאפר, לכן
כתב רחמנא "ולקחו"
בלשון רבים, ללמדנו שאפילו אם לקחו שנים, כשר.
ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו"
[שניהם בלשון רבים],
הוה אמינא
הייתי אומר שאין עבודת הפרה כשרה אלא
עד דשקלי תרי ויהבי תרי
עד ששני אנשים יקחו את האפר והם עצמם יתנו אותו למים.
לכן
כתב רחמנא
[במקרא]
"ולקחו"
בלשון רבים,
"ונתן"
בלשון יחיד. ללמדך,
דאפילו שקלי תרי ויהיב חד
שאפילו אם שנים לקחו את האפר, ואחד נתן את המים, כשרה.
עד כאן עולא דרש את הפסוק שנאמר בענין קידוש המים.
י. ואחרי הקידוש התבאר בפרשה סדר הזאת מי הפרה על הטמאים:
"ולקח אזוב וטבל במים איש טהור
והיזה על האהל".
ועולא מבאר מי הוא "איש טהור" שהוזכר כאן.
לרבנן
, הסוברים שהקידוש נעשה באותם אנשים שהוזכרו באסיפת האפר, נמצא ש"איש טהור" שהוזכר כאן בהזאה מיותר, שהרי גם הקידוש [שלפני ההזאה] נעשה בידי "איש טהור" [שהוזכר בענין אסיפת האפר] וגם אילו לא הוזכר כאן בהזאה בפירוש "איש טהור", זה היה מובן מאליו.
ואם כן, בעל כרחך, אין כוונת הפסוק: "איש" - להכשיר זר, ו"טהור" - להכשיר את האשה, וכפי שהסברנו בענין אסיפת האפר וקידוש. שהרי זה היה מובן מאליו. והפסוק לא היה צריך לכתוב דבר זה בפירוש.
אלא בהכרח ש"איש טהור" שהוזכר בהזאה, נדרש בדרך של "משמע מוציא מיד משמע".
[כלומר "איש טהור" שהוזכר בהזאה, אינו "איש טהור" שהוזכר באסיפה ובקידוש].
ולכן דרשו רבנן בהזאה:
"איש" ולא אשה
.
"טהור
",
להכשיר את הקטן
[להיפך מאסיפה וקידוש, שאשה כשרה בהם, וקטן פסול].
ו
אילו
לרבי יהודה
, הסובר שאשה פסולה בקידוש וקטן כשר, בהכרח אין לפרש את "איש טהור" שהוזכר בהזאה כדעת חכמים [איש ולא אשה, טהור להכשיר את הקטן], בגדר "משמע ממילא".
שהרי אם כך, לא היה צריך לומר כאן "איש טהור" וזה היה מובן מאליו.
אלא רבי יהודה דורש:
"איש"
-
ולא קטן. "טהור"
-
להכשיר את האשה.
[להיפך מקידוש, שהאשה פסולה בו והקטן כשר - לדעת רבי יהודה].
מיתיבי
סתירה על מה שבארנו שרבי יהודה סובר שאשה כשרה בהזאה, וקטן פסול: שנינו במסכת פרה [יב י]:
הכל כשרין להזות
את מי הפרה
חוץ מטומטום ואנדרוגינוס
ואשה,
שהם פסולים.
וקטן שיש בו דעת
-
אשה מסייעתו, ומזה!
מותר לאשה לסייע לו בהזאה.