גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
תמורה 8a — התלמוד בעברית
איתיביה, ממה ששנינו בברייתא: בבכור נאמר [במדבר י ב] "לא תפדה", אין לו פדיון שיכנס הפדיון [הבהמה או המעות] בקדושה והוא ייצא לחולין, אבל נמכר הוא , הכהן מוכרו, והקונה יאכלנו בקדושה. ולקמן יבואר אם…
הטקסט המקורי — תמורה 8a
איתיביה,
ממה ששנינו בברייתא:
בבכור נאמר
[במדבר י ב]
"לא תפדה",
אין לו פדיון שיכנס הפדיון [הבהמה או המעות] בקדושה והוא ייצא לחולין,
אבל נמכר
הוא
, הכהן מוכרו, והקונה יאכלנו בקדושה. ולקמן יבואר אם מדובר בבכור תם, ואז פירושו יאכלנו כהן בקדושת קרבן, או בבעל מום וקדושתו היא שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא.
הגמרא מבררת:
במאי עסקינן
, באיזה בכור לומדת הברייתא מדרשת הכתובים שאינו נפדה
? אילימא
בבכור
בזמן הזה
, ועליו אמרה התורה שאין לו פדיון,
אימא סיפא
, אמור סוף המקרא. שכתוב שם "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קודש הם.
את דמם תזרוק על המזבח,
ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'", ואילו
בזמן הזה מי איכא מזבח?
אלא פשיטא
, שהמקרא אותו דרשה הברייתא - מדבר
בזמן שבית המקדש קיים.
ובמאי עסקינן
, באיזה בכור מדובר שאינו נפדה?
אילימא בבעל מום, אימא סיפא,
אמור סוף המקרא,
"את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר". ואי בבעל מום,
מי חזי להקרבה
, וכי ראוי הוא לקרבן?
אלא, לאו,
הברייתא מדברת
בתם
, בזמן בית המקדש,
ו
בכל זאת
קתני: נמכר הוא.
אלמא, אית ליה לכהן זכיה בגוויה
. וקשה על רב נחמן האומר שאינו נמכר?
ודחינן:
מידי איריא
, וכי קושיא היא?! אמנם מדובר בזמן המקדש, אלא
רישא
של המקרא, שדייקנו ממנו שנמכר, מדברת
בבעל מום, וסיפא,
שנאמר בו זריקה והקטרה, מדברת
בתם.
מתיב רב משרשיא
: רב משרשיא מביא משנה במסכת יבמות [צט ב] להקשות על דברי רב נחמן.
המשנה דנה בספק כהן, ויש בכך שני אופנים. האחד, אשת כהן ושפחתה ילדו יחד, והוולדות נתערבו, ויש על כל אחד מהן ספק אם הוא כהן או עבד כהן.
והאופן השני, אחרי שספיקות אלו גדלו, שיחררו זה את זה, שכל אחד מהן כתב גט שחרור לשני על הספק, "אם אני האדון ואתה העבד, הרי אתה בן חורין", ואחרי השחרור הוי כל אחד מהן ספק כהן ספק עבד משוחרר. ודינו כישראל.
באופן הראשון יש קולא וחומרא. החומרא, שאין אחד מהן רשאי לישא בת ישראל כי שמא הוא עבד, האסור בבת ישראל. והקולא, ששניהם אוכלים תרומה, כי הרי גם עבד כהן אוכל תרומה. אלא שהתנא של משנה זו סובר שאין חולקין להם תרומה זה שלא בפני זה, כי "אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו" שמא יראו הרואים שחולקים לו תרומה ויסברו שהוא כהן ויעלוהו לכהונה לשאר דיני כהונה.
וגם באופן השני יש קולא וחומרא. קולא, שעתה מותרים שניהם לישא בת ישראל, שגם עבד משוחרר נושא בת ישראל. וחומרא, שאסור להם לאכול תרומה, כי על כל אחד ואחד מהן יש ספק שמא אינו כהן, ועבד כהן משוחרר אינו אוכל תרומה.
והמשנה שם דנה בעוד הרבה דינים הנובעים מחמת היותם ספק , והמשנה מובאת כאן בצורה מקוטעת ובשינוי סדר.
ובתוך שאר הדברים דנה שם המשנה בבכור הנולד בעדרם, וכמו שיבואר.
