יבמות 94b — התלמוד בעברית

הרי אשתו

מותרת לחזור

לו

כבתחילה.

שאין אשה אוסרת את אחותה אלא אם כן היתה נשואה, אבל השוכב עם אשה אין אחותה נאסרת עליו. ואחותה של זו, אף "שנישאה" לו כשהיא היתה במדינת הים, הרי לא תפסו הקידושין כיון שהתברר כי אשתו עדיין קיימת היא, ואין קדושין תופסין באחות אשה, שהיא מחייבי כריתות.

וקא משמע לן משנתנו, שאין שכיבת אחות אשתו באיסור אוסרת את אשתו עליו, לפי שהיה מקום לומר שתיאסר בקל וחומר מסוטה הנאסרת על בעלה, וכמבואר לקמן צה א .

ומותר

אף

ב

שאר

קרובות השניה

. כגון בתה ואמה [ואין בהם איסור משום "בת אשתו" ומשום "חמותו"], הואיל ולא אשתו היתה, אלא בזנות בעלמא היתה עמו, והרי שנינו לקמן: "נושאין על האנוסה ועל המפותה" את קרובותיה. .

ו

כן אשתו ה

שניה מותרת בקרוביו

. כגון בנו ואביו, ואינה אסורה עליהם משום "אשת אביו" ומשום "כלתו", שכל אלו אין אסורים עליו אלא על ידי נשואין ולא על ידי זנות.

ואם מתה

אשתו ה

ראשונה

הרי זה

מותר בשניה

, כשאר אחות אשה המותרת לאחר מיתת האשה.

ואם

אמרו לו מתה אשתו, ונשא את אחותה

, וילדה,

ואחר כך אמרו לו קיימת היתה

באותה שעה שנשאת את אחותה, ואסורה היתה עליך בכרת כדין "אחות אשה",

ו

עכשיו כבר

מתה

.

הרי

הולד ראשון

[שנולד קודם שמתה אשתו] הוא

ממזר

, שהרי נולד מ"אחות אשה" שהיא חייבי כריתות.

ו

אילו

האחרון

[שנולד אחר שמתה אשתו],

אין ממזר

.

רבי יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים

, הרי זה

פוסל

אף

על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים, אינו פוסל על ידי עצמו

, ויתבארו דברי רבי יוסי בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שהלכה אשתו למדינת הים באו ואמרו לה מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך באה אשתו מותרת לחזור לו:

מדייקת הגמרא: משמע שאנו מתירים את אשתו לחזור לו,

ואע"ג דאזיל

[הלכו] למדינת הים

אשתו וגיסו

[בעל האחות שנישאת לו עתה]

למדינת הים

, והעיד עד אחד על מיתת שניהם, ושוב באו אשתו וגיסו,

דאהני הני נשואים

שנישאת לו אחות אשתו שהיא אשת גיסו -

דקמיתסרא אשת גיסו אגיסו

[הועילו הנשואים שנישאת לו אשת גיסו באיסור, לאסור אותה על גיסו, שהרי שנינו: "תצא מזה ומזה"] -

ו

אפילו הכי, אשת גיסו אסירא

[אסורה על גיסו] מחמת נישואיה, ואילו

אשתו

שהיא אחות אשתו השניה -

שריא

[מותרת לו] ואינה נאסרת מחמת נישואי אחותה.

ולא אמרינן: מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו

, כלומר: הואיל והועילו הנישואין שנישאת האשה לבעל אחותה כדי לפוסלה על בעלה שלה, הועילו הנישואין האלו להיות היא חשובה כאשתו של בעל אחותה, ולאסור את אחותה [שהיא אשתו הראשונה] עליו מדין אחות אשה.

עוד מפרשת הגמרא:

לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא

:

דאי רבי עקיבא

, הרי היה לנו לאסור לבועל אחות אשתו להחזיר את אשתו, כי מאחר שלפי דעת רבי עקיבא צריך הוא לתת גט לאחות אשתו שנשאה, וכפי שיתבאר, אם כן

הויא לה

אשתו הראשונה -

אחות גרושתו

ואסורה מדרבנן.

דתניא: כל עריות שאמרו

אם נישאו לו בטעות

אין צריכות הימנו גט, חוץ מאשת

איש שנישאת על פי בית דין

וכמו ששנינו במשנה הראשונה: וצריכה גט מזה ומזה.

ורבי עקיבא מוסיף: אף אשת אח

[שאין לו בנים]

ואחות אשה

.

ומניחה הגמרא שכך אמר רבי עקיבא: אם אמרו לו: מת אחיו וייבם את אשתו, או שאמרו לו: מתה אשתך ונשא את אחותה, ובאו אחיו ואשתו, הרי אלו הנשים צריכות הימנו גט.

וכיון דאמר רבי עקיבא: בעיא גט, ממילא איתסרא עליה

אשתו, כיון

דהויא לה אחות גרושתו

.

ודחינן: לעולם משנתנו רבי עקיבא היא, ולא אמר רבי עקיבא שהיא צריכה גט אם היתה אשתו "נשואה לו" וכבמשנתנו, שהרי:

ולאו איתמר עלה: אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב

:

האי "אשת אח

" - שאמר רבי עקיבא שהיא צריכה גט מהאח שנשאה בטעות -

היכי דמי?

כגון "שקידש

" תחילה

אחיו את האשה

ועדיין לא נשאה,

והלך

אחיו

למדינת הים, ושמע

הוא

שמת אחיו, ועמד ונשא

[ייבם]

את אשתו

.

וסובר רבי עקיבא, כי מאחר שלא נשא אחיו את אשתו אלא קידש, הרי זו צריכה גט, כיון

דאמרי אינשי

[יאמרו הבריות] כשיראו שחזר אחיו בעלה הראשון: ודאי משום כך הוא שנשאה אחיו, כי

הך קמא

-

תנאה הוה ליה בקדושין

[אשתו של האח תנאי היה בקדושיה] שלא נתקיים,

והאי, שפיר נסיב

[וזה שנשאה כדין נשאה].

כי מאחר שלא נתקיים התנאי אין זו "אשת אח", ונמצא שאם יוציא בלא גט יאמרו האנשים: אשת איש יוצאה בלא גט.

והאי אחות אשה נמי היכי דמי?

כגון "שקידש" את אשה

ולא נשאה

והלכה

אשתו

למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה

, ולפיכך צריכה היא גט ממנו כיון

דאמרי אינשי

כשיראו שחזרה אשתו: ודאי

הך קמייתא תנאי הוה לה בקדושיה

שלא נתקיים

והא

[וזה שנשא את אחותה]

שפיר נסיב

, ואם תצא בלא גט יאמרו: אשת איש יוצאה בלא גט.

אלא

ב

נשואין

[כשנשא אחיו את אשתו, או כשנשא הוא את אשתו ואחר כך נשא את אשת אחיו או אחות אשתו]

מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין!?

כלומר: וכי יש לחוש שמא יאמרו האנשים שתנאי היה בנשואין ראשונים, ונישואין האחרונים בהיתר היו וצריכה גט!?

והרי כולם יודעים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכשבועל, מבטל הוא את התנאי, ועושה על כל הצדדים. ואם כן, ידעו כולם שלא נישאו אלו עכשיו אלא משום שהיה סבור שמותרות הן לו, מפני שמת אחיו או אשתו, ולכן, אין להצריכה גט אפילו לרבי עקיבא.

ומתבארת משנתנו, העוסקת במי שהלכה אשתו הנשואה למדינת הים - אפילו כרבי עקיבא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא

:

אי רבי עקיבא היא

משנתנו,

ליתני נמי חמותו!?

כשם שהשמיעתנו משנתנו במי ששמע שמתה אשתו, ובא בשוגג על אחות אשתו, שאין אשתו נאסרת עליו, כך היה לו לתנא דמשנתנו להשמיענו שהנושא אשה, ושמע שמתה, ובא על אמה, ושוב חזרה אשתו - שאין אשתו נאסרת עליו מחמת שנשא את חמותו, אף שהיה לנו ללמוד מקל וחומר מסוטה, שתיאסר אשתו עליו!?

דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: חמותו לאחר מיתה לאו בשרפה

ומותרת היא, ונמצא שכאשר שמע כי מתה אשתו בהיתר נשא את אמה, ובאופן זה היה לו לתנא להש מיענו שאין אשתו נאסרת עליו.

דתניא

בברייתא, דסבירא ליה לרבי עקיבא "חמותו לאחר מיתת בתה" מותרת:

כתיב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה [ואחר כך יבוא על אמה] זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן". ומשמעותו הפשוטה של הכתוב הוא, שהנושא אשה ובא על אמה נתחייבו שריפה הבעל, האשה והחמות, שהרי הכתוב אומר "אותו ואתהן", וזו ודאי אי אפשר שיאמר הכתוב לשרוף את האשה בשביל שבא בעלה על אמה, כי "עניה זו, מה חטאה"!?

ונחלקו בפירוש הכתוב רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

"באש ישרפו אותו ואתהן

" -

אותו

[את הבעל]

ואת אחת מהן

שנישאת לו באחרונה. ואף שהכתוב אומר "את שתיהן", אין הכוונה אלא לאחת מהן, שכן בלשון יווני קורין לאחת "הינא". והרי זה כאילו אמר הכתוב "ואת אחת מהן". ובודאי הכוונה לזו שנשא באחרונה,

דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר: "אותו, ואת שתיהן

".

ונחלקו בביאור מחלוקתם ובביאור דברי רבי עקיבא, אביי ורבא במסכת סנהדרין, וכולם מודים שאין הכוונה בדברי רבי עקיבא שיהרגו את האשה שלא חטאה.

אביי אמר: "את שתיהן" שאמר רבי עקיבא, היינו את חמותו ואת אם חמותו.

כלומר, אם בא על חמותו ועל אם חמותו, הרי שתיהן בשריפה. ולא נחלק בדבר רבי ישמעאל, כי אף הוא מודה בעיקר הדין.

אלא, שלדעת רבי ישמעאל נלמדת "אם חמותו" מדרשה אחרת, המתבארת בגמרא סנהדרין עו ב.

ונמצא לדעת אביי, שלא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בדין, אלא בפירושו של הכתוב. ו"משמעות דורשין איכא בינייהו".

רבא אמר בהכי פליגי:

רבי ישמעאל סבר, אפילו בא על חמותו לאחר מיתת בתה, שהיא היחידה הקיימת [מבין שתי הנשים "אשה ובתה"], הרי הוא והיא חייבים שריפה. לפי שכך אמר הכתוב "אותו, ואת אחת מהן". דהיינו אפילו אחת מהן בלבד היא שקיימת הרי הם חייבים שריפה.

רבי עקיבא סבר: לא חייב הכתוב שריפה את החמות, אלא אם בשעת ביאה היתה קיימת בתה, שהיא אשתו של הבועל, ולפיכך אמר הכתוב "אותו ואת שתיהן".

ועתה תיקשי על משנתנו, אם רבי עקיבא היא - מדוע לא שנה "חמותו"?

ו

בשלמא לאביי, דאמר

רק

"משמעות דורשין איכא בינייהו", דרבי ישמעאל סבר: חדא

[מן הנשים האשה ואמה]

כתיב

בתורה שישרפוה,

ורבי עקיבא סבר: תרתי כתיב

[שתי נשים כתיב בתורה שישרפו], והיינו, את חמותו ואת אם חמותו -

הרי

שפיר

אפשר להעמיד את משנתנו כרבי עקיבא, כי לא שמענו לו לרבי עקיבא שיתיר את החמות לאחר מיתת האשה הבת.

אלא לרבא, דאמר

, חיוב

חמותו לאחר מיתה

של בתה,

איכא בינייהו

, בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, ולדעת רבי עקיבא אין חייב על החמות אם מתה אשתו בשעת ביאה.

אם כן תיקשי: אם לפי רבי עקיבא היא משנתנו,

ליתני נמי

במשנתנו -

חמותו!?

אמר ליה

רב כהנא לרב אשי:

נהי דמיעטה קרא משריפה, מאיסורא

-

מי מיעטה קרא!?

כלומר: אף לרבי עקיבא אליבא דרבא, לא מיעט הכתוב אלא את שריפת החמות ואת הבועל, אם לא היתה בתה קיימת בשעת ביאה. אבל מכל מקום אסורה החמות אף לאחר מיתת בתה ממקרא אחר, שנאמר: "ארור שוכב עם חותנתו", שבו לא מיעט הכתוב חמותו לאחר מיתה.

והואיל ומכל מקום אסורה החמות אף לאחר מיתת בתה, שוב לא יתכן דין משנתנו אלא באחות אשה, ולא בחמות, ושפיר יש לומר שמשנתנו - רבי עקיבא היא.

וכאן שבה הגמרא לעיקר משנתנו, ששנינו בה: באו ואמרו לה מתה אשתך ונשא את אחותה מותרת לחזור לו, ומקשינן:

ותאסר

אשתו הראשונה

בשכיבה דאחותה, מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים!?

כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים, והלכה ונישאת לאחר, הרי היא נאסרת על בעלה הראשון משום שכיבתו של האחרון, על אף ששוגגת היא, כך יש לנו לומר שאם הלכה אשתו למדינת הים ובא על אחותה, שתיאסר אשתו הראשונה עליו משום שכיבתו עם האחרונה!?

ומשנינן:

לא דמי

, כי:

אשתו, ד

אם זינתה

במזיד אסירא

על בעלה

מדאורייתא

, הרי כשזינתה

בשוגג

, וכגון ששמעה על מיתת בעלה, שמעיקר הדין אינה נאסרת כיון שהיא אנוסה -

גזרו בה רבנן

.