יבמות 94a — התלמוד בעברית

דמיסנא הוא

דסניא ליה

.

שמא שונאת היא את האמור להיות יבמה, ועל כן נישאת היא לשוק ללא בדיקה מספקת.

אמר להו רב ששת: תניתוה

במשנתנו שעד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק.

שהרי שנינו:

אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונשאת

לשוק,

ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים

-

תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר

והרי

היכי דמי

[מי הוא זה שהעיד להתיר את האשה, ומי היו המכחישים]?

אילמא תרי

שני עדים העידו להתירה

ותרי

עדים העידו להכחישם?

מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני

[מה ראית לסמוך על המכחישים ולאוסרה, יותר מאשר על השנים המתירים אותה לשוק]!?

ועוד

תיקשי, האיך שנינו "והולד

ממזר

" שמשמעותו כי הוא ממזר ודאי, והרי

ספק ממזר הוא

, היות ולפי עדות המתירים אינו ממזר ולפי עדות האוסרים הרי הוא ממזר, ואם כן ספק ממזר הוא!?

וכי תימא

, ואם תאמר ש

לא דק

[דייק] התנא של משנתנו בלשונו.

והא מדקתני סיפא

דמשנתנו:

הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דוקא קתני

אלא לאו

, בהכרח, שמתחילה לא בא אלא

חד

להתירה לשוק, והיות ושני עדים הכחישו אותו הרי הם נאמנים והולד ממזר ודאי.

ו

הרי אנו לומדים ממשנתנו, ש

טעמא דאתו בי תרי אכחשוהו

, רק משום שבאו שני עדים להכחיש את העד האחד לכן אנו מאמינים להם ולא לעד האחד.

הא לאו הכי

, אם לא היו באים שני עדים להכחיש את העד האחד, היה

מהימן

אפילו עד אחד שאמר "מת בעליך ואחר כך מת בנך" להתירה לשוק, הרי שעד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק.

ודחינן:

לעולם

עוסקת משנתנו ב

תרי

עדים שהעידו להתירה,

ותרי

עדים שהעידו להכחישם.

ודקשיא לך: מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, לא תיקשי -

וכדאמר רב אחא בר מניומי, בעדי הזמה

-

הכא נמי בעדי הזמה

, ששהזימו העדים המכחישים את העדים המתירים, וכגון שאמרו "עמנו הייתם", והרי האמינה להם תורה לבטל את עדות הראשונים, ושוב אמרו העדים המזימים שחילוף היו הדברים.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, ואמרי לה

רב אחא לרב אשי

:

תא שמע

לפשוט את ספקינו, אם עד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק:

דתנן:

אין האשה נאמנת לומר מת יבמי

-

שאנשא, ולא מתה אחותי

-

שאכנס

במקומה

לביתה

, כלומר, אנשא לבעלה שהיה אסור בי עד שמתה אחותי.

ומוכח,

היא ניהי

, האשה עצמה בלבד הוא

דלא מהימנא

.

הא עד אחד

-

מהימן

לומר מת יבמיך, ומותרת את לינשא לשוק.

ומקשה הגמרא על ראיה זו:

וליטעמיך

, שאתה מדייק כן -

אימא סיפא

:

אין האיש נאמן לומר: מת אחי

-

שאייבם את אשתו, ולא מתה אשתי

-

שאשא את אחותה

.

ולדבריך ועל פי דיוקך, יש לנו לדייק אף בסיפא:

הוא ניהו

, הבעל עצמו הוא

דלא מהימן

.

הא עד אחד, מהימן

לומר: מתה אשתך והרי אתה מותר לישא את אחותה.

והרי זה דבר שאי אפשר.

כי

בשלמא גבי אשה

, לומר לה: בעלך מת והרי את מותרת לכל אדם, לכן הקילו חכמים להאמינו כי

משום עיגונא אקילו בה רבנן

.

אלא גבי איש

, לומר לו: מתה אשתך לישא את אחותה -

מאי איכא למימר!?

