יבמות 83a — התלמוד בעברית

ליתא למתניתין

, שמבואר בה שהאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא ושמע מינה, שלרבי יוסי האנדרוגינוס ודאי זכר הוא -

מקמי ברייתא

, שסובר בה רבי יוסי שאנדרוגינוס ספיקא הוי.

דתניא: רבי יוסי אומר: אנדרוגינוס

-

בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה

.

ותמהינן: מנין לך לדחות את המשנה מפני הברייתא?

אדרבה

נימא ד

ליתא לברייתא מקמי מתניתין!

ומשנינן:

מדשבקיה רבי יוסי לבר זוגיה

[הואיל ובברייתא הניח רבי יוסי את רבי שמעון בן זוגו ששנה עמו במשנה],

שמע מינה, הדר ביה

חזר בו רבי יוסי ממה שאמר במשנה.

ושמואל אמר: ליתא לברייתא

, שמבואר בה דלרבי יוסי אנדרוגינוס ספיקא הוי -

מקמי מתניתין

, שמשמע ממנה דלרבי יוסי ודאי זכר הוא.

ומקשינן:

אדרבה

, נאמר:

ליתא למתניתין מקמי ברייתא!

דהא שמעינן ליה לשמואל ד"חייש ליחידאה

". ואם כן, בברייתא זו שנשנו בה דברי רבי יוסי לחוד, כתנא יחיד, יש לנו לנקוט כמותה!

ומשנינן:

הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין

[כשאין משנה נעקרת]

אבל כי מתעקרא מתניתין

שמבואר בה שלשיטת רבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא,

לא חייש

שמואל ליחידאה.

אמרי בי רב

[אמרו בישיבתו של רב, ולקמן מפרש דהיינו רב הונא]

משמיה דרב

:

הלכה כרבי יוסי ב

ענין

אנדרוגינוס וב

כנין

הרכבה

, ומפרש להו ואזיל.

ושמואל אמר

: הלכה כרבי יוסי

ב

ענין

"קושי" וב

ענין

קידוש

.

ומפרשינן לה:

הלכה כרבי יוסי ב

אנדרוגינוס

היינו

הא דאמרן

, שהלכה כרבי יוסי שבמשנה, ולא כמו שמבואר לעיל בשם רב ד"ליתא למתניתין מקמי ברייתא". הלכה כרבי יוסי ב

הרכבה

הינו הא

דתנן

:

אין נוטעין

אילן,

ואין מבריכין

[כיפוף ענף מן האילן לאדמה, והוצאתו במקום אחר נקראת "הברכה"],

ואין מרכיבין

[הכנסת ענף מאילן אחר לתוך האילן נקראת "הרכבה"] בשנה השישית,

ערב

השנה ה

שביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה

, הואיל והיא נקלטת בשביעית, כי משך זמן הקליטה הוא שלשים יום.

ואם נטע, והבריך, והרכיב

בפחות משלשים יום לפני שביעית - קנסוהו חכמים שהרי זה

יעקור

.

רבי יהודה אומר: כל הרכבה

וכן נטיעה והברכה

שאינה קולטת בשלשה ימים

-

שוב אינה קולטת

. ולפיכך די בשלשה ימים לפני כניסת השנה השביעית.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: שתי שבתות

נמשך זמן הקליטה, ודי בזמן זה לפני שביעית.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

לדברי האומר

[תנא קמא]

שלשים

יום -

צריך שלשים

יום לקליטה,

ו

עוד

שלשים

יום נוספים לפניהם.

כלומר, צריך שתסתיים הקליטה שלשים יום לפני שביעית, כי כל שלשים יום לפני שביעית כמו שביעית הם, ונלמד [מועד קטן ג ב] ממאמר הכתוב "בחריש ובקציר תשבות", המלמד שצריך להוסיף מהחול על הקודש.

לדברי האומר

[רבי יהודה]:

שלשה

ימים,

צריך שלשה

ימים לקליטה

ו

עוד

שלשים

יום לפני שביעית, דכשביעית דמו.

