יומא 36b — התלמוד בעברית

ומפרשינן:

אמר רבי ירמיה

:

בלאו דנבילה קא מיפלגי

. כלומר, הכל מודים שמצוות לא תעשה שנאמר בלקט שכחה ופאה, שהזכיר רבי יוסי הגלילי, אינם בגדר "לאו הניתק לעשה". ואף על פי שנאמר בהם [ויקרא יט ט]: "לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט" [שזו מצות לא תעשה]. ואחר כך נאמר [בפסוק י]: "לעני ולגר תעזב אותם" [שזו מצות עשה]. מכל מקום אין העשה בא לתקן את הלאו, שהרי עשה זה מוטל על האדם גם בלא שעבר על הלאו.

אלא לקט שכחה ופאה הן מצוות הדומות לנבילה, שנאמר [בדברים יד כא] בענין נבילה: "לא תאכלו כל נבלה" - הרי מצות לא תעשה "לגר [תושב] אשר בשעריך תתננה" - הרי מצות עשה. ועשה זה ודאי אינו בא לתיקון הלאו, שהרי אם כבר אכל את הנבלה, אינו יכול ליתנה לגר תושב.

ובזה נחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי:

רבי עקיבא סבר

: כיון שמצות העשה לא באה לתקן את הלאו, ממילא

לאו מעליא

לאו גמור

הוא.

והאוכל נבילה או המלקט לעצמו לקט שכחה ופאה לוקים. ואין העולה באה לכפר עליהם.

ו

אילו

רבי יוסי הגלילי סבר

: אמנם מצות עשה שנאמרה בנבלה לא נאמרה אלא לפני שעבר על העבירה, אך מכל מקום כיון שנאמר בענין נבלה גם מצות עשה, ממילא הלאו שנאמר בה

לאו "לאו מעליא הוא

", שאין זה "לאו" גמור ואין לוקים עליו. [והוא הדין בלקט שכחה ופאה].

וכיון שאין לוקין עליהם, העולה מכפרת עליהם.

[סברות רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא התבארו בהערה ].

אביי אמר

הסבר אחר במחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא:

דכולי עלמא

הכל מודים ש

לאו דנבילה לאו מעליא

לאו גמור

הוא,

כיון שהעשה שנאמר בנבלה לא בא לתיקון הלאו, ולכן לוקים עליו.

והכא

, כאן בברייתא, בעשה שנאמר בלקט שכחה ופאה - "לעני ולגר

תעזוב

אותם" [ויקרא יט י].

קא מיפלגי

נחלקו:

דרבי עקיבא סבר

: אף על פי שמצות עשה זו נאמרה אחרי הלאו, מכל מקום

"תעזוב"

\-

מעיקרא

מתחילה

משמע

.

כלומר, לפני שעבר על הלאו ונטל מתנות עניים לעצמו, אמר לו הכתוב: "ולקט קצירך לא תלקט", אלא - "לעני ולגר תעזב אתם" [ולא תלקטם].

וממילא לקט שכחה ופאה דומה ללאו שנאמר בנבלה, ולוקים עליו.

ו

אילו

רבי יוסי הגלילי סבר

: "לעני ולגר תעזב אתם"

השתא

עכשיו

משמע,

כלומר, אחרי שליקט באיסור ציוהו הכתוב שיעזוב אותם ויפקירם. והרי לאוים אלו נתקן לעשה, ואין לוקים עליהם, אלא מתכפרים בעולה.

שנינו במשנה שהכהן הגדול התודה ואמר: "עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי". ונחלקו בזה תנאים בברייתא [תוספתא ב, א]:

תנו רבנן

:

כיצד

כהן גדול

מתודה

על פרו?

"עויתי פשעתי וחטאתי"

.

וכן בשעיר המשתלח

לעזאזל

הוא

[הכתוב]

אומר

[ויקרא טז כא]:

"והתודה עליו את כל עוונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"

. הפסוק מסדר את העונות תחילה. ואחריהם את הפשעים ואחריהם את החטאות.

וכן ב

שלוש עשרה מידות רחמים שאמר

משה, הוא אומר

[שמות לד ז]:

"נושא עון ופשע וחטאה"

.

אלו

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: יש להוכיח שסדר הוידוי לא היה כדברי רבי מאיר.

שהרי

"עונות"

-

אלו הזדונות,

[העובר עבירות במזיד].

וכן הוא

[הכתוב]

אומר

[במדבר טו, לא]:

"הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה".

ואין עונש כרת בא אלא על המזיד.

"פשעים"

-

אלו המרדים

[העובר עבירה לשם מרד, להכעיס]

וכן הוא

[הכתוב]

אומר

[מלכים - ב ג, ז]:

"מלך מואב פשע בי"

כלומר, מרד בי.

ו

עוד הכתוב

אומר

[שם ח כב]:

"אז תפשע לבנה בעת ההיא",

כלומר, אז מרדה לבנה במלך יהודה. מכאן שפשע פירושו מרד.

"לכל חטאתם"

-

אלו השגגות

[העובר עבירות בשוגג].

וכן הוא

[הכתוב]

אומר

[ויקרא ד ב]: "נפש כי תחטא בשגגה".

ומכאן ראיה נגד דברי רבי מאיר [שאמר שסדר הוידוי - חטאתי, עויתי, פשעתי]. שהרי לדברי רבי מאיר קשה:

ומאחר ש

כבר

התודה על

החטאות שהם

הזדונות, ועל

הפשעים שהם

המרדים,

שאלו עברות חמורות,

חוזר ומתודה על השגגות

שהם עברות קלות?! הרי אם ימחלו לו על החמורות אין צורך לבקש מחילה על הקלות!

אלא כך היה מתודה: חטאתי

[בשגגה]

ועויתי

[במזיד]

ופשעתי

[להכעיס]

לפניך אני וביתי וכו'.

וכן ב

וידוי שאמר

דוד, הוא

[הכתוב]

אומר

[תהילים קו, ו]:

"חטאנו עם אבותינו, העוינו הרשענו"

. הרי שהזכיר את החטאים לפני העוונות.

וכן ב

וידוי המוזכר בתפלת

שלמה, הוא

[הכתוב]

אומר

[מלכים א. ח, מז]:

"חטאנו והעוינו רשענו".

וכן ב

וידוי שאמר

דניאל, הוא

[הכתוב]

אומר

[דניאל ט ה]:

"חטאנו ועוינו והרשענו ומ רד נו".

אלא

[אבל] קשה,

מהו שאמר משה "נושא עון ופשע וחטאה"

שהזכיר את החטאים בסוף?

כך

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בשעה שישראל חוטאין לפניך, ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות.

ופירוש הפסוק: "נושא עון ופשע", כ"חטאה" בשוגג .

אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים

שמזכיר את החטאים תחילה [ולא כרבי מאיר].

ותמהינן:

פשיטא!

למה צריך להשמיענו דבר זה? הרי יש כלל בידנו:

יחיד ורבים

שנחלקו,

הלכה כרבים!

.

ומתרצינן:

מהו דתימא

שמא תאמר

מסתבר טעמיה דרבי מאיר. דקמסייע ליה קרא

, כיון שמסייע לו לשון הפסוק המדבר בוידוי יום הכיפורים עצמו בשעיר המשתלח ["והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"] נפסוק הלכה כמותו.

לכן

קמשמע לן

השמיע לנו רב שהלכה כחכמים.

מעשה ב

ההוא

שליח ציבור

דנחית

, שירד לפני התיבה,

קמיה דרבה

לפני רבה.

ו

בשעה שסידר בתפילתו את סדר עבודת הכהן הגדול

עבד

[עשה]

כרבי מאיר,

שאמר את וידוי הכהן הגדול בנוסח "עויתי פשעתי וחטאתי".

אמר ליה רבה: שבקת רבנן

עזבת את שיטת חכמים,

ועבדת

ועשית

כרבי מאיר!

[ואין ראוי לעשות כן!]

אמר ליה

שליח הציבור:

כרבי מאיר סבירא לי

[אני סובר],

כדכתיב

[כמו שכתוב]

בספר אורייתא דמשה

בסדר עבודת יום הכיפורים, שהחטאות הוזכרו בסוף [על פי ריטב"א] .

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדנה מנין למדו חכמים שמתוודים על הפר המוזכר במשנתנו.

תנו רבנן

:

נאמר [ויקרא טז, ו] בענין פר החטאת של הכהן הגדול:

"וכפר

בעדו ובעד ביתו". ומה היא "כפרה" זו?

בכפרת דברים

בכפרה שבאה על ידי דיבורים [כלומר וידוי]

הכתוב מדבר.

ושאלו בברייתא:

אתה אומר

שהכתוב מדבר

בכפרת דברים,

אך מנין לך דבר זה?

או

אולי

אינו

מדבר

אלא

ב

כפרת דמים

כפרה על ידי נתינת הדם על קרנות המזבח? .

מתרצת הברייתא:

הרי אני דן

גזירה שוה:

נאמרה כאן

בענין הפר של הכהן הגדול, לשון

כפרה

["וכפר בעדו"]

ונאמרה להלן

[ויקרא טז] בענין שעיר המשתלח לשון

כפרה

["יעמד חי לפני ה' לכפר עליו"].

מה

היא ה

כפרה האמורה בשעיר?

וידוי

דברים!

[שהרי שעיר המשתלח אינו נשחט בעזרה ואין נותנים מדמו על המזבח]. מכאן נלמד ש

אף כפרה האמורה בפר,

מדובר בוידוי

דברים

.

ומוסיפה הברייתא:

ואם

עדיין

נפשך

[רצונך]

לומר

שכפרה האמורה בפר היא כפרת דמים , אביא לך ראיה אחרת מתוך הפסוק עצמו שלא כדבריך, ש

הרי

כך

הוא

הכתוב

אומר

[שם, פסוק יא]:

"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו". ו

בעל כרחך

עדיין לא נשחט הפר

שהרי רק אחר כך נאמר בפסוק "ושחט את פר החטאת אשר לו".

והוינן בה:

מאי

מה כוונת הברייתא, שאמרה -

ואם

עדיין

נפשך

[רצונך]

לומר

שכפרה האמורה בפר היא כפרת דמים? הרי כבר למדנו בתחילת הברייתא גזרה שוה משעיר המשתלח, שכפרה שנאמרה בו היא כפרה בדברים!

ומתרצינן: כך כוונת הברייתא:

וכי תימא

ואם תאמר, הרי גם בענין שעיר החטאת הפנימית נאמר לשון כפרה ["וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל" ויקרא טז, טז] ואם כן,

נילף

נלמד

משעיר

החטאת

הנעשה בפנים שכפרתו בדמים

ולא בוידוי, שהרי נאמר בפסוק "והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, וכפר על הקדש". ומשמע שההזאה עצמה היא הכפרה .