כהנת
, אשת כהן
שנתערב
ולדה בולד שפחתה
, ואין ידוע מי מהן כהן ומי מהן עבד,
הרי
אלו אוכלין בתרומה. וחולקין חלק אחד בגורן. הגדילו התערובת, משחררין
זה את זה
ואינן אוכלין בתרומה.
בכורן
הנולד בעדר של אחד מהן,
ירעו עד שיסתאבו
, שיפול בו מום,
ויאכלו במומן.
ואינם נותנים אותו לכהן, כמו שיבואר.
ומבררת הגמרא: הדין שאמרה המשנה לגבי בכור,
במאי עסקינן,
באיזה בכור מדובר שאין לו תקנה כשהוא חי עד שיפול בו מום?
אילימא
, אם נאמר בבכור
בזמן הזה
, קשה,
מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו,
מה שונה בכורות שלהם מבכורות שלנו, כלומר, משאר בכורות הנולדים בעדר ישראל, הלא
דידן נמי מומין בעינן
, ובלי מום אין לו תקנה לאכילה?
אלא,
האם
לאו
שמדובר
בזמן שבית המקדש קיים?!
הלכך בכור שלנו ניתן לכהן כשהוא תם במתנה גמורה, והכהן שוחטו בבית המקדש ואוכלו.
מה שאין כן בבכורות של בני התערובת. שהרי מצד אחד יש כאן קדושת בכורה, אלא שכל אחד מהן אסור לאכלו שמא הוא ישראל [זר] האסור לאכול בכור כשנקרב לקרבן, ואינו רוצה לתתו לכהן בחנם, לפיכך מעדיף להמתין עד שיפול בו מום, ויאכלנו.
וכשיפול בו מום, מותר לאכלו, מפני שאין בו איסור אכילה לזרים אלא חיוב לתתו לכהן, וכשאינו נותן לכהן יש עליו איסור גזל. במה דברים אסורים? בישראל, אבל בספק כהן אין עליו אפילו איסור גזל, מאחר שטוען "הבא לי ראיה שאיני כהן ואתן לו". ולפיכך, אינו נותנו לכהן בעודו תם, כי כדאי לו להמתין עד שיפול בו מום.
ועתה
, אי אמרת בשלמא: אית ליה
לכהן זכייה בגוויה, שפיר
יש כח לבן תערובת זה להשהותו אצלו ולומר "שמא כהן אני ואני זכיתי בו תחילה ואינו מוכן לתתו בחנם לכהן אחר. ואמתין עד שיפול בו מום לאוכלו" -
אלא, אי אמרת לית ליה
, לכהן אין זכות מחיים כלל בבכור, קשה: למה מרשים לו להפקיע מלהקריבו על גבי המזבח,
ליתי גזבר,
יבא הגזבר
ולישקליה,
ויקחנו בעל כרחו, ויקריבנו ויתננו לכהני המשמר. שהרי לדברי רב נחמן אין לכהן זכות בבכור מחיים? ומוכרח לומר, שאכן יש לו בו זכייה מחיים, וקשה על רב נחמן?
ודחינן:
לעולם
מדובר
בזמן הזה,
ולכן אינו אוכלו עד שיפול בו מום.
ודקא קשיא לך מאי שנא דידן מדידהו,
הלא בכל בכור ממתינין עד שיפול בו מום? החילוק הוא פשוט,
אנן,
אנו ישראלים,
יהבינן ליה לכהן במומיה,
ואסור לנו לעכבו לעצמו משום גזל הכהן. ואילו
אינהו,
הם, בני התערובת,
כיון דאיכא בהו מקצת כהונה,
שכל אחד מהן טוען שהוא הכהן,
מפקעו ליה מכהנים
, מפקיע אותו מנתינה לכהן, כמבואר, שטוען "הבא לי ראיה שאיני כהן ואתן לך". וכשיפול בו מום יאכלנו, כמבואר, שאין לו בו איסור גזל.
ומתורץ, שהמשנה לא מחדשת כלום באיסור אכילה עד היותו בעל מום, אלא בפטור מחיוב נתינה לכהן.
לישנא אחרינא
:
אילימא
שהמשנה מדברת בבכור
בזמן הזה
, קשה,
מאי איריא
, למה דיברה המשנה דוקא ב
בכורות דהלין ספיקות
, של בני תערובת אלו, הלא
אפילו
בכורות
דידן
-
נמי ירעו?
