יבמות 82a — התלמוד בעברית

ומפרשינן:

רבי יהודה לטעמיה, דאמר

בכל התורה כולה:

מין במינו לא בטיל

.

תו תמהינן:

אבל לא נימוחה מאי?

וכי

לא תעלה?!

אם כן,

אדתני

[עד ששנה התנא] בהמשך הברייתא:

אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה

, והיינו משום שבטהורה יש לה תקנה למכור לכהן בהפסד מועט -

ניפלוג ונתני בדידה

[למה לא חילק התנא בחתיכה של חטאת טמאה עצמה] שאין בה תקנה למוכרה לכהן, ויאמר:

במה דברים אמורים

שחתיכה או פרוסה טמאה הרי היא בטילה -

כשנימוחה

ואינה חשובה.

אבל לא נימוחה

, ו"כל שדרכו לימנות" היא - הרי זו

לא תעלה?!

ומשנינן:

טהורה בטהורות עדיף ליה

לאשמועינן שאינה בטילה, מאשר תרומה טמאה בטהורה.

ומשום שטהורה בטהורות שייך בו יותר ביטול, שהרי בזה לא נחלקו תנאים אם הוא בטל [כשאינו דבר שבמנין]. ואילו טמאה בטהורה נחלקו בה תנאים אם בטילה היא, כמבואר בתרומות פ"ה מ"ג.

ועוד, עדיף ליה לאשמועינן בנימוחה, שמכל מקום, פעמים שאינה בטילה.

ו

מקשינן

לריש לקיש

, המפרש את הברייתא בנימוחה: אם כן,

מאי שנא רישא

, חתיכה ופרוסה טמאות, שהן בטלות,

ומאי שנא סיפא

, חתיכה ופרוסה טהורות, שאינן בטלות -

והרי כיון שנימוחה ואין האיסור בעינו כלל, אף שאפשר למוכרם לכהן בהפסד מועט, היה להם ליבטל?!

אמר רב שישא בריה דרב אידי

, לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לדעת ריש לקיש:

לעולם מדובר בנימוחה. וטעמו של תנא קמא הוא משום שבאיסור דאורייתא אף לדעתו "מין במינו לא בטל". ומיהו, באיסור דרבנן אין גוזרים אטו איסור דאורייתא.

וכך מתפרשת הברייתא:

רישא

, המדברת בחטאת ולחם הפנים טמאים, מדובר בה שנטמאו

בטומאת משקין

, שאינה מטמאה אלא מ

דרבנן

, [כלומר: טומאת החתיכה והפרוסה היא על ידי משקין טמאים שנגעו בכלי - שאין טומאת הכלי אלא מדרבנן, כי מן התורה אין משקין מטמאין כלי - ונגעו החטאת או לחם הפנים באותו כלי].

והואיל ואין איסורן אלא מדרבנן, לכן הן בטילות כשהן נימוחות, ואע"ג שהן מין במינו.

אבל

סיפא

, המדברת בחטאת ולחם הפנים לגבי זר, שאיסורן הוא מ

דאורייתא

, לפיכך אינן בטלות, ואע"ג שהן נימוחות, הואיל והן מין במינו.

ומקשינן:

אבל

חטאת ולחם הפנים הטמאים ב

טומאת שרץ

, שהיא מדאורייתא, ונימוחו -

מאי?

וכי

לא תעלה

, וכי היא לא תתבטל היות ומין במינו הוא?

אם כן,

אדתני סיפא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות

-

לא תעלה

. תיקשי:

ניפלוג וניתני בדידה

:

במה דברים אמורים בטומאת משקין

.

אבל בטומאת שרץ לא

תעלה?!

ומשנינן:

טהורה בטהורות עדיף ליה

, וכמו שנתבאר לעיל.

רבה אמר

: כך יש לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לשיטת ריש לקיש, על דרך תירוצו של רב שישא בריה דרב אידי, שתנא זה סבור שמדרבנן מין במינו אינו בטל. ומיהו, לא גזרו אלא באיסור לאו ולא באיסור כרת. וכך מתפרשת הברייתא:

רישא

, מדברת בקדשים טמאים, שה

איסור

לאוכלם הוא רק יסור

לאו

"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ולכן לא גזרו חכמים במין במינו שלא יתבטל [כיון שנימוחו].

אבל

סיפא

, מדברת בקדשים שנתערבו בחולין, שאם נתירם, יבוא לאוכלם בטומאת הגוף שהוא

איסור כרת

, ובכי האי גוונא גזרו חכמים שמין במינו לא יתבטל.

ו

תמהינן עלה: ו

הא רבה הוא דאמר: כל בדאורייתא

-

לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת!

כי אם חשו חכמים לאיסור כרת חשו גם לאיסור לאו, ועשו תקנה?!

קשיא!

רב אשי אמר: סיפא

שנתערבו קדשים טהורים בחולין, ומותרים לכהנים לפיכך לא בטלי -

משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין

, כלומר שהן מותרין לכהן.

וכל דבר שיש לו מתירין

-

אפילו באלף לא בטיל

.

ואומרת הגמרא:

והא דרב אשי

הסובר דבר שאסור לזה ומותר לזה דינו כ"דבר שיש לו מתירין" ואינו בטל -

בדותא

היא!

כלומר, לא אמרה רב אשי מעולם [ריטב"א]. שאין נקרא "דבר שיש לו מתירין" אלא כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שהיום היא אסורה, ולמחר היא מותרת למי שהיתה אסורה.

כי

למאן

, לגבי מי, זה נחשב כדבר שיש לו מתירים?

אי לכהן

-

מישרא שרי

[מותרת החתיכה או הפרוסה] כבר עכשיו.

ו

אי לישראל

הרי

לעולם

הוא

אסור

, ואין זה דבר שיש לו מתירין.

אלא

ודאי,

הא דרב אשי בדותא היא

.

ועתה שבה הגמרא למבואר לעיל, שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן, האם תרומה בזמן הזה מדאורייתא היא או מדרבנן, ותמהינן:

והוינן בה:

ו

האם

סבר רבי יוחנן

ש

תרומה בזמן הזה

היא מ

דאוריייתא?!

והתניא

: אם היו

שתי קופות

של תבואה,

אחת של חולין ואחת של תרומה

.

ולפניהם

היו

שתי סאין

של תבואה,

אחת של חולין ואחת של תרומה

.

ונפלו אלו בתוך אלו

, הסאין לתוך הקופות -

הרי אלו מותרים

, ואפילו קופת החולין, ואין חוששים שמא "נדמעה" קופת החולין על ידי סאת התרומה שנפלה לתוכה -

מפני

שאני אומר

[כלומר: יכול אני "לתלות" להקל, ולומר]:

הסאה

תרומה

-

לתוך

הקופה של

תרומה נפלה, ו

הסאה של

חולין

-

בתוך

הקופה של

חולין נפלו

.

ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין

שבקופת החולין

על

סאת

התרומה

, ונמצא כי אפילו אם נפלה התרומה לתוך קופת החולין, הרי היא בטילה ברוב. ולפיכך "תולים" לומר שהחולין לתוך חולין נפלו, והתרומה לתוך התרומה נפלה.

ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא רבו חולין על

התרומה

, הרי שתי הקופות מותרות [ולקמן בגמרא מתבאר ביתר ביאור סברתו של רבי יוחנן].

והשתא תיקשי:

בשלמא לריש לקיש

, הסובר תרומה בזמן הזה דרבנן, לא תיקשי לך למה לי שרבו חולין על התרומה, ואין די בתלייה, היות ו

קסבר

ריש לקיש

בדרבנן נמי

-

רבויא הוא דבעינן

. אך בלא רוב, אין תולין לקולא.

אלא לרבי יוחנן

, הסובר תרומה בזמן הזה דאורייתא -

קשיא

האיך אנו סומכים להתיר את הקופות משום "שאני אומר" כשלא רבו חולין על התרומה [תוספות], בתרומה דאורייתא?!

ומשנינן: אמר לך רבי יוחנן:

הא

ברייתא זו

מני

[מי אמרה]

רבנן היא

, דסברי תרומה בזמן הזה דרבנן.