אלא

, בהכרח, שאין לדייק ממה ששנינו שהאשה אינה נאמנת לומר "מת יבמי" שרק היא אינה נאמנת, ואילו עד הרי הוא נאמן, וכדמוכח מן הסיפא -

ולעולם אף עד אחד אינו נאמן לומר מת יבמיך משום שהיא לא מדייקת בשנאתה את יבמה, וכי תאמר אם כן למה השמיענו התנא דין זה באשה, והרי יותר היה לו להשמיענו דין זה בעד זר שאף הוא לא נאמן, לא תיקשי:

כי אדרבה, יותר יש חידוש באשה עצמה שאינה נאמנת מאשר באדם זר.

ו

כי איצטריך

משנתנו להשמיענו חידוש זה באשה -

לרבי עקיבא

הוא ד

איצטריך

, שלפי שיטתו יש חידוש בדבר שאף היא לא נאמנת לומר "מת יבמי", כי:

סלקא דעתין אמינא: הואיל ואמר רבי עקיבא: יש ממזר מחייבי לאוין

, ולפי שיטתו יבמה הנישאת לשוק ובא יבמה הרי זו תצא מזה ומזה וכל החומרות שבמשנה הראשונה עליה [וכמבואר לעיל צא ב וברש"י שם].

ואם כן

אימא

הייתי אומר: זאת ודאי לא תעשה האשה גם לשקר וגם להתקלקל, כי

חיישא אקלקולא

ודייקא

[חוששת היא לקלקול ומדייקת].

קא משמע לן

, שאף היא אינה נאמנת משום דיש לחוש שהיא שונאת את יבמה.

רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה

לומר מת יבמיך להתירה לשוק,

מקל וחומר

:

אם

לאיסור כרת התרת

שהרי אתה מתיר לאשה להנשא על פי עד אחד האומר מת בעליך,

לאיסור לאו

דיבמה הנישאת לשוק, שעוברת בלאו ד"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" -

לא

כל

שכן!?

אמר

תמה

ליה ההוא מרבנן לרבא

:

והרי

היא

האשה

עצמה

שבאה להתיר את עצמה -

תוכיח, דלאיסור כרת התרת

שאם אומרת מת בעלי היא נאמנת להתירה מאיסור אשת איש.

ואילו

לאיסור לאו

כשאומרת מת יבמי להתירה לשוק -

לא התרת

-

ואלא

ודאי

איהי

[היא עצמה],

מאי טעמא לא מהימנא

[מדוע אין היא נאמנת] -

משום

דכיון דזימנין דסניא ליה

[פעמים ששונאת היא אותו] -

לא דייקא ומינסבא

[אין היא מדייקת קודם שתנשא].

אם כן,

עד אחד נמי, דכיון דזימנין דסניא ליה

-

לא דייקא ומינסבא

.

שנינו במשנה:

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן מתיא

: ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה:

אמר רב יהודה אמר רב

:

הוה ליה לרבי אלעזר למידרש ביה מרגניתא ודרש ביה חספא

[היה לו לרבי אלעזר לדרוש בפסוק זה ולמצוא מרגנית, ואילו הוא דרשה, ולא העלה אלא חרס בידו]!

ומפרשינן:

מאי מרגניתא

, מה היא המרגנית שהיה לו לרבי אלעזר בן מתיא למצוא במקרא זה?

דתניא

: כתיב:

"ואשה גרושה מאישה

", ללמדך:

אפילו לא נתגרשה אלא מאישה

[מבעלה] ולא הותרה לכל אדם, וכגון שכתב לה גט, ואמר לה "הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם", שלא נתגרשה זו לגמרי רק נפרדה מאישה -

הרי היא

פסולה לכהונה

לכשימות בעלה -

והיינו "ריח הגט" דפוסל בכהונה

.

מתניתין:

אחות אשתו של אדם אסורה עליו באיסור כרת כל עוד שאשתו חיה, ואפילו גירשה. אבל אם מתה אשתו הרי הוא מותר באחותה, שכך אמרה תורה: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה - בחייה", הרי שלא אסרה התורה את אחות אשתו רק בחיי אשתו.

מי שהלכה אשתו למדינת הים

, ו

באו ואמרו

לו: מתה אשתך

והותרה לך אחותה שאסורה היתה עליך באיסור כרת.

ו

הלך הבעל ו

נשא את אחותה

, על פי מה שאמרו לו שהיא מותרת להינשא לו.

ואחר כך באה אשתו

הראשונה -