אלא, פשיטא
, שמדובר
בזמן שבית המקדש קיים.
ו
באיזה בכור מדובר?
אי בבעל מום,
וכי על בעל מום אמרה המשנה
"ירעו עד שיסתאבו" הא מסואבין וקיימין?!
הרי כבר נפל בו מום?
אלא, פשיטא
, שמדובר
בתמין. והלין
, אלו בני התערובת,
הוא דלא מצי מזבני
, הם אסור למכור, כי כל אחד מהן הוא ספק ישראל החייב לתת אותו לכהן בחינם. ונדייק,
הא כהנים ודאין, מזבנין
, מותר להם למכור תם חי אפילו בזמן שבית המקדש קיים, וקשה על רב נחמן?
ודחינן:
לעולם
, מדובר
בזמן הזה. מאי קשיא לך "אפילו דידן נמי ירעו",
אין כאן קושיה, כי
אנן
, אנו ישראלים,
לא מצינו מדחית ליה לכהן
, התובעו, ואנו חייבים לתת לו, משום
דלא אית כאן ספק כהונה
. מה שאין כן,
הני ספיקות, מדחו לכהן
, דוחים את תביעת הכהן, ו
כל חד וחד אמר ליה לכהן "אנא כהן" ו"אנא כהן",
והבא לי ראיה שאינני כהן ואתננו לך.
וזה עיקר חידוש המשנה שאינו חייב ליתן לכהן, כמבואר.
מיתיבי
: הגמרא מביאה ברייתא במסכת סנהדרין [קיב ב] לענין "עיר הנדחת" להקשות על דברי רב נחמן.
אמרה תורה בפרשת עיר הנדחת [דברים יג] "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה".
ואומרת הברייתא:
רבי שמעון אומר
: אמרה התורה
"בהמתה",
ודרשינן, בהמה דידה, שאין לגבוה חלק בה,
פרט לבהמת בכור ומעשר שבה
, שאם היו בה בכורות, או מעשר בהמה שהוא של ישראל, וחלבם ודמם קרב, אין מחרימין אותן עמה לפי שלא נקראו "בהמתה".
ועוד נאמר
"שללה",
ודרשינן, שלל שלה שאין לגבוה חלק בה,
פרט לכסף מעשר שני שבה
שבתוך העיר, שאין מחרימין הכסף .
הגמרא מבררת:
במאי עסקינן,
במה מדברת הברייתא?
אילימא בזמן הזה, מי איכא
וכי יש בזמן הזה
עיר הנדחת?
והתנן
[סנהדרין ב א]:
אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד
, והוא סנהדרין גדולה שאינו קיים בזמן הזה.
אלא, פשיטא
, שמדובר
בזמן שבית המקדש קיים.
ובמאי
, באיזה בכור מדובר?
אי נימא
, אם נאמר
בבעל מום
, קשה,
היינו "בהמתה",
כלומר, איך ממעטים אותו "מבהמתה" הרי שפיר הוי מבהמות העיר שהרי אין בו שום חלק לגבוה, ונאכל לכל אדם?
אלא, פשיטא
שמדובר
בתם
, העומד להקרבה ויש בו חלק גבוה.
ו
עתה,
אי אמרת בשלמא
, שבבכור תם בזמן הבית
אית ליה זכייה בגוויה
, יש לכהן בו זכות -
שפיר
, שהוצרך למעטו מדרשה מיוחדת, ואין למעטו מדרשה הכללית "שללה - ולא שלל שמים", כיון שאינו לגמרי "שלל שמים" הואיל ויש בו לכהן זכות.
אלא, אי אמרת לית ליה
לכהן זכות והוא לגמרי שלל שמים,
למה לי
דרשה מ
"בהמתה"? תיפוק ליה
, הלא אפשר למעטו מהדרשה של
"שללה ולא שלל שמים"?
וקשה על רב נחמן הסובר שאין לכהן זכות בבכור חי תמים בזמן הבית?
ודחינן:
לעולם
מדובר
בבעל מום. ודקא קשיא לך
, ועל מה שהקשית:
היינו בהמתה,
הואיל ונאכלים לבעלים ואין בו שום חלק לגבוה - הריהו לגמרי "בהמה דידה" ולמה אין מחרימים אותו?
על כך נתרץ: "בהמתה" נקרא
מי שנאכל בתורת "בהמתה",
דהיינו חולין גמורים, הלכך,
יצאו
[נתמעטו]
בכור ומעשר
בהמה,
שאינם
נאכלין בתורת בהמתה
, ויש עליהן דיני קדושה מסויימים -
דתנן
[בכורות לא א]:
כל פסולי מוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא
חוץ מן הבכור ומן המעשר
, מפני
שהנאתן לבעלים.
הלכך נתמעטו מ"בהמתה".
מיתיבי
, רבא מביא ברייתא שנשנית לגבי "שבועת הפקדון" להקשות על דברי רב נחמן.
שבועת הפקדון נוהגת במפקיד אצל חבירו, והנפקד כופר בפקדון, ונשבע, ואחר כך הודה. ודינו מפורש בתורה [ויקרא ה] לשלם קרן, וחומש, ומביא קרבן אשם. אבל אם הפקיד אצל חבירו בהמת קדשים, כגון חטאת או אשם, לא תיתכן כלל "שבועת הפקדון", כיון ש"אין נשבעין על ההקדש".
הברייתא דנה במפקיד אצל חבירו קדשים קלים, שהם דבר של הקדש שהוא גם ממון בעלים. והואיל ואמרה התורה "וכחש בעמיתו", ויתכן לומר שהשומר "כחש בעמיתו", האם יתחייב בקרן חומש ואשם.
דתניא, [שם] "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". מה שנאמר
"ומעלה מעל בה'",
הרי זה בא
לרבות קדשים קלים
, שאם הפקיד בהמת קדשים קלים [כגון שלמים, בכור ומעשר] אצל חבירו, וכפר בפקדון, ונשבע על כך, ואחר כך הודה, משלם קרן חומש ואשם, לפי
שהן ממון בעלים,
ואפשר לקרותם "וכחש בעמיתו",
דברי רבי יוסי הגלילי.
ונתרבו ממה שכתבה התורה "לה'", וקדשים קלים יש בהם גם "לה'", שהם האימורים העולים לגבוה, וגם קרינן בהם "עמיתו", בבשר הקרבן השייך לבעלים.
בן עזאי אומר
: לא בא לרבות כל קדשים קלים, אלא
לרבות שלמים,
והם בלבד ממונו, אבל "מעשר בהמה" אינו ממון בעלים, שהרי אינו יכול למוכרו, לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום, כמבואר לעיל [ה ב].
אבא יוסי בן דוסאי אומר: לא אמר בן עזאי
בכל השלמים שהם ממון בעלים, הואיל וחלה עליהן קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק,
אלא בבכור בלבד
. שאם הפקיד הכהן את הבכור שקיבל מישראל אצל חבירו, וכפר ונשבע והודה, משלם קרן חומש ואשם.
ומבררת הגמרא:
במאי עסקינן
, במה עוסקת הברייתא,
אילימא בזמן הזה
לא יתכן לומר כן,
הא דומיא דשלמים קתני
הרי הברייתא משווה ומחלקת בין "בכור" ל"שלמים", ואין שלמים נוהגים בזמן הזה.
אלא, פשיטא
, שהברייתא מדברת
בזמן שבית המקדש קיים.
ובמאי עסקינן
, באיזה בכור מדובר?
אילימא בבעל מום
, לא יתכן לומר כן,
הא דומיא דשלמים קתני
, ובשלמים בודאי מדובר בתמימים, והם ממון בעלים בחייהם , ואין בהם מעילה [אלא באימורין אחרי זריקת דם].
ובשלמא בבכור שייך לחלק, כחילוקו של רב נחמן, בין תם לבעל מום, משום דבכור תם יש לומר שלא זכה בו הכהן אלא משולחן גבוה אחרי הקטרת האימורין, ואילו בעל מום שאינו עומד להקרבה זוכה בו מיד. אבל לגבי שלמים, לא יתכן לומר שהבעלים זוכין בהם משולחן גבוה, והלא אף כשהן תמימין הרי הן של בעליהם. ובין תמימין ובין בעלי מומין הרי הן של בעליהן, ושפיר נקראים "בעמיתו" [לדעת רבי יוסי הגלילי].
אלא, לאו,
הברייתא מדברת בבכור תם, ועליו חייבה הברייתא [לכל הדעות] קרן חומש ואשם על כפירתו, והוא נקרא "בעמיתו",
ושמע מינה: אית ליה לכהן זכייה בגוויה.
וקשה על רב נחמן?