לדברי האומר

[רבי יוסי ורבי שמעון]

שתי שבתות: צריך שתי שבתות

לקליטה,

ו

עוד

שלשים

יום.

והלכה כרבי יוסי, שצריך שתי שבתות, ושלשים יום לפניהם.

ושמואל אמר

: הלכה כרבי יוסי

בקושי וקידוש

, ומפרש להו ואזיל.

הלכה כרבי יוסי ב

קושי

, היינו בהא

דתנן

:

א. האשה נעשית "נדה" - אם היא רואה דם ב"עת נדותה".

ונעשית "זבה" - אם רואה את הדם ב"לא עת נדתה".

יש לכל אשה מחזוריות קבועה של שבעה ימים שהם "עת נדתה", ולאחריהם אחד עשר יום שהם "לא עת נדתה".

משחלפו שמונה עשר יום אלו, מתחיל שוב פרק הזמן שבו ראויה האשה להיות נדה, והיינו, משעה שתחזור ותראה דם, יהיה זה דם נדה, ויחזור שוב המחזור של שבעה ימי נדות, ואחריהם אחד עשר ימים שהם "לא עת נדתה", שאם תראה בהם דם, היא תהיה זבה.

ב. אשה שראתה דם נדה, הרי היא נדה שבעה ימים, והאי היא טובלת [מן התורה] לטהרתה בסופם. זאת, אפילו ראתה דם נדות כל שבעת הימים, ובלבד שתפסוק מראיית הדם לקראת סוף יום השביעי.

ואם ראתה דם בשלשה ימים רצופים באחד עשר הימים שאחר שבעת ימי הנדה, הרי היא נעשית "זבה גדולה", וטעונה ספירת שבעה ימים נקיים אחרי שיפסיק דם הזיבה, ופרק הזמן של אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנדה, נקרא "י"א יום שבין נדה לנדה".

ג. דם של יולדת היוצא בשעת הלידה או לפניה, בשעה שהיא חשה כאבי לידה, אינו מטמא בטומאת זבה, ודין זה שאין דם הקושי של לידה מטמא בטומאת זוב, נלמד מהכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ודרשו חכמים: כי יזוב דמה מחמת עצמה, ולא כשזיבת הדם היא מחמת לידת הולד.

ד. הגדרת הדם בתורת דם קושי של לידה, שאינו מטמא אותה בזיבה, מותנה בסמיכות ללידה.

ונחלקו חכמים מהו פרק הזמן שלפני הלידה, שבו לא תהיה האשה זבה גם אם תראה האשה דם בתוך אחד עשר הימים שהם "לא עת נדתה", ובתנאי שיהיו לה כאבי לידה.

כמה יהא קישויה

, כלומר צער שמצטערת אשה סמוך ללידתה ורואה אז דם, מאימתי יהא חשוב הצער שהוא מחמת הולד, שנוכל לתלות את זיבתה בולד, ולא תיעשה זבה על ידי הראיה?

רבי מאיר אומר: או ארבעים או חמשים יום

, כלומר אפילו קשתה וראתה דם ארבעים או חמשים יום קודם ללידה, תולים אנו את ראיית הדם בולד ואינה נעשית זבה, אלא נידה היא מחמת אותן דמים.

רבי יהודה אומר: דייה חדשה

, כלומר: רק אם קשתה וראתה דם בחודש האחרון להריונה, אז אין הדמים הללו עושים אותה לזבה. אבל דמים שראתה קודם חודש האחרון להריונה, עושים אותה לזבה, לפי שאין דמים אלו מחמת ולד.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי

של לידה נמשך

יותר משתי שבתות

, משבועיים לפני הלידה.

הלכה כרבי יוסי ב

קידוש

היינו הא

דתנן: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו

[והוא הדין הזורע, תוספות] והשהה את הגפן עד שהוסיף אחד ממאתיים ממה שהיה קודם -

הרי זה קידש!

כלומר, אסר את תבואתו של חבירו בהנאה מדין "כלאי הכרם",

וחייב

המסכך

באחריותו

, וצריך לשלם ההפסד,

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים

: