גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
יומא 42b — התלמוד בעברית
שהרי "למשמרת למי נדה" כתיב בענין המים שנתנו את אפר הפרה לתוכם [שם פסוק ט]. ו"משמרת" פירושה שימור, ומשמע שצריכים שימור עד שיזה מהם. אלא צריך לומר, שהפסוקים בשחיטה ושריפה באו למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב…
הטקסט המקורי — יומא 42b
שהרי
"למשמרת למי נדה" כתיב
בענין המים שנתנו את אפר הפרה לתוכם [שם פסוק ט]. ו"משמרת" פירושה שימור, ומשמע שצריכים שימור עד שיזה מהם.
אלא
צריך לומר, שהפסוקים בשחיטה ושריפה באו
למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת
אל תוך שריפת הפרה.
ד
מלאכות הללו -
לאו גופה דפרה נינהו
, שאינן מלאכות בפרה עצמה. ולכן אין היסח הדעת פוסל בהם.
ועתה הגמרא מביאה עוד אמוראים שנחלקו בשחיטת פרה אדומה בזר:
איתמר: שחיטת פרה
אדומה
בזר
:
רבי אמי אמר כשרה
[כשמואל],
ורבי יצחק נפחא אמר פסולה
[כרב], ו
עולא אמר כשרה
.
ואמרי לה
[ואחרים אומרים] שעולא אמר
פסולה.
מתיב רבי יהושע בר אבא
קושיא על הסוברים ששחיטת פרה בזר כשרה,
לסיועיה לרב
כדי להוכיח כשיטת רב [ששחיטת פרה בזר פסולה]:
הזאת מי פרה אדומה אינה כשרה אלא כשהמזה היה איש, אבל הזאת האשה פסולה. שנאמר [במדבר יט יח] "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, והיזה". ודרשו חכמים: "איש" ולא אשה.
ואין ההזאה כשרה אלא ביום, אבל לא בלילה, שנאמר [במדבר יט]: "הוא יתחטא בו ביום השלישי".
ושנו בברייתא:
אין לי אלא הזאת מימיה
של פרה אדומה
שאין כשרין באשה כבאיש,
שדוקא באיש הם כשרים,
ואין כשרין אלא ביום
ולא בלילה.
מנין לרבות
את
שחיטתה
של הפרה,
וקבלת דמה
בכלי,
והזאת דמה
לפני שריפתה שבע פעמים אל מול אהל מועד,
ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת
אל תוך השריפה.
מנין שכל העבודות הללו דינן כמו הזאת מימיה, ואינם כשרים אלא ביום?
תלמוד לומר
לכך נאמר בענין פרה אדומה:
"תורה"
["זאת חוקת התורה". שם פסוק ב]. ללמדנו, שיש תורה אחת [דין אחד] לכל עבודותיה. וכשם שהזאת מימיה פסולה בלילה, כך שאר העבודות פסולות בלילה.
יכול, שאני מרבה
מהמילה "תורה"
אף
עבודות נוספות שנאמרו בפרה אדומה, כגון:
אסיפת אפרה, ומילוי מים
מן הכלי,
וקידוש
נתינת האפר במים, שגם הם פסולים בלילה!?
תלמוד לומר
, לכך נאמר בענין פרה אדומה
"זאת
חקת התורה" - שיש לקיים את הכתוב בפרשה זאת כמו שהוא, ולא להוסיף הלכות שלא נאמרו בו. למעט את אסיפת האפר, ומילוי המים והקידוש, שאינם פסולים בלילה.
ומה ראית לרבות
מהמילה "תורה"
את אלו
[שחיטתה, קבלת דמה, הזאת דמה, שריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת] שפסולים בלילה,
ולהוציא
, למעט מהמילה "זאת"
את אלו
, אסיפת אפרה, מילוי מים, וקידוש? ומדוע שלא נאמר להיפך?
אחר שריבה הכתוב
"תורה",
ומיעט
"זאת", ולא פירש מה הוא בא לרבות, ומה למעט, עלינו לדון בדבר מדעתנו.
אמרת: הרי אנו למדין
את העבודות
כולן
, שיהיו פסולות בלילה,
מהזאת מימיה
של פרה אדומה, שנאמר בה בפירוש שפסולה בלילה.
