גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
תמורה 7b — התלמוד בעברית
דתנו רבנן : נאמר בתורה [שם ויקרא כב] "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, ולנדר לא ירצה". וכבר מבואר לעיל, שבודאי אין לפרש שהתורה מתירה בעלי מומין אלו להקריבם על גבי המזבח אם הקדישום בתורת נדבה. אלא…
הטקסט המקורי — תמורה 7b
דתנו רבנן
: נאמר בתורה [שם ויקרא כב] "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, ולנדר לא ירצה". וכבר מבואר לעיל, שבודאי אין לפרש שהתורה מתירה בעלי מומין אלו להקריבם על גבי המזבח אם הקדישום בתורת נדבה. אלא, מה תלמוד לומר
"נדבה תעשה אותו"? זה קדשי בדק הבית
, למכרם ודמיהם יפלו לצרכי בית המקדש.
ו
ממה שנאמר "נדבה תעשה",
אין לי
להרבות
אלא נדבה
, להתפיס לבדק הבית באופן של נדבה, כגון באומר "הרי בהמת בעל מום זו לבדק הבית", אבל
נדר,
אם אמר "הרי עלי בהמה בעלת מום לבדק הבית",
מנין
שמצווה להפריש בעל מום?
תלמוד לומר "ולנדר".
ודרשינן, כאילו היה נאמר "נדבה תעשה אותו, ולנדר". כלומר, בין אם אתה מקדישו בלשון נדבה ובין בלשון נדר, הקדישהו לבדק הבית!
וממשיכה הברייתא:
יכול אפילו קדשי מזבח?
תלמוד לומר "ולנדר לא ירצה",
ודרשינן,
זה קדשי מזבח
, שבהם שייך "הרצאה".
ו
ממה שנאמר "ולנדר לא ירצה",
אין לי אלא נדר
, שהנודר "הרי עלי עולה", לא יביא בעל מום.
נדבה מנין
, מנין שאסור לומר על בעלת מום "הרי זו למזבח" כדי שתימכר ויביאו בדמיה אחרת?
תלמוד לומר "נדבה".
ודרשינן כאילו היה כתוב "נדבה, ולנדר לא ירצה". כלומר, אסור להקדיש בעלת מום "להרצאה", דהיינו למזבח בין בלשון נדר ובין בלשון נדבה.
וממשיכה הברייתא:
רבי אומר
: אמרה התורה
"לא ירצה", בהרצאת גופו
, דהיינו לקרבן למזבח,
הכתוב מדבר
.
ולכאורה דברי רבי הם כדברי התנא קמא. על כן מבררת הגמרא, דברי רבי
היינו
דברי
תנא קמא?
מאי לאו, בהא קמיפלגי, האם לא נחלקו במחלוקת זו?
דתנא קמא סבר
אסור להקדיש בעל מום לשום צורך מזבח, ו
אפילו אקדשיה לדמי נסכים, נמי לקי
, כדברי רבא.
ו
אילו
רבי סבר: בהרצאת גופו
, כשמקדישו לצורך הקרבת הוא גופו
הוא
דלקי, אבל
במקדישו
בדמי נסכים
-
לא לקי
, ושלא כדברי רבא.
ומסקינן:
שמע מינה
שדברי רבא אינם מוסכמים על דעת כל התנאים.
ודנה הגמרא: אחרי שכל הפסוק נדרש,
ואלא,
מה שכתבה התורה "נדבה תעשה אותו",
"אותו" למה לי
, מה הוא בא למעט?
ל
דרשה אחרת,
כ
מו
דתניא,
שנינו בברייתא: אמרה התורה
"נדבה תעשה אותו",
ודרשינן,
"אותו"
השרוע וקלוט וכל בעלי מומין,
אתה
מקדיש לבדק הבית, ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו
חכמים:
המקדיש תמימין לבדק הבית עובר ב"עשה",
היינו "לאו הבא מכלל עשה".
ומנין
שעובר
אף ב"לא תעשה"? תלמוד לומר
בתחילת הפרשה
"וידבר ה' אל משה לאמר", לימד על הפרשה כולה שיהא בלא תעשה. דברי רבי יהודה
.