ועלינו לראות אילו עבודות דומות יותר להזאה, ואותן נרבה מ"תורה". ואילו מן העבודות אינן דומות כל כך להזאה, ואותן נמעט מ"זאת".
מה
, כמו
הזאת מימיה
של פרה אדומה ש
אינן כשרין באשה כבאיש, ואין כשרין אלא ביום.
אף אני אביא, שחיטתה, וקבלת דמה, והזאת דמה, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת
, ש
הואיל ואין
הן
כשרין באשה כבאיש
, הרי הם דומים בכך להזאת מימיה, ולכן גם הם
אין כשרין אלא ביום.
ומוציא אני
את
אסיפת אפרה, ומילוי מים, וקידוש
. שכל אלו,
הואיל וכשרין באשה כבאיש
, אין הם דומים להזאת מימיה של פרה בענין זה. ולכן אנו ממעטים אותם, שהם
כשרין נמי ביום ובלילה
.
עד כאן דברי הברייתא שהביא רבי יהושע בר אבא כדי לסתור את דברי שמואל, הסובר ששחיטת הפרה כשרה בזר. ועתה הגמרא מבררת מנין שהברייתא סותרת את דברי שמואל:
והוינן בה:
והאי, מאי תיובתא
מה היא הסתירה לדברי שמואל מהברייתא הזאת?
אילימא
, אם נאמר שהוכחתו של רבי יהושע בר אבא היא
מ
כך
דפסולין
עבודות השחיטה וקבלת דמה וכדומה
באשה
, ומכאן ראיה שהם
פסולין נמי בזר
[מפני שכל מקום שזר כשר גם האשה כשרה. וכאן שאשה פסולה על כרחך גם זר פסול].
אין זו הוכחה.
שהרי
הזאת מימיה תוכיח, שפסולין באשה ו
אף על פי כן
כשרים בזר
. והוא הדין בשחיטתה, שאף על פי שפסולה באשה, היא כשרה בזר!
אמר אביי: היינו תיובתיה
, כך התכוין רבי יהושע בר אבא להקשות מהברייתא על דברי שמואל:
הרי בברייתא מבואר שאנו יודעים ששחיטת הפרה וקבלת דמה וכדומה פסולים באשה [מהפסוקים המפורשים בענינם, ואין צורך ללמוד דבר זה מהזאת מימיה] . ובאמת
אשה מאי טעמא
, מנין ידענו שאשה פסולה בשחיטה? הרי זה משום שנאמר בשחיטת הפרה: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ושחט אותה לפניו". ואנו לומדים שדוקא
"אלעזר"
כשר לשחוט,
ולא אשה
.
ומכאן ראיה לרב, שפירש את הכתוב "ושחט אותה לפניו", שאלעזר עצמו הוא השוחט.
כי לדעת שמואל, שזר היה שוחט ואלעזר היה רואה, לא נאמר בתורה שהשוחט הוא אלעזר. ואין לנו למעט אשה בשחיטת הפרה.
ומאחר שהפסוק "ושחט אותה" מדבר על אלעזר, כדעת רב, והברייתא למדה מכאן - "אלעזר ולא אשה". הוא הדין לענין
זר נמי
נדרוש: דוקא
אלעזר, ולא זר!
כדעת רב, ושלא כדברי שמואל.
ואגב שהגמרא דנה מי הם הכשרים בשחיטת פרה אדומה. היא מביאה מימרא של עולא, לענין כל העבודות שנעשו בפרה אדומה, מי הוא הכשר לעשותן:
אמר עולא
: כשנדקדק ב
כל
הפרשה של
הפרה
האדומה, נמצא כי הפרשה הזאת
כולה, "משמע
-
מוציא מיד משמע"
.
והיינו, שאין לפרש את כל עניניה באופן שוה, לפי סדר העבודות המוזכרות בה.
אלא, מקצת המקראות יש לפרש באופן שמשמעות המקרא בעבודה מסוימת באה לשנות ממשמעות המקרא בעבודה הקודמת.
כלומר, הפסוק בא לשנות את הדין שבעבודה זו, מהדין הנוהג בעבודה שקדמה לו. .
ו
אילו את מקצת המקראות נצטרך לפרש באופן ש
"משמע
-
ממילא"
.
משמעות המקרא המדבר בעבודה אחת היא זהה למה שנאמר במקרא שלפניו [בעבודה שקדמה לו].
והיינו, שאפשר לדעת דבר זה ממילא, גם בלי שהפסוק יפרש זאת בפירוש.
ועולא מסדר את הדרשות שיש ללמוד בסדר עבודות פרה אדומה. ומהסדר של דרשותיו יש ללמוד איזה פסוק מוציא מכלל חבירו, ואיזה "משמע ממילא".
א. נאמר בפרשת פרה אדומה [במדבר יט ב]: "ויקחו אליך פרה אדומה.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן".
המילה "אותה" מיותרת היא. ודרשו ממנה חכמים: דוקא
"אותה"
, את הפרה האדומה הראשונה שעשו בני ישראל במדבר, תתנו
לאלעזר
שהוא סגן הכהן הגדול שהוא יעשה את עבודותיה.
ולא לדורות
. שאת הפרות שיעשו דורות אחרים לא תתנו
לאלעזר
[דהיינו, הסגן], אלא לכהן אחר.
ונחלקו תנאים מי הוא אותו כהן אחר שנותנים לו פרה אדומה לדורות:
איכא דאמרי
לדורות דוקא
בכהן גדול
, ולא בסגנו.
ואיכא דאמרי
לדורות אפילו
בכהן הדיוט
, ואין צריך סגן.
ומבארינן את טעם שתי הדעות:
בשלמא למאן דאמר "לדורות
-
בכהן הדיוט
" טעמו
שפיר
.
כי מאחר שהתורה אמרה בפרה הראשונה שעשו במדבר "ונתתם אותה לאלעזר", ממילא בשאר הדורות, שלא נאמר בתורה בפירוש שנותנים לכהן הגדול או לסגנו, כל הכהנים כשרים בה.
אלא למאן דאמר "לדורות
דוקא
בכהן גדול
"
\-
מנא ליה!?
מנין לו לומר שהתורה לא הכשירה לדורות את שאר הכהנים?
ומתרצינן: התנא הסובר שלדורות דוקא בכהן גדול,
גמר
למד זאת מרבותיו שיש לדרוש גזירה שוה
"חוקה
-
חוקה" מיום הכיפורים
.
[שלומדים את דין עבודות פרה אדומה מדין עבודת יום הכיפורים, מפני שבשניהם נאמר "חוקה"].
וכשם שעבודות יום הכיפורים נעשות דוקא על ידי כהן גדול, כך גם עבודותיה של פרה אדומה נעשות דוקא בכהן גדול.
ב. עולא ממשיך לדרוש את המקרא בסדר עבודת יום הכיפורים:
"והוציא אותה
אל מחוץ למחנה".
גם כאן המילה "אותה" מיותרת. לומר שיוציא אותה בלבד,
שלא יוציא
פרה
אחרת עמה.
כדתנן
כמו ששנינו במסכת פרה [ג ז]:
אם
לא היתה
ה
פרה
האדומה
רוצה לצאת
מן המחנה,
אין מוציאין עמה
פרה
שחורה
[על מנת שתצא הפרה האדומה יחד איתה ], כדי
שלא יאמרו
הרואים פרה
שחורה שחטו.
ו
כן
אין מוציאין עמה פרה אדומה
נוספת, כדי
שלא יאמרו
הרואים
שתים
[שתי פרות]
שח טו.
רבי אומר: לא מן השם הוא זה,
אין הטעם שנתן תנא קמא נכון.
אלא
, זה שאסור מן התורה להוציא פרה אחרת עמה, הוא
משום שנאמר
"והוציא
אותה
", ומשמע שיוציא רק אותה
לבדה.
ומקשינן:
ותנא קמא
-
הא כתיב "אותה"!?
ומשמע אותה לבדה, ומדוע הוצרך תנא קמא לאסור דבר זה משום גזירת חכמים?
ומתרצינן:
מאן תנא קמא
מיהו תנא קמא שבמשנה? -
רבי שמעון הוא, דדריש טעמיה דקרא
, שהוא דורש טעמים לדברים שלמדנו בתורה בפירוש. וגם הוא מודה שאיסור זה הוא מן התורה.
מאי בינייהו
מה ההבדל בהלכה למעשה ביניהם?