מבארת הגמרא את הדרשה.
אמר ליה רבי לבר קפרא: מאי משמע
, מה היא משמעות הדרשה, ומנין למדים מפסוק זה ל"לא תעשה"?
אמר ליה
בר קפרא לרבי:
דכתיב "לאמר",
ודרשינן,
לא אמור בדברים
, כלומר, אמר הקדוש ברוך הוא: ב"דברים", דהיינו בדברי הפרשה, אמור [מ"ם שרוקה] "לאו" שאינו נאמר במפורש. [והיות ומצאנו "עשה" במקדיש תמימין לבדק הבית, מובן מאיליו שה"לאו" הוא בענין זה].
בי רב
, בבית מדרשו של רב
אמרי
: "לאמר" נדרש ל
"לאו" אמור
[מ"ם חלומה]. כלומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור לישראל, שהעובר על כל מה שנאמר בפרשה זו, עובר ב"לאו".
הגמרא מביאה מחלוקת אביי ורבא בענין מה ששנינו לעיל בברייתא שיש לאו נפרד על הקטרת כולו, ולאו נפרד על מקצתו .
איתמר,
אמרו בבית המדרש:
המעלה אברי
, נתחים נתחים עד שגמר את כולם כמשפט קרבן עולה, של
בעלי מומין לגבי מזבח
-
אמר רבא
עובר
ולוקה על שני לאווים, האחד,
משום בל תקטירו כולו, ו
השני,
משום בל תקטירו מקצתו.
אביי אמר
אין לוקין שתי מלקיות, מפני הכלל ש
"אין לוקין על לאו שבכללות"
אלא מלקות אחת. וכיון שהקטרת כולו והקטרת מקצתו נלמד מלאו אחד, ממה שנאמר "ואשה לא תתנו מהם" כמו שמפורש לעיל, הלכך אין לוקין שתים.
ובשלמא שאר הלאווין: הקדשה שחיטה וזריקה, נאמר לאו מיוחד לכל אחד ואחד מהם, כמו שמפורט לעיל [ו ב], אבל בהקטרה נאמר לאו אחד בלבד ה"כולל" כולו ומקצתו, והואיל שהוא "לאו שבכללות" - אין לוקין אלא אחת.
מיתיבי,
הגמרא מביאה ברייתא להקשות ממנה על אביי:
דתניא,
המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות
. והברייתא מונה לאו נפרד להקטרת כולו ולאו נפרד להקטרת מקצתו.
תיובתא דאביי!
ומתרצינן:
אמר אביי
: אין פירושה של הברייתא שאדם אחד עשה את כל העבירות הללו, והוא ענוש חמש מלקיות, אלא
בגברי קתני,
מדובר בשני אנשים שהקטירו, אחד מהם עובר על הקטרת כולו כשהקטיר כולו, והשני עובר על הקטרת מקצתו כשהקטיר מקצתו . ואכן, אם אחד הקטיר כולו אינו חייב שתי מלקיות, אלא אחת משום הקטרת כולו.
ומקשינן על תירוצו של אביי:
אי
, אם הברייתא מדברת
בגברי
, בשני אנשים, למה שנינו
"עובר"
הלא
"עוברין" מיבעי ליה?
אלא, פשיטא
, שהברייתא מדברת
בחד גברא, ותיובתא דאביי!
ומתרצינן:
אמר לך
אביי: אפיק חדא מינייהו
הוצא מן הברייתא! אחת מן ההקטרות ממנין חמשה הלאוין, או כולו או מקצתו,
ו
כדי להשלים את מנין חמשה -
עייל
הכנס!
קבלת הדם
, והוא הלאו החמישי, הנדרש לעיל מהפסוק "ומיד בן נכר לא תקריבו".
ותמהינן:
קבלת הדם?! לרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה
. ואילו
לתנא קמא לית ליה
, והרי התנא קמא מנה חמשה בלי הלאו של קבלת הדם, ואינו סובר כלל שיש לאו בקבלת הדם.
ומסקינן:
קשיא
, אכן קשה מהברייתא על דברי אביי!
לישנא אחרינא
:
איך אפשר לתרץ שקבלת הדם הוא הלאו החמישי,
והא מדסיפא רבי יוסי ברבי יהודה היא
, והוא המחייב על קבלת הדם -
רישא רבנן
, שאינם סוברים לחייב משום קבלת הדם? ומוכרח שעוברים על חמשה לאווים בלי קבלת הדם, הרי שעוברים על כולו וגם על מקצתו? ומסקינן:
תיובתא דאביי, תיובתא.
מתניתין:
המשנה מבארת שאין אדם מתפיס בתמורה אלא בקרבן שלו, ולא של אחרים .
הכהנים ממירין ב
קרבנות
שלהן,
שהפרישו לעצמן,
וישראל ממירין בשלהן
. ואין חילוק בין כהנים לישראל, וכל אחד ואחד ממיר בקרבן שלו.
אבל,
אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם
, שנתן לו ישראל להקריב , שהרי אין לו בקרבן שום חלק ואינו שלו, אלא שהוא מקבל את הבשר אחרי הקטרת האימורין. הלכך, אם המיר בהמתו בחטאת או באשם אין תמורתו תמורה.
ולא בבכור
, שקיבל מישראל. ואף על פי שיש צד לומר שבכור שונה משאר קרבנות, וכמו שיבואר.
ומה שאמרה המשנה שהכהן אינו ממיר ב"בכור", היא משנת רבי עקיבא. ורבי יוחנן בן נורי חולק וסובר שהכהן ממיר בבכור.
אמר רבי יוחנן בן נורי: מפני מה אין
הכהנים
ממירין בבכור?
והרי הוא כולו של הכהנים. והישראל נותנו לכהנים כשהוא בחיים, וגם אין הבעלים מתכפרין בו?
אמר לו רבי עקיבא
: בכור נלמד מחטאת ואשם, כי
חטאת ואשם
-
מתנה לכהן
, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה,
ו
כן
בכור
-
מתנה לכהן
, ויש להשוותם:
מה חטאת ואשם אין ממירין בהן,
אף בכור אין ממירין בו.
אמר לו
רבי יוחנן בן נורי
לרבי עקיבא:
מה לי
, כלומר, מה אתה מביא לי השוואה מחטאת ואשם!
אם אינו ממיר בחטאת ואשם
, דבר המסתבר הוא, מפני
שאין
הכהנים
זכין בהן בחייהן
.
תאמר בבכור, ש
הכהנים
זכין בו בחייו,
והוא לגמרי שלו?! ולמה אינם ממירין בו?
אמר לו רבי עקיבא
לרבי יוחנן בן נורי:
והלא כבר נאמר
[ויקרא כז]
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש",
הקישה התורה תמורה להקדש עצמו.
היכן קדושה חלה עליו
, על ההקדש,
בבית הבעלים,
ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וממנו נלמד כי
אף תמורה,
לא תחול אלא
בבית הבעלים,
ולא בבית כהן. הלכך, אם המיר בו הכהן, לא נתפסת התמורה, כיון שהבכור אינו בבית הבעלים, אף על פי שניתן מתנה לכהן. אבל אם המיר בו ישראל בעל הבכור, תמורתו תמורה, שהרי ברשותו חלה קדושה על הבכור .
סוגיית "בכור מוכרין אותו"
הגמרא דנה באריכות בהלכות בכור [ולא בעניני תמורה]. והסוגיה שייכת למשנתנו, כמו שיבואר.
ישראל שנולד לו בכור בהמה טהורה בעדרו, נותנו לכהן במתנה גמורה, והכהן מקריבו בבית המקדש, ובשרו נאכל לכהנים.
בכור שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום לאחר שנולד תמים, הרי הוא לכהן. אם רצה אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה אפילו לגוי מפני שהוא חולין, והרי הוא נכסי כהן.
מצוה זו של הפרשת בכור נוהגת בין בזמן שבית המקדש קיים, ובין בזמן שאין בית המקדש קיים. ובזמן שאין בית המקדש מניחו עד שיפול בו מום.
אבל, אף בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה, וכשהכהן מוכר את בשרו אינו נמכר באיטליז ולא נשקל בליטרא [כמבואר לעיל ה ב].
והגמרא דנה אם הבכור הוא "ממונו" של כהן.
גמרא:
תנן התם,
שנינו במשנה במסכת מעשר שני [פרק א]:
בכור
הכהנים
מוכרין אותו
, כשהוא
תם
, והוא
חי. ו
כשהוא
בעל מום
, מוכרין אותו הכהנים בין
חי ו
בין
שחוט. ומקדשין בו את האשה
. מפני שהוא ממונו.
ובפשטות משמע, שדין זה אמור בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה.
הלכך, בזמן בית המקדש, מוכרו הכהן שקיבלו - לכהן אחר, ואותו הכהן יקריבנו. במה דברים אמורים? כשהוא חי, אבל כשהוא שחוט - אין הכהן מוכר אותו, כיון שהוא בזיון קדשים, שאינו דרך ארץ לסחור בקרבנות.
ובזמן הזה, מוכרו הכהן לכהן אחר [או לישראל, ולקמן בדף הבא דנה הגמרא בכך]. והקונה יניחו עד שיפול בו מום. אבל הבעלים אינו מוכרו שהרי הוא גוזל את הכהן. במה דברים אמורים? כשהוא חי, אבל בזמן הזה אין מציאות של "תמים שחוט", מאחר שאסור לשחטו, ואם שחטו דינו להיקבר ואסור בהנאה.
והוינן בה:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו
שהבכור כשהוא תמים חי הרי הוא ממונו של כהן, ורשאי למוכרו ולקדש בו את האשה,
אלא בזמן הזה
שאינו ראוי להקרבה.
הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגווייהו
, והוא זכה בהם.
אבל בזמן שבית המקדש קיים, כיון דתם להקרבה הוא דקאי
, הוא עומד להקרבה,
אין מוכרין אותו תמים חי
, ואין לכהנים בו זכות בחייו, אלא אחרי הקטרת אימוריו זוכה הכהן בבשרו. ומביאה הגמרא משניות וברייתות להקשות על מה שאמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה. הקושיה הראשונה היא מדיוק משנה זו גופה:
איתיביה רבא לרב נחמן
: אמרה המשנה:
מוכרין אותו תמים חי.
ונדייק: כשהוא
חי
-
אין
, אכן מוכרין אותו, ואילו כשהוא
שחוט
-
לא,
אין מוכרין אותו.
אימת,
על איזה זמן דיברה המשנה?
אילימא,
אם תאמר
בזמן הזה! מי איכא תם שחוט?!
הלא אסור לשוחטו, שהרי הוא קדוש בקדושת קרבן, ואסור לשחוט קדשים מחוץ לבית המקדש, ואם שחטו הריהו אסור בהנאה?
אלא, פשיטא
, שהמשנה מדברת
בזמן שבית המקדש קיים
.
ו
על כך
קתני
מוכרין אותו תמים חי
, ואיך אמרת שאין מוכרין אותו תמים חי?
ומתרצינן:
לא! לעולם
, נעמיד המשנה
בזמן הזה
, כי
מי קתני
, וכי אמרה המשנה,
מוכרין אותו תמים חי
-
אין, שחוט
-
לא,
כדי שנדייק ממנה שמדובר בזמן הבית? אלא המשנה מדברת בזמן הזה, ולכן לא שנתה כלום לגבי שחוט. מאחר שאין מציאות כזו של תם שחוט בזמן הזה. והמשנה לא כתבה "תמים חי" בשביל שנדייק ממנה. אלא
הא גופא אתא לאשמועינן
, דבר זה כשלעצמו חידוש הוא,
דבכור מוכרין אותו תמים חי,
שלא תאמר שאין לכהנים זכות בבכור עד שיפול